אישה יוצאת למסע אופניים סולו. ארץ תחילת המסע – אירלנד. ארץ היעד – הודו. היא יוצאת בחורף, והוא אחד החורפים הקרים באירופה במאה השנים האחרונות. בכליה – אקדח, בו היא נאלצת להשתמש מספר פעמים, נגד חיות המהלכות על ארבע – וגם על שתיים. ואם כל זה לא מספיק – היא רוכבת על אופניים.
לא, היא לא מנסה להקשות על עצמה מתוך הרפתקנות או אהבה לוינטאז'. היא רוכבת על אופניים של שנות השישים (אותם כינתה "רוז") כי השנה היא 1963, ובמילותיו של הנרי פורד, אתם יכולים לקבל את האופניים שלכם מכל חומר שהוא, בתנאי שהוא פלדה. שמה של האישה הוא דֵרְבְלָה מרפי. על מסע זה כתבה דרבלה ספר, ולעברית הייתי מתרגם את שמו כ-"בכל הכוח". בספר זה פתחה דרבלה קריירה כהרפתקנית – ואת קריירת הסופרת שלה, שנמשכו מעל ארבעה עשורים. אבל לספר הראשון היתה עבורה משמעות מיוחדת. כשרכבה ברחבי אירופה ואסיה, כלל לא חשבה על כתיבת ספר – אלא כתבה את יומן המסע שלה בצורה של מכתבים הביתה, אותם שלחה לחבריה בכל פעם שהזדמן סניף דואר בדרכה. רק כשהגיעה ליעדה ופגשה סופרת הרפקתאות מפורסמת בשם פנלופ בטליימן, הובהר לדרבלה שיש לה מטרה חדשה – להנגיש את ההרפתקה לקוראים ברחבי העולם, וכך היה. אז הסיבה למסעה לא היתה הרצון להתפרסם או לכתוב ספר. הסיבה הייתה שזה היה חלום חייה מאז שהייתה ילדה.
מעל 15,000 נרשמו לפאנלים – הצטרפו גם לניוזלטר:
עד כמה משתנה העולם בששים שנים?
משתנה הרבה – אבל גם רק קצת. כמו בימינו, התקבלה דרבלה באהדה רבה בארצות בלקניות על ידי האנשים הפשוטים, ובהתעלמות – על ידי השלטונות, אבל יוגוסלביה המאוחדת של טיטו עוד עמדה איתנה, ופירוקה, ומלחמת הבלקנים של שנות התשעים בעקבות הפירוק, עוד לא נראו באופק. כמו הרוכבים של ימינו, קפאה דרבלה בשלגים של הרמה האנטולית, אבל בשונה מבני זמננו, הותקפה דרבלה על ידי זאבים וירתה בכמה מהם. כמו פעם המולות באירן (או פרס, כפי שהיה נהוג לקרוא לה אז) היו חשדניים לגבי התיירים מהמערב, אבל אז הם היו אופוזיציה נרדפת לשאה, השליט המוחלט, וכעת הם השליטים בארץ. אז כמו כעת אפגניסטן היתה זירה של מאבק בין גופי השפעה זרים, אבל יש דברים שהשתנו וכבר לא יחזרו להיות כפי שהיו:
"התעוררתי הבוקר, הבטתי מבעד לחלון וכמעט נפלתי מהמיטה מרוב ההתרגשות. בית מלון זה בנוי על צוק בגובה 1000 רגל העולה ישר מתוך העמק, מעברו השני של העמק נראה בבירור באור המבהיק של הבוקר, פסל של בודהה בגובה 120 רגל, כפי שעמד מזה מעל 2000 שנה, בתוך נישה ענקית בצד הר אבן חול זהוב – הן הנישה והן הפסל גולפו בכישרון מדהים מתוך הסלע."
הפסל הענק של בודהה, שדרבלה תיארה, והפסל השני הסמוך לו, לא קיימים יותר – הם הושמדו על ידי הטאליבן.
ההתקדמות של דרבלה מזרחה, מאירופה המערבית ליוגוסלביה ובולגריה, משם לטורקיה, ובהמשך איראן ואפגניסטן מלווה בהידרדרות הדרגתית של הסדר הציבורי, זכויות הפרט ומצב הדרכים, אבל ככל שרמת החיים יורדת, רמת ההתלהבות של דרבלה עולה, ומגיעה לשיאה באפגניסטן, אחת הארצות העניות – והמסוכנות בעולם. דרבלה לא טיפשה ולא עוצמת את עיניה לא למצב התברואה המחפיר, ולא למצבה של האישה הנעולה במחיצת הנשים וחסרת זכויות לחלוטין – בשונה מנשים מערביות, שהיא אחת מהן. היא מתארת את העולם כמו שהוא, במהימנות וכישרון, אבל עדיין נשארת בדעתה – התרבות המערבית, מחסור בקשרים אישיים, הרדיפה אחרי הכסף והמעמד והתעקשות חסרת פשרות על חדשנות וקדמה הם שורש הרוע, ועל החברות המסורתיות להתנגד לכך. לא פעם דרבלה מספרת על השיחות עם מקומיים בהן היא דוגלת בערכי העבר של בני שיחה – שמהם הם מנסים להתנער.
"כיוון שאפגנים אדישים למימד הזמן (הרוב המוחלט לא יודעים את גילם), כל נוסע מגיע מתי שמתחשק לו, וזה יכול לקחת שש שעות למלא אוטובוס. אפגנים עמומים באותה מידה לגבי מרחקים – לנהג המשאית, אשר נוסע מקבול למזר פעם בשבוע אין שמץ של מושג מה המרחק בין שתי הערים. הוא רק יודע שאם ימשיך לנסוע מספיק זמן, ואם אללה ירצה בכך, הוא יגיע לשם ביום מן הימים. אישית, אני מוקסמת מגישה זו, אחרי חיים בצל הטרור של השעונים."
דרבלה בדרכה להודו
אבל האם נובע מכך שדרבלה היא מערבית מפונקת, שלא יודעת להעריך מה שיש לה? ובכן, מפונקת היא לא. מעבר להתקפות של זאבים וגברים רעבים, היא מתמודדת בהצלחה עם מחסור במים נקיים ומזון בריא, לא מתרגשת מכינים וזבובים, מקבלת בתודה כל יד המושטת לעזרה, וכשהיא לא רוכבת על ה-"רוז", נוסעת באוטובוסים האפגניים האיומים, תוך צפיפות, לכלוך וסיכון תמידי של הידרדרות לתהום. בהגיעה לאזור הפתאן בפקיסטן, נאמר לה שהיא מזכירה גבר פתאני, ובעיניה זו המחמאה הכי טובה שהיא יכולה לקבל. מפונקת? בואו נעבור על רשימת הציוד שלה:
"כשעזבתי לעבר ג'לאלאבאד הבוקר, השארתי מאחור את שני תיקי הצד ואת תיק הגב, כל הציוד שלא יהיה נחוץ בחודשים הקרובים. אני אאסוף אותם בדרכי חזור. חברי כאן משותקים מפחד לאור המחשבה שמישהי תצא למסע של חמישה חודשים עם תיק אוכף אחד בלבד, אבל העובדה היא שככל שהבן אדם מתקדם במסעו, הוא מרגיש צורך בפחות דברים, ואני לא רואה טעם להסתובב סביב ההימלאיה עמוסה בדברים לא נחוצים. לכן השארתי שני עטים, נייר כתיבה, ספר השירים של בלייק, מפה, דרכון, מצלמה, מסרק, מברשת שיניים, זוג אחד של מכנסי ניילון וחולצת ניילון – וגם נשאר מספיק מקום פנוי לאוכל ליום מסע."
באחד מהאוטובוסים האפגניים שכל כך אהבה לנסוע בהם – ולכתוב עליהם – קרתה תאונה שבעקבותיה קיבלה דרבלה מכה בצלעות מכת של רובה, ושלוש מצלעותיה נשברו. זאת למדה רק לאחר זמן מה, שכן המשיכה במסעה – ואף קיבלה הזמנה להצטרף לטיול יום שהצריך רכיבה על גבי סוס במשך 9 שעות רצופות.
עוד נקודה מעניינת שעולה מקריאת הספר בן השישים – שינוי טקטוני בגזרות המותר לפרסום בספר הרפתקאות. כשדרבלה הותקפה על ידי שוטר איראני, היא ניצלה על ידי "שיטה שלא תתואר" (אבל די ברור שמדובר בהתנגשות קינטית בין הברך שלה לאיברים הרגישים של השוטר התוקף). לעומת זאת, אין לה בעיה לתאר את דעותיה – לעתים די קיצוניות, אם לא לומר גזעניות – לגבי תרבויות שפגשה בדרכה. "אזרים גנבים", "איראנים נוכלים", "הודים כנועים" – הכללות כאלה לא היו שורדות את העריכה בשום הוצאת ספרים בימינו. גם אוצר המילים שלה התיישן קצת – למשל, כשהיא רוצה לתאר גוון מסוים של חום, היא משתמשת במילה שאסורה לשימוש בשפה האנגלית מזה כמה עשורים.
דרבלה ובתה רייצ'ל
אמנם דרבלה שאפה להגיע להודו בסופו של דבר, אבל לא שאפה לשבור שום שיא של מהירות. ההתקדמות שלה היתה איטית, גם בגלל משקלם של האופניים העמוסים ואיכות ירודה של דרכים, אבל גם ובעיקר בגלל שרצתה להכיר לעומק את האזורים בהם עברה. וככל שמדובר באזור יותר נידח, פראי ולא נגיש, כך התעכבה שם יותר. מדי פעם עצרה בנקודה זו או אחרת ועשתה טיולי צד – שלפעמים לקחו אותה מרחק של טיסה מהמסלול שלה.
תוך כדי התקבלה דרבלה על ידי שליטי המקום וקצינים בכירים (ונראה שיצרה רשת הכרויות חובקת יבשת תוך כדי כך, שכללה בין היתר את נשיא פקיסטן דאז) והן על ידי איכרים ונוודים אביונים – ולפי תיאוריה העדיפה דווקא את האירוח מהסוג השני. הפסגה של הספר, לדעתי, הוא סיפור חציית מעבר הבבוסר שבצפון פקיסטן, שבו החום החיצוני, שגרם לדרבלה למכת חום, התחלף בקור, ולווה באוויר רדוד של 4000 מטר מעל גובה הים, ברעב קיצוני בתנאי שטח של מסע למתקדמים – ואת כל זה עברה דרבלה כשהיא יותר סוחבת את רוז מאשר רוכבת עליה. למשל, בשלב מסוים, כאשר גילתה שגשר שהייתה אמורה לחצות נסחף בזרם ואינו בנמצא, נאלצה לעשות עיקוף שבו סחבה את האופניים על גבה אל תוך שביל הררי. דפי ספרה של דרבלה משלבים כאן (ולמעשה לאורך כל העלילה) שילוב של תיאורים מרגשים ומרשימים של יופי הטבע הסובב אותה, תיאורים שנונים וכנים של האנשים, ותיאורים מרשימים של הקשיים אותם עברה בכל יום, שכן הקפידה לכתוב ביומנה בכל יום.
כפי שציינתי, המסע להודו היה ספר ראשון מני רבים. לאחר מכן דרבלה המשיכה בקריירת ההרפתקנית הכותבת שלה, ופרסמה מעל עשרים ספרים המתארים את מסעותיה ברחבי העולם. בין היתר חזרה לאזורים בהם ביקרה במסע הראשון, וגם ביקרה במחוזינו. מסקרן אותי לדעת איך התפתח הסגנון הספרותי – וגם סגנון ההרפתקאות שלה, על כן קראתי ספר נוסף שלה – ששמו "בין הנהר והים, מפגשים בישראל ובפלסטין".
מתוך קריאת הספר הראשון, ומתוך קריאה על דרבלה בעמוד הויקיפדיה שלה ציפיתי לספר שלא ממש אוהד את ישראל ומפנה זרקור למצבם של הפלסטינים. שום דבר לא הכין אותי לספר רווי סלידה גלויה, תלונות קטנוניות (האישה המתלוננת על מיטה קשה בהוסטל ביפו – האם זו אותה האישה שישנה על גלגל האופניים שלה בפאתי דלהי?) ומגוון טעויות היסטוריות (ז'בוטינסקי מייסד ההגנה, מישהו?).
כ 5000 רוכבים כבר הצטרפו לבייקפאנל בווצאפ. לחצו פה:
דרבלה הגיעה במטרה למצוא דיכוי, השפלה, אדישות, והיא מצאה את מבוקשה בכל מקום אליו הפנתה את מבטה. לרוב אני מסיים את הספרים שהתחלתי. עם הספר הזה לא הגעתי לעמוד 10. האם הסיבה היא חוסר אהבתה לישראל – או שיש כאן תופעה של יין, שמשתבח עם הזמן אבל לבסוף הופך לחומץ? יש צורך בבירור נוסף, ואני בהחלט מתכוון לקרוא עוד מהספרים המוקדמים שלה. דרבלה שימשה השראה לדורות של הרפתקנים – בפרט הרפתקניות, בהן הלן דיינטי עליה ספרתי בכתבה קודמת. חוץ מהפסקה של כשנתיים, כשילדה את בתה (אותה גידלה לבד, ולקחה איתה למסעותיה מגיל צעיר), הקריירה של דרבלה נמשכה עד 2015, אז יצא ספרה האחרון, זה שמתואר לעיל. דרבלה נפטרה בביתה באירלנד לפני כשנה וחצי, והיא בת 90.
