כשכבר חשבתי שהחלק הכי קשה של המסע מאחורי – שום דבר לא הכין אותי למה שחיכה לי בסוף העיקול. הסיוט של כל רוכב אופניים; להקת הכלבים הכי צמאת דם שפגשתי בחיים שלי
מאת: רואי מעוז
האמת היא שזה התחיל יותר רגוע: זה התחיל בבית קפה, ישבתי עם חברי הטוב צפריר ודיברנו על החיים. לא מטאפורית. באמת דיברנו על החיים. שנינו בני 32, עם בנות זוג, סוג של מוכנים/רוצים/חושבים להפוך לאנשי משפחה, יענו – “אבאים”. דיברנו על זה שחסר איזה טקס או מאורע חברתי שמציין את זה שבנאדם מוכן להיות אבא.יש בר-מצווה שזה לכאורה הופך מילד לגבר, ויש חתונה עם משמעויותיה הזוגיות, ואז נולד תינוק והחגיגות הם כבר שלו (או שלה). אבל מה עם עצם המוכנות של אדם להפוך לאבא או אמא?
באין קווים מנחים תרבותיים החלטנו ליצור לעצמנו טקס. חשבנו על מסע כלשהו. כל אחד יבחר לעצמו איזה טיול אישי ויסמן בכך את המעבר משלב ‘אני סתם בנאדם בעולם’ ל’אני סתם בנאדם בעולם אבל אני מוכן לרעיון שאני אהיה אבא’. הרהרתי כמה ימים והחלטתי שראוי יהיה שאני אצא למסע אופניים. הנחתי שכשאהיה אבא אני פחות ארכוב עליהם ויותר אנהג בSUV המשפחתי, אז לפני שזה קורה אוציא אותם קצת לראות עולם.
BIKEPANEL – מגזין האופניים הטוב בישראל
לחצו פה לקבל את ערוץ הטלגרם!
אז זה הרעיון: אני ארכב עליהם לחיפה!
קניתי אותם לפני כעשור כשקונספט האופניים החשמליים היה בחיתוליו. כמה בחיתוליו? אין יום שלא שאלו אותי על מה אני בעצם רוכב. זה באמת לא היה אלגנטי. מדובר בגוש אופניים כבד וחורק שהוסב – מה שנקרא אז “חושמל” – למצבו החדש במוסך באזור תעשייה חולון. לא הוד ולא הדר להם, אבל שמתי ארגז חלב שיהיה מקום לתיק והם הביאו אותי יום יום מדירתי הדרום תל אביבית למחוז לימודי הצפון תל אביבי ואני חייב להם הרבה משנות ה-20 שלי.
למה חיפה? כדי שיהיה מספיק רחוק, אבל גם שיהיה שטוח כי זה לא שהבטריה של האופניים או השרירים שלי יכולים לסחוב בעליות. וגם שיהיו הרבה ישובים בדרך לעצור, לנוח ולישון, ועוד כל מיני רעיונות כאלו הובילו אותי לבחירה, אבל אני מודה שלא חשבתי עד הסוף על היעד, פשוט החלטתי.
ארזתי עוד זוג גרביים ותחתונים, נפרדתי מבת הזוג שלי שאיחלה לי בהצלחה אבל אמרה לי שהיא תשמח לאסוף אותי מכל מקום בדרך אם ארצה לחזור הביתה ובבוקר יום ראשון יצאתי.
הקילומטרים הראשונים היו אותם קילומטרים שעשיתי מאות פעמים בדרכי ללימודים; מזרחה על קיבוץ גלויות המעושן, ואז צפונה על הטיילת. בד”כ הטיילת היא לא הדרך הקצרה או המהירה לצפון העיר אבל בטוח הכי נעימה. תמיד העדפתי להוסיף כמה דקות ולהחליף את האוטובוסים והצפירות של נמיר או אבן גבירול בגלים והשקיעה בטיילת.
יצאתי מתל אביב, עברתי להרצליה והמשכתי להפסקת צהריים באזור ההייטק של רעננה. סידרתי ככה שכל צהריים לא ארכב, אלא אנוח קצת וגם אטעין את הסוללה. אז התנחלתי שם אצל חברים באיזה סטרט-אפ וגם חגגתי להם על ה’תן ביס’.
כמעט את כל הדרך עד עכשיו עשיתי פחות או יותר ברחובות הערים. כעת, משיצאתי מגוש דן צפונה, הייתי צריך לבחור מתודה בקשר לדרכים שבהן ארכב. כאמור, לא תיכננתי יותר מידי, לא היו לי מפות סימון שבילים, או סיפורי דרך של רוכבים אחרים או שום דבר כזה. מה שהיה לי זה טלפון עם google maps, וככה התקדמתי מנקודה לנקודה. לא רציתי לנסוע על כבישים מהירים, אז תמיד חיפשתי את אלו הנראים, לפחות במפה, קטנים; כבישים עם הרבה מספרים. נגיד 5511, עדיף מן הסתם, על 4. והכי טוב כבישים בלי מספרים בכלל, כל מיני דרכים חקלאיות. ככה לפחות חשבתי.
עד כמה מהר הבנתי שזה לא זה רעיון טוב?
כבר ביציאה מכפר סבא. ראיתי במפה איזו דרך שנראתה לי נחמדה. בפועל מצאתי את עצמי דוחף את האופניים במקטעים של מאות מטרים בחמרה חולית. האם זה גרם לי לתכנן את המשך המסע בצורה טובה יותר? הלוואי.
בערב הגעתי למחוז הלינה שלי, באחד המושבים בשרון. זה היה האירבינבי הכי מוזר שהייתי בחיי: מצאתי את עצמי ישן על ספה קטנה בתוך מרתף עם תופים וגיטרות. הכי קרוב לקראשינג אצל חבר בתיכון. אני לא אציין מיקום ופרטים מזהים נוספים כי הוא אמר שבעקרון הבעל בית שלו אמר שאסור לעשות אירבינבי אבל הוא ממש צריך את הכסף. תרומתי הקטנה למאבק שוכרי הדירות.
למחרת יצאתי עם שחר בשביל להרוויח כמה שיותר שעות קרירות. המשכתי במתודת רכיבה-דחיפה בחולות השרון, לסירוגין רחובות של ישובים, לסירוגין כבישים מרובי ספרות. איך שלא רכבתי, ולאורך הקילומטרים, לאט לאט חלחלה לי תחושה שאני עובר בחצרות האחריות של ישראל. לא ‘חצר אחורית’ במובן המטאפורי, יענו ישראל השנייה או כל מיני כאלה, אלא, ליטרלי, חצרות אחוריות. בגלל בחירת המסלול שלי מצאתי את עצמי נוסע בכל מיני כבישים היקפיים, שבילי ביטחון, וכל מיני דרכים כאלו שאורחים חולפים לא אמורים לעבור בהן ולראות את מה שלא בהכרח מראים לזרים; מגרשי גרוטאות, חממות נטושות, מזבלות ושאר מרעין בישין.
היו מראות יותר מלבבים בדרך כלל כאלו שהיו בחצר האחורית הפרטית ולא זו הקולקטיבית. פה בית על העץ, שם איזה רכב אספנות שמחכה שבעליו יצא לפנסיה כדי להשמיש אותו, לפעמים איזה פסל משונה שמחכה לרגע התהילה שלו, כל מיני מכתמים סביבתיים שכאלו המעידים על גדולת וקטנות הרוח האנושית. עם התהיות האקזנציאליסטיות האלו הגיעה שעת הצהרים. אתמול האוכל והחשמל היו מתנת ההייטק הישראלי, היום בחסות התנועה הקיבוצית. את השעות החמות ביליתי אצל חברה טובה בקיבוץ גבעת חיים (אף פעם לא אזכור אם ”איחוד’ או ‘מאוחד’).
בירוקרטיה תנועתית
אחר הצהריים יצאתי לכיוון האירבינבי הבא, בבירת ההיפים של ישראל, פרדס חנה. בדרך חשבתי שהמציאות הרכיבתית בישראל היא לא כ”כ היפית. פחות ‘הכל של כולם’ וקצת יותר ‘ביתי הוא מבצרי’. הסיכוי לרכוב (או ללכת) מנקודה אקראית אחת לאחרת ולא למצוא את עצמך נחסם על ידי איזו התגוננות אנושית הוא די אפסי. דקות ארוכות חיכיתי מול שערים סגורים של מושבים בתקווה שיבוא רכב “מקומי” ויגאל אותי. אני לא אומר את זה בביקורת. אני לא יודע מה הסיבה מאחורי קיומה של כל גדר, חומה או בטונדה. אני פשוט מתאר את החוויה; מין בירוקרטיה תנועתית שיצרנו לעצמנו.
אבל די מחשבות ליום אחד. צריך ללכת לישון. מחר, היום האחרון, יש לי רכיבה ארוכה, ואפילו עוד לא הרהרתי מספיק בנושא העיקרי שלשמו התכנסתי.
קמתי ב-5 בבוקר ויצאתי ליום הרכיבה האחרון. “התוכנית” הייתה להגיע לחיפה ממזרח, דרך יקנעם. לא לעלות על הכרמל, אבל גם לא לרכב לאורך החוף, ששם לא ראיתי דרך להתחמק מכבישים מהירים. כאמור, חיפשתי תמיד דרכים קטנות. ומצאתי. מצאתי ביג טיים: קילומטרים רבים פילסתי את דרכי בתוך קוצים וחתחתים בשבילים שלא ברור לי בכלל איך הן מופיעות בgoogle maps. לא היה לי אכפת כל כך מהדרדרים ששרטו לי את הרגליים, אני בעיקר התפללתי לעבור את זה בלי פאנצ’ר. זאת אומרת, מילא פאנצ’ר, אבל רק לא פה, כשאני מרוחק קילומטרים מכביש נורמלי וציוויליזציה. וחשוב לציין שהקפדתי לצאת בלי ערכת תיקון פנצ’רים.
אז כנראה שיש בשמים איזה אל שאחראי לאופניים, או אם המונותאיזם צודק, אלוהים האחד והיחיד מקדיש חלק ניכר מזמנו לשמור על אנשים לא אחראים כמוני – מישהו שם שמע את תפילתי והגעתי בשלום לנקודת ציוויליזציה: קניון יוקנעם.
טעינת סוללה וארוחת צהריים – מתנת מקדונלד’ס. טוב, על האוכל שילמתי, אבל יש גבול כמה זמן אפשר לרבוץ בטעינה ב-food court. חיפשתי דרך להעביר עוד שעתיים ומצאתי אותה בקומה השנייה של הקניון.מטווח בכדורי אוויר. בואו נגיד, שהזמן מאז הטירונות נתן אותותיו. אבל היה שם מזגן, והבטרייה המשיכה להיטען.
אחרי שסיימתי את הצליפות שאל אותי הברנש שם מה אני בעצם עושה פה בשעה מוזרה שכזו ביום חול, סיפרתי לו, והוא שאל האם הגעתי למסקנה או תובנה כלשהי. אמרתי לו שלא, וכנראה מתוך הדחק של השאלה הזו, יצאתי מהקניון עוד לפני שהטעינה הושלמה והטמפרטורות בחוץ ירדו. טעות גדולה. בעיקר לגבי הטמפרטורות.
למרגלות הכרמל
חציתי את כביש 70 וראיתי איזו דרך שעברה למרגלות הכרמל ואיפשהו יוצא ממנה איזה פיצול שיביא אותי לדליית אל כרמל ומשם “אגלוש” באלגנטיות לחיפה לקול מחיאות כפיים קוסמיות. ככה לפחות דמיינתי את זה. אבל זה התחיל רע. הדרך הזאת הייתה באיזשהם שיפוצים, צינורות נפט או לא יודע מה, אבל הכל היה שם חול דק ברמת קמח. כמו הפודרה של הטנקים בנגב, רק יותר אבקתי ויותר עמוק.
הירידות עוד היו סבירות, כי כוח המשיכה היה בעדי, אבל בעליות בחול שכזה לא הייתה משמעות לכך שגוש המתכת הזה יושב על גלגלים. הוא היה סתם גוש מתכת.
אחת העליות הייתה כל כך קשה לי שעשיתי אותה בשלוש נגלות, פעם אחת עם התיק, אח”כ הסוללה ובסוף האופניים. אחרי העלייה התיישבתי בפודרה מנסה להסדיר את הנשימה והתנחמתי בכך שעוד 200 מטר יגיע הפיצול המיוחל שיביא אותי לרחובות דליית אל כרמל ולאיזה אייס קפה. עם המוטיבציה הזו עליתי על האופניים ואחרי שהרגשתי שעברו כבר 200 מטר הסתכלתי במפה.
שיט. עברתי את הפנייה. חזרתי. מה? עברתי אותה שוב? תתרכז. תסתכל טוב במפה ובשטח. ואז ראיתי את זה. אפילו לא שביל עיזים. אולי שביל נמלים. אין לי מושג איך זה מסומן במפה. אולי איזו נמלה מתכנתת בגוגל.
קצת חרב עלי עולמי, לא ידעתי מה עכשיו, אבל הנחתי שאין לי ברירה אלא להמשיך על הדרך המקוללת הזו ואיכשהו לחזור לכביש 70. התנחמתי בזה שעכשיו זה כבר לא חול אלא טרשים וקוצים כמו בימים הטובים. ואז אני מוצא את עצמי מול ירידה. בעיניים שלי זה הרגיש כמו צוק. לא חשבתי לרכב, אבל גם עם האופניים ביד לא הצלחתי להתקדם יותר ממטר. סוג של הפלתי את עצמי עם האופניים על האדמה כדי לא להידרדר. עלאק כוח המשיכה לטובתי.
הדבר היחיד שחשבתי זה על אותה מתודה: תיק, סוללה, אופניים. הייתי צריך לנוח בין כל עלייה וכל ירידה, ולפעמים תוך כדי. השמש קפחה, הידיים הזיעו, הרגליים רעדו. איכשהו הגעתי למטה, התיישבתי מתחת לעץ קטן, אבל הרגשתי שאני לא מסוגל להמשיך.
אמרתי לעצמי, תנוח עכשיו רבע שעה, אל תחשוב על כלום. ובאמת אחרי כמה דקות חמצן הגיע למוח וגם הגוף קצת נרגע והתחלתי לחשוב שאני יכול להמשיך. מצד שני, אמרתי לעצמי שאני בכל מקרה עייף ובטח לא ממוקד ואולי לא בטוח להמשיך ככה, מצד שלישי – מה, רגע לפני הסוף להישבר? וככה נוספו להם גם מצד רביעי ומצד חמישי ומצד שישי. ובין כל אלו עלה לי לאט לאט הקול של בת הזוג שלי שאמרה לי לפני שיצאתי שאם אני מסתבך היא תבואו לאסוף אותי “מכל מקום”.
אולי זה מה שצריך לקרות
ופתאום אמרתי לעצמי – רגע, אולי זה מה שצריך לקרות? שאני אשבר, אחליט שדי לי, והיא תאסוף אותי? ואולי זו אפילו התובנה שאני אמור ללמוד מהמסע? שאני לא לבד בסיפור הזה? שיש לי בק-אפ אם אני מפשל?
כן, זה די מובן מאליו שהקונספט הזה של להפוך להורים זה בא בשניים, אבל גם דורותי הייתה צריכה להגיע עד לקוסם כדי להבין שהייתה לה את התשובה כל הזמן, אני כולה הרחקתי קצת אחרי קניון יקנעם. אז הרגשתי שזה הדבר הנכון קארמתית ואני יכול לסיים כאן את המסע. אבל רק עניין טכני אחד, כשהיא אמרה “אאסוף אותך מכל מקום” היא כנראה התכוונה לכל מקום שאפשר להגיע עם האוטו, לא עץ זית באמצע מסלעה.
והנה בקצה העיקול יש שם איזה צריף, נראה כמו קראוון של אתר בנייה, אשאל שם את הפועלים איך אני עובר לכביש. לא ראיתי שם אף בנאדם, אבל שמעתי “הב הב” ובעיקר “גרררררר”. בתור ילד שרכב בשדות שמסביב לעיר, למדתי שהצלילים האלו הם הצלילים הכי גרועים שרוכב אופניים יכול לשמוע, אפילו יותר מ”פטסססס” של פנצ’ר. מובן שלא ניסיתי להיכנס לצריף והמשכתי ברכיבה עם העיקול, אבל תוך שניות הופיעו אלו שהפיקו את הצלילים מטילי האימה האלו, 4-5 כלבים גדולים שרצים לימני, מהצד השני של הגדר שלאורך השביל, התפללתי שהגדר הזאת תוחמת אותם איכשהו ולא פשוט מסתיימת ואז הם ואני חולקים את אותו מרחב בעולם. אבל לא היה לי הרבה זמן להתעמק בתפילות. פתאום הנביחות הפכו להיות בסטריאו. אני מציץ מעל כתף שמאל, עוד להקה של כלבים.
הגדר לא תחמה שום דבר
מי שזוכר את סצנת הפתיחה המחלחלת של ואלס עם באשיר – זה משהו בסגנון הזה. ומי שמחפש מיתולוגיות יותר קדומות – אז קרברוס, כלב הציד של אל השאול היווני – רדפו אחרי 10 כאלו. גם הרגליים שלי וגם הסוללה נתנו כל מה שהם יכלו כדי לפתוח עליהם פאר, אבל הדינגו’ס לא וויתרו. פחדתי פחד מוות, באמת, אבל ניסיתי להישאר ממוקד איכשהו.
חוץ מהכלבים, חששתי גם מהתרסקות בגלל האופן שבו רכבתי, במהירות מטורפת על אדמת טרשים עם אופניים שנועדו לטיילת בתל אביב. והתרסקות הייתה אומרת גם פציעה, וגם ‘סגירת הפער’ של הכלבים. ‘סגירת פער’ בלשון המעטה. יותר אולי ‘לסגור עניין’. לא העזתי להביט אחורה, כל תנועה שהיא לא קדימה וישר עלולה להביא אותי למטה ולשיניים של הכלבים. וגם, אמרתי לעצמי ברגע של ניהול משבר, אני חייב להגיע לאיפשהו שיש אנשים, גם אם אפול, אפצע, הכלבים יתקפו אותי, לפחות שמישהו אולי יראה וישמע ויוכל לעצור את זה.
ראיתי משהו שנראה כמו מחצבה, 2 קילומטר ממני, החלטתי או קיוויתי, שמשם תגיע הישועה, ועד שם – נקווה לטוב. כשהגעתי למחצבה, הצצתי אחורה, הכלבים כבר לא היו מאחורי, הנביחות עדיין נשמעו ברקע. אגב, אנשים לא היו שם.
מיותר לציין שכבר לא הייתי עייף ברגע הזה, כל מה שהצטבר בשלושת הימים האחרונים נשטף בזרם אדרנלין שהטעין אותי באנרגיות מחודשות שהביאו אותי עד לחיפה.
אותי האדרנלין הטעין, את הסוללה לא.
וככה – את הקילומטרים האחרונים של המסע עשיתי בדיווש איטי באזור התעשייה של הצ’קפוסט – מבחינתי זה היה סיום אנטיקליימקס ראוי.
עליתי עם אופניים על הרכבת בתחנת לב המפרץ לכיוון תל אביב ההגנה. חשבתי איזה מטורף זה שאת כל המרחק והחוויות שעברתי בשלושה ימים, אני עושה עכשיו ב-78 דקות. קצת קורא באיזה ‘ישראל היום’ שזרוק לידי, אוכל קרואסון שקדים יבש מהקפיטריה, כמה הודעות בוואטספ וזהו, נגמרה הנסיעה.
האמת היא שאני אוהב לנסוע ברכבת, ככה לראות את הנוף מתחלף מהר מול העיניים. אני גם אוהב ללכת ברגל ואני אוהב לנהוג באוטו. כל דרך השתנעות מייצרת חוויות שונות. ומבחינתי הטיול הזה צרב בי את ההוויה של האופניים, שמצד אחד יש בהן דינאמיות ושטף ומצד שני טמון בהן קשר בלתי אמצעי למציאות. במקרה של הטיול הזה, אולי לפעמים יותר מידי בלתי אמצעי.
כל זה היה לפני שנה. עכשיו אני יושב בסלון, לצידי על הספא, הבת שלי, בדיוק חגגה 3 חודשים. תעשו את המתמטיקה לבד. שאלתי את בת הזוג שלי מה היא חושבת על המסע הזה שעשיתי. “נראה לי שלא תכננת אותו כל כך טוב”. כנראה שהיא צודקת. מצד שני, אני מסתכל פה, על זאת שלצידי, ונראה לי שבסוף דווקא יצא לא רע.
על הכותב: רואי מעוז, במאי ויוצר דוקומנטרי. גר בדרום תל אביב עם בת זוג בתם וכלב פודל. מגיע ממקום למקום על אופניים מצ’וקמקים. בזמן הרכיבה חושב הרבה מחשבות. חלקן על עצם חווית הרכיבה; על שבילי האופניים המשונים, על הרוכבים האחרים שמולו ועל זה שהגיע הזמן לנפח אוויר בצמיגים.
אוהבים מסעות? כנסו גם ל outpanel.co.il – פאנל הטיולים והאאוטדור