בסדרת התוכן החדשה של דימה רובינשטיין בבייקפאנל נצא למסע מרתק מאוסטריה אל אזורי הספר של האימפריה הסובייטית. הצמד אב ובן במסע לאורך מסלול האופניים Eurovelo 6, והפעם רוכבים עמוק לתוך אירופה המזרחית.
אל הפרק הראשון לחצו פה: אבא ובן בטורינג לאורך Eurovelo 6 (פרק 1)
מבחינתי היום הראשון של הרכיבה היה סוג של הכנה, והטיול האמיתי התחיל ביום השני. התחלנו את היום עם ארוחת בוקר על סיפון בית המלון שלנו – כן, לנו בספינת קרוזים שהוסבה לבית מלון, המצאה עם שם די מדליק – botel.
קבלו כתבות בווצאפ השקט:
גלגלנו את האופניים במעלה הרמפה של הבוטל, ומצאנו את עצמנו בטיילת של ברטיסלבה. לאחר סיבוב קצר במרכז העיר הקומפקטי, חצינו בחזרה את הגשר מעל הדנובה והברטיסלבה הפחות תיירותית, של בנייני דירות גבוהים, נפרסה לפנינו, אבל שבילי האופניים המרשימים המשיכו. בהמשך גילינו שתשתית האופניים בסלובקיה אמנם נמצאת בתנופה, אבל יש הרבה לאן לשאוף. חלק מהזמן רכבנו על שבילים נהדרים ממש – רק אציין שמברטיסלבה ועד הגבול ההונגרי רכבנו על אחד משלושה שבילים שנעו במקביל לאורך נחל, ושכל בליטה באספלט (ולא היו הרבה) הייתה מסומנת בשיטת מעבר רכבת (סימן אזהרה המצויר על האספלט, אחרי זה קו אחד, שני קווים, שלושה קווים, ואז הבליטה עצמה, מסומנת גם היא בצבע זוהר). לעומת זאת, היו מקטעים בהמשך, בהם השביל היה מבלבל מאוד, חסר סימון, באיכות ירודה. הרגשנו שבהונגריה תשתית האופניים נמצאת במצב יותר עקבי, עם סימון סביר ויחסית מעט קילומטרים של כבישים סואנים ללא שוליים.
התשתית האנושית של האופניים
כאן חשוב לי לציין שבעיניי תשתית אופניים מורכבת גם מהמרכיב הפיסי (שבילים, סימונים) אבל גם מהמרכיב המנטלי, שמתבטא במודעות של האנשים שחולקים את הכביש. מבחינה זו אף מדינה לא משתווה בעיניי לצרפת, שם הנהגים התרגלו לתת מרחב בטוח לרוכבים, והרוכבים – לא להפתיע את הנהגים. ההונגרים אולי לא תופסים מקום על הפודיום, אבל בסך הכל התרשמנו מהם לטובה. הם תמיד עוצרים במעברי חצייה, והרבה פעמים גם במקומות ללא מעבר, וכשניתן, הם עוקפים בבטחה ושומרים על מרחק בטוח. אבל פה נעוץ הכלב: אם אין אפשרות – למשל כשהם עוקפים רוכב כשיש מכונית מתקרבת ממול – הם יעשו את זה בכל זאת. נהגים סרביים לעומת זאת – טוב, עוד נגיע לנהגים הסרביים.
המשכנו לאורך הנחל עד למעבר הגבול בין סלובקיה להונגריה, שאותו זיהינו לפי מכונית משטרה העומדת בצד הדרך, ליד דגל הונגריה. השביל הפך מנהדר לסתם טוב, ואחרי רכיבה קצרה בחורשה ירוקה הגענו ליישוב ההונגרי הראשון שלנו – העיירה רייקה. שמנו לב שלכל היישובים בחלק זה של הונגריה יש גם שם גרמני, ולחלקם גם סלובקי. בחלק זה של הונגריה רוב השלטים מופיעים לא בשתיים אלא בשלוש שפות – הונגרית, גרמנית וסלובקית.
כאן שמנו לב משהו שלא ראינו הרבה לפני כן: תשתית אופניים מוגזמת. הרחוב הראשי של הכפר הוא רחוב צר בעל מהירות מותרת נמוכה, ובאופן טבעי מתאים לשימוש משותף של מכוניות ואופניים – וכך זה היה מתנהל בכל מדינה המתגאה בתשתית אופניים מפוארת, כגון הולנד או אוסטריה. אבל כאן, במקביל לרחוב זה, מצאנו שביל אופניים מפואר בעל שני נתיבים. נראה כבזבוז כסף (ככל הנראה שמנותב על ידי האיחוד האירופי), במיוחד בהתחשב בכך שמיד עם היציאה מהכפר השביל נעלם, והמשכנו לרכוב על כביש ללא שוליים.
טיפול שורש, מישהו?
את הפסקת הצהריים תכננו בעיר בעלת שם בלתי ניתן להיגוי – Mosonmagyarovar. עיר זו, כמו ערים נוספות בהונגריה (למשל, עיר הבירה בודפשט) נוצרה כמיזוג של שתי ערים בעלות שמות סבירים. העיר עצמה ציורית, אבל שקטה מאוד. מצאנו מסעדה נחמדה ברחוב הולכי רגל, ששמו זהה לשם המדינה, ולאחר מכן טיילנו קצת במרכז העיר. שממה, כל החנויות סגורות, ורק שלטים של רופאי שיניים בכל מקום. טוענים שלעיר זאת יש את המספר הגבוה ביותר של רופאי שיניים בעולם יחסית לאוכלוסיה.
הכנסיה הראשית של העיר – עם קישוטים מאוד חשודים על הגג.
קמפינג בגיור
מקום הלינה שלנו להיום – עיר די גדולה בשם גיור. לא היה כל כך מה לראות בדרך, אז דיוושנו חזק, עם שתי עצירות קצרות בתחנות דלק, על מנת לשאול אם הם מוכרים גז בשביל הגזייה שלנו (הם לא). התכנון היה ללון באתר קמפינג בצד המרוחק של העיר, אבל כשנכנסו לגיור, ראינו שלטים המצביעים על קרבת אתר קמפינג אחר, שלא הייתי מודע לו בשלב התכנון. בספונטניות מוחלטת (שאגב מאוד לא אופיינית לי) בדקנו את האתר הקרוב, מצאנו אותו מתאים ונשארנו בו.
בשונה מאתרי קמפינג “מסחריים”, שאמורים להכיל עשרות משפחות, מדובר באתר בוטיק. זו חצר אחורית הפרוסה מסביב לשביל גישה הניצב לכביש. לכל אורכו משני צדדיו, ביתנים קטנים שחלקם בקתות וחלקם – מקלחות או מטבחון. יש גם פינות זולה עם כסאות ושולחנות, ואפילו שירותי כביסה בסגנון מעניין: בעלת הקמפינג אספה את הכביסה שלנו, כיבסה אותה ותלתה להתייבש בחוץ. שיטה זו לא לקחה בחשבון את הטל, שהיה משופע למחרת בבוקר, והכביסה שלנו הייתה רטובה לגמרי. פיתחנו שיטה של ייבוש את פרטי הלבוש הכי חשובים (כגון מכנסי רכיבה) על הסבל האחורי.
מצאנו עוד רוכב, שהגיע כמה דקות לפנינו וכבר התחיל להקים אוהל. בהמשך דיברנו איתו – הבחור רכב כל הדרך מצרפת לגאורגיה, וכעת היה בדרכו על Eurovelo 6 חזרה הביתה.
התחלתי להקים אוהל, ואז ראיתי שגם דניאל מוציא אוהל מהתיק. איזה בלבול! בשלב ראשון של תכנון המסלול אכן התכוונו להביא שני אוהלים קטנים, אבל בהמשך שאלתי מחבר אוהל ענק ומאוד איכותי, שהיה אמור להספיק לשנינו. איכשהו דניאל פספס את המידע הזה, וכך סחב במשך כל הטיול אוהל שני, מיותר לגמרי.
בהמשך ביקרתי בפארק מים גדול ומגוון של גיור, עם סאונה מדהימה, ובערב אכלנו ארוחת ערב בכיכר העיר. מרכזה של גיור יוצרת הרגשה של חמימות ונינוחות, עיר שכמעט לקוחה מאגדה מצוירת. תאורת רחוב בגוונים חמימים של צהוב, מדרכות מרוצפות, בניינים סגנוניים ושלטים מסורתיים של בעלי מלאכה. לצערנו, שתי הכנסיות הגדולות והמרשימות היו סגורות, אבל מבעד החלונות הפתוחים של אחת מהן בקעה מוסיקת עוגב המלווה בשירת מקהלה, ונהנתי לעמוד בחוץ ולהקשיב לקונצרט המאולתר הזה.
למחרת ציפתה לנו קפיצה משמעותית במרחק היומי, וההצעה של דניאל לגבי אופן ההתמודדות הייתה כדלהלן: נקום מוקדם, נצא מוקדם ונרכב חזק לפני ארוחת בוקר. נאכל ארוחת בוקר אחרי חצי המרחק היומי, וכך נרגיש כאילו רק התחלנו את היום. מכיוון שאני מכיר את הנפשות הפועלות, הסכמתי לתכנית בקווים כלליים, אבל ביקשתי להכניס תיקון קטן: נשתה תה/קפה עם איזה כריך לפני שנצא – לא נחשב כארוחת בוקר מלאה. סיימתי את התה שלי והייתי מוכן לפני שדניאל סיים להתארגן, ובסוף יצאנו באיחור משמעותי.
על Eurovelo אל קוֺמַרוֺם ההונגרית וקוֺמַרְנו הסלובקית
קומרום וקומרנו הן שתי ערים המופרדות על ידי הדנובה. רכבנו לכיוונן בשביל שאמנם היה נוח לרכיבה אבל עבר במקביל לכביש מהיר. כאן אומני השילוט ההונגריים התעלו על עצמם. מדי פעם התחילו להופיע שלטים עם מרחק עד נקודת הביניים שלנו – קומרום – ועד נקודת הסיום של היום, והיא העיר אסטרגום. אבל אילו המספרים המצביעים לקומרום לפחות ירדו בצורה עקבית משלט לשלט (אם כי לא ממש הגיונית – לפי ה-GPS המרחק שנותר היה רב יותר, משמעותית), המרחקים עד אסטרגום היו מקריים בהחלט: קודם 50 ומשהו (נחמד!) אחרי זה 60 ומשהו (אוף!) אחרי זה עוד הפעם 50 ומשהו (בשלב זה למדנו להתעלם מהשלטים הללו).
נוסטלגיה לעיירת הנופש
התקרבות לקומרום הביאה איתה פיצול מיוחל מהכביש המהיר – וגם כניסה לשכונה של מה שזיהיתי מיידית כבתי נופש. הרי ביליתי את כל הקייצים שלי בילדותי בעיירה מאוד דומה, אליה מתנקזים אנשי העיר הגדולה (בילדותי היתה זו מוסקבה) בסופי שבוע או בחופשות. עברנו ליד בתים ישנים אבל מתוחזקים היטב שבבירור מאוכלסים רק בקיץ, לצד מכוניות של אנשי העיר הגדולה וראינו את מיעוט האנשים ביום חול. הרגשתי נוסטלגיה חזקה. בסיום המעבר בשכונה הגענו לטיילת של דנובה ומשם ניתן היה להמשיך לקומרנו הסלובקית, האחות היפה, אבל אז דניאל הבחין בעוד סופרמרקט של טסקו בצד ההונגרי. בלית ברירה נכנסנו. אני עדיין חיפשתי בכל מקום גז בשביל הגזיה, ואילו דניאל היה פעור עיניים מרוב היצע המשקאות – סיידרים למיניהם וגם משקאות מוגזים שלא מוכרים בארץ.
סוף סוף סיימנו את הקניות והגענו לקומרנו, עוד יהלום לא מלוטש שמעל הדנובה. מרכז העיר קומפקטי אך שוקק חיים. מצאנו מסעדה עם צל: היה חם מאוד. עוד הרבה קילומטרים של רכיבה לפנינו, לכן התאפקנו מלאכול ארוחה דשנה: הסתפקנו בלחלוק סלט והזמנו כל אחד מרק, ואכלנו כשאנחנו שומעים מוזיקה חיה מהכיכר המרכזית הקרובה.
מרק שהוא ארוחה
אפילו המרק החם בצירוף עם חום האוויר גרם לירידה חדה במוטיבציה. שכנעתי את עצמי להמשיך ברכיבה על ידי כך שהזכרתי לעצמי שנהיה קריר יותר ברגע שמתחילים לנוע. ואכן, ברגע שהתחלנו לדווש, נהיה קל יותר. עלינו על שביל מוגבה שעובר במקביל לנהר – שבילים כאלה הם מנת חלקו של כל רוכב בחלק זה של העולם, ורכבנו בלא מפריע עד מוקה.
במוקה העניינים החלו להסתבך… אבל על זה תקראו בכתבה הבאה וכדי לא לפספס אותה נמליץ לכם להצטרף לניוזלטר שלנו!