האם כל אחד צריך מדרסי רכיבה או רק מי שיש לו בעיה? שלחנו את אריאל אגרון ואת ורדי בכור אל יוסי דביר מאורלי אורתופדיה לבדוק את זה על הרגליים שלהם. אחד תחרותי ומתאמן שעות ארוכות על האופניים. השנייה רוכבת כמו רובינו פעמיים שלוש בשבוע. חלק ראשון משלושה: מסע אל בית מלאכה בסטנדרטים אחרים.
הטכנולוגיה מתפתחת יחד עם הספורט וכך גם הידע שלנו על הגוף העוסק בענף הסיבולת. מי שרוצה להיות בקצה צריך להיות עם יד על הדופק אחר ההתפתחויות – לשמירת הגוף וגם בשביל להיות בטופ כי התחרות צמודה. הרי כל אחד מחפש את השדרוג, את השיפור, את היתרון: קרבון באופניים, בגלגלים, במחזיקי הבקבוק, קרבון בנעלי רכיבה והיום גם סוליות קרבון בנעלי ריצה. אך מה לגבי מדרסי קרבון לרכיבה? כמה חשוב בכלל מדרסים לנעלי קליטים שלנו? איך מדרסים שומרים על כף הרגל ואיך נכון להתאים אותם? איך “עובדים” עלינו במכוני אורתופדיה רבים? יצאנו לבדוק באחד המקומות היותר מיוחדים שמצאנו.
מסע בזמן אל בעלי המלאכה הטובים של פעם
הסדנה של יוסי באורלי אורתופדיה היא כמו כניסה לקפסולת זמן. המקום מעוצב כמו בית מפעל קטן משנות ה50 ואילולא הכלים המודרניים והשימוש בטכנולוגיות מהמתקדמות שיש היום הייתי חושב שנכנסתי למכונת זמן שהחזירה אותי כמה עשרות שנים אחורה לארץ ישראל הישנה והטובה. לאותם ימים כאשר איש מקצוע היה איש מקצוע, שהידע שלו הצטבר במשך עשרות שנים ועבר בשרשרת דורית מאב לבן, מבן לנכד.
ובאמת מסתבר שיוסי הוא דור שלישי בעולם האורתופדיה. גם אבא של יוסי, שאול, הוא אורתופד וגם האבא של שאול, הסבא של יוסי, אורתופד. הגעתי למקום עם מסורת משפחתית. אורלי זו האחות הקטנה שמנהלת את העסק המשפחתי הוותיק הזה, יושבת בלובי הקבלה ומקבלת בחום את הלקוחות, רובם קבועים.
האם צריך מדרסי רכיבה?
יוסי הוא איש המקצוע. אדם עם ידי הזהב ועם שירותיות נדירה לישראל, אצלו עברו מאות אם לא אלפי זוגות רגליים, כל זוג עם הבעיה הייחודית שלו. כטריאתלט, הגעתי עם שלוש שאלות:
- האם אני צריך בכלל מדרסי רכיבה?
- האם שווה להוציא 2000 ש”ח על מדרסים כאלה מקרבון?
- במה שונים מדרסי הריצה של יוסי ממדרסים אחרים שיש היום בשוק, בדגש על מדרסים מתקנים לפלטפוס, בעיה שגם אני וגם ורדי מתמודדים איתה?
עקב בצד אגודל
לאט לאט, זה המוטו של יוסי. תכלס, כמו אנשי המקצוע של פעם. ההרגשה היא שאת כל הקשב האפשרי אני מקבל בכניסה לסדנה שלו. שום דבר אחר לא מעניין אותו כרגע. בתשומת לב וסבלנות הוא שואל, מתעניין, מסתכל על כפות הרגליים, על צורת העמידה שלהן. בוחן מכל הזוויות והכיוונים, מודד, חש, שואל איפה כואב, איפה לא. אין איתו הרגשה של לחץ לסיים כמה שיותר מהר כדי לעבור ללקוח הבא. תענוג.
אחרי הביקור הראשון שלי אצל יוסי נזכרתי כמה ישראל לעומת זאת היא לא מדינה שירותית. כמה רוב העסקים פה, בין אם במגזר הפרטי ובטוח במגזר הציבורי הם בעלי רמת שירות נמוכה, כאילו עושים לנו טובה שהגענו בכלל. אני מניח שזה קורה כאשר מספר הלקוחות כל כך גדול שאין בעיה לאבד אחד או כמה בגלל יחס לא אדיב, בכל מקרה יבואו אחרים, הנה הם עדיין על הקו בהמתנה שמישהו יענה להם.
וזה מה שמפתיע במוסד הזה, אורלי אורתופדיה – למרות הכמות הגבוהה של לקוחות המקום, ע”פ יוסי מדובר על מאות של לקוחות קבועים כאשר חלקם הגדול, כ70%, רפואיים, רמת השירות היא כאילו יש לקוח אחד ביום. באמצע היום, שעה שלמה של אבחון, מדידות, שאלות, הקשבה ואפילו קפה וסיור במקום.
אחרי אבחון ספציפי של הפלטפוס שלי כפלטפוס גמיש ותיאור ע”י צילום ומסילה אלקטרונית, איך הקריסה של רגל ימין שלי שונה במקצת מזאת של רגל שמאל, והסבר מה ההשלכות של הקריסה ואיך אפשר לתקן אותה – התחיל תהליך יצירת הטמפלט של כפות הרגליים שלי בשיטה שחשבתי שנעלמה – רטיות גבס.
רטיות הגבס שנעלמו בשביל מהירות וכסף
מסתבר שהשיטה הזאת, שמכוני אורתופדיה אשר מכבדים את עצמם ואת המקצוע שלהם עדיין משתמשים בה, אולי לוקחת יותר זמן לביצוע אבל היא מדויקת יותר בעשרות מונים ונכונה יותר, מהשיטה הנהוגה בשנים האחרונות בהרבה ממכוני האורתופדיה – הכנסת כף הרגל לתוך קופסת ספוג.
תחשבו על זה: כשאורתופד או אורתוטיסט (טכנאי אורתופדיה) מכניס את כף הרגל שלכם לקופסת הספוג זה קורה כאשר אתם בעמידה או בדחיפה של הספוג לכף הרגל. כלומר הרגל נלחצת עם המשקל של הגוף על הקרקע ובעצם “מתעוותת” מהלחץ שהופעל עליה. כך יוצא תבנית של כף הרגל שלכם כאשר היא לא במצב הטבעי שלה, אלא עם העיוות שלה, עם הקריסה לצורך העניין – כלומר המנח הלא תקין מתקבע ועל פיו יוצרים את התבנית. בשיטה הזו הספוג מעתיק את העיוות של כף הרגל, אין בכך הגיון.
רטיות הגבס לעומת זאת מולבשות על כף הרגל כאשר האדם במצב ישיבה וכף הרגל משוחררת, במנוחה מלאה, ללא נשיאת משקל כלומר במצב הטבעי שלה. זהו “מנח תקין” (Neutral position). הטמפלט שיוצא, אשר ממנו עושים את המדרס – הוא המדויק לתיקון כף הרגל! המדרס שנבנה בשיטה הזאת ‘מחקה’ את המנח התקין של כף הרגל ויביא אותה לשם בעת הדריכה.
אז למה מכוני אורתופדיה רבים כל כך משתמשים בשיטה השגויה של הספוג? פשוט מאוד, היא לוקחת פחות זמן עבודה. ספוג זה עניין של חצי דקה, רטיות גבס – 20 דק’. יש פה עניין של חיסכון בזמן. מכוני אורתופדיה שעובדים בשיטת הספוג מצליחים להכניס ככה יותר לקוחות לסדר היום.
שירות קצה, כמו גם מוצרי קצה, דורשים זמן, מקצועיות וסבלנות. אל תתפשרו על מקום שמנסה לחסוך בזמן על חשבון הדברים הללו. אנחנו מנסים להיות קצה כאן.
בחלק הבא, אריאל יספר לכם על המשך התהליך ועל השימוש במדרסי הרכיבה בפועל.
מאת: אריאל אגרון וורדי בכור
צילום: אריאל אגרון
אריאל: טריאתלט ואיש ברזל חובב בשלב הרווקות התל אביבי. ביום-יום שליח על אופניים ומורה למוסיקה. בלילות טכנו-אופטימיסט ומתרגל ויפאסנה. בינתיים אבל אחת המסקנות היחידות שהגיע אליהן היא שתהיות על רזי היקום הן כיפיות יותר אחרי אימון טוב ופיצה ביד
לקוראי בייקפאנל: קבלו הנחה על מדרסים פה – כנסו ומלאו פרטים לקבלת פניה