בסדרת התוכן החדשה של דימה רובינשטיין בבייקפאנל נצא למסע מרתק מאוסטריה אל אזורי הספר של האימפריה הסובייטית. הצמד אב ובן במסע לאורך מסלול האופניים Eurovelo 6, והפעם רוכבים עמוק לתוך אירופה המזרחית.
הטיול שלנו לאורך Eurovelo 6 התחיל ב-30 בספטמבר והיה אמור להסתיים ב-10 באוקטובר. לצערנו, לא כל התכניות בחיים מתגשמות לפי התכנון. בדרך מתאריך לתאריך קרה ה-7 באוקטובר והחיים של כולנו התהפכו. היינו בשמחה מפסיקים מוקדם את הטיול וחוזרים, אבל הטיסה שלנו התבטלה. העדפנו לאפשר לאנשים היותר נחוצים לחזור, והמשכנו בלב כבד בטיול, אבל השאלה של למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים ריחפה באוויר.
בחרנו לענות על ידי כך שנהיה השגרירים של ישראל בשעה הקשה הזאת, שבדרך הקטנה שלנו נסביר ונשכנע בצדקת דרכנו. בנוסף, התשובה היותר רחבה היא – אנחנו מטיילים בעולם, ונמשיך לטייל כשהמלחמה תסתיים, כי גם בשעה הכואבת שלנו אסור לנו להסתגר בתוך עצמנו, חייבים לראות את העולם בכל הרב גוניות שלו – ולהיראות בעולם. אסור לנו להיות ה-אחר, ה-לא מוכר ה-שונה שאפשר להתעלם מכאבו. לכן נשאר כפי שתמיד היינו – העם חסר המרגוע, מלא ה-wanderlust, אבל עם בית לחזור אליו. לכן תמיד אפשר להיות בטוחים, שלא משנה באיזה מדינה אתם, אם אתם ניגשים לקיוסק גלידה, סביר להניח שתשמעו “אמא, אני רוצה בטעם מסטיק!”
גלו את הווצאפ השקט שלנו:
Eurovelo 6 – המסלול מזרחה
בעבר רכבנו כבר לאורך Eurovelo 6 באוסטריה, גרמניה, שוויץ וצרפת. הפעם רוכבים לאורך אותו המסלול מוינה בירת אוסטריה ועד נובי סאד בסרביה, לכן לכאורה אין יותר מדי הפתעות מבחינת המסלול, אבל רק לכאורה. בלא מעט נקודות מסלול זה, הקרוי “מסלול הנהרות”, מתפצל ועובר משני עברי הנהר שאותו הוא מלווה. אבל אם בעבר אלה היו פיצולים מקומיים בלבד, הפעם מדובר בתת-מסלולים של ממש, והיו כמה תהיות שהיינו אמורים לפתור בשלב התכנון.
לאחר לא מעט התייעצויות עם רוכבים מקומיים, גיבשנו את המסלול הבא: וינה – אורת’-אן-דר-דונאו – הסלאו – קרנונטום – ברטיסלבה – מושונמגיארובאר – גיור – אסתרגום – ואץ – בודפשט – אפוסטג – באיה – מוהאץ’ – בטינה – סומבור – ווקובר – נובי סאד. המסלול עובר בחמש מדינות ובשלוש ערי בירה. במקור הכוונה הייתה להגיע עד בלגרד, עיר הבירה הרביעית, אבל ויתרנו – בהמשך אסביר מדוע. עברנו 10 מעברי גבול ורכבנו בסך הכל 803 קילומטרים לאורך 9 ימי רכיבה, כאשר הקילומטראז’ הימי נע בין 76 ל-99 ק”מ. פריט מספרי האחרון שארצה לחלוק כאן – עברנו מגדה אחת לשניה של הדנובה 14 פעמים, מתוכם 5 פעמים במעבורת והשאר – בגשרים. כרגיל, המסלולים זמינים בקומוט: המסלול המתוכנן – והמסלול שאותו רכבנו בפועל.
אופי המסלול מאוד שונה מזה שרכבנו בעבר. למעט הקטע הקצר העובר באוסטריה, המסלול שייך בצורה מובהקת לאירופה המזרחית. צפיפות האוכלוסין כאן נמוכה משמעותית מזו של אירופה המערבית, וחלקו הרב יותר של המסלול עובר באזורים לא מאוכלסים. עם זאת, הטבע הרבה פחות מגוון – לא תמצאו כאן הרים מרשימים כמו בשוויץ, יערות עבותים כמו בגרמניה או קניונים צרים שבתחתיתם נהרות גועשים, כמו בצרפת. המסלול הוא שטוח ברובו, והנוף האופייני הוא של שדות תירס, פה ושם יקב, פה ושם טורבינות רוח.
יש גם ערים גדולות ולא חסרים כפרים ועיירות, אבל גם כאן יש הבדלים משמעותיים מול המערב. כמובן האירוע המכונן כאן הוא החלוקה לבריתות בסיום מלחמת העולם השנייה, שהפכה את האזור כולו לנגררת של ברית המועצות במשך ארבעה עשורים. ההבדלים ברמת החיים מול המערב ניכרים מאוד. כמו כן, כשמתקדמים לכיוון קרואטיה וסרביה, מתחילים לראות סימנים של עוד פצע שלא הגליד עד הסוף – של מלחמת הבלקנים שליוותה את פירוקה של יוגוסלביה בשנות התשעים של המאה הקודמת.
Eurovelo 6 מזרחה מאוסטריה
לקחתי הימור מטורף – משהו שאני לא נוהג לעשות – והזמנתי טיסה עם קונקשן, טיסת פגסוס דרך איסטנבול. עוד ליד המטוס בוינה נתקפתי הרהורים לגבי החוכמה של ההחלטה הזו, כשראיתי את ארגז האופניים שלי קבור מתחת לערימת מזוודות. אכן, כשקיבלתי את האופניים, מצאתי חור ענק שנפער בארגז. להפתעתי, לא רק שהאופניים לא ניזוקו, אלא ששום דבר מהציוד ששמתי בתוך הארגז בתור “ריפוד” לא נפל החוצה דרך החור – לפעמים צריך גם קצת מזל בחיים.
הרכבנו את האופניים ללא בעיות מהותיות – אפילו את תיקי הכידון של ortlieb הרכבתי עם טעות אחת בלבד, ויצאנו משדה התעופה. אבל לא לפני שקנינו אריזת פטל בסופר של השדה – מסורת לא מזניחים!
נסיעה לא ארוכה במיוחד ברכבת המשובחת, ואנחנו בפראטרסטרן. זוהי הכיכר שממנה מתחיל השביל הראשי של הפראטר, אותו הפארק המרכזי של וינה שבו הסתיים לפני כמעט בדיוק 4 שנים אחד מארועי הריצה המרעישים של כל הזמנים – ניסיון מוצלח של אליוד קיפצ’וגה לרוץ מרחק של מרתון בפחות משעתיים. והנה אנחנו שוב כאן למחרת, לאחר לינה בבית מלון לא הרחק מכאן, בשביל להתחיל את הרכיבה שלנו בדיוק איפה שקיפצ’וגה סיים את ריצתו.
המסלול של קיפצ’וגה בוינה
הפעם, בשונה מאז, אין המוני אוהדים שממלאים את השוליים של השביל, אבל יש ערמונים על השביל במספרים דומים, והקראנץ’ שלהם מתחת לגלגלי האופניים שלנו משמש ליווי קולי נעים לתחילת המסע. רכיבה רגועה בשביל המרכזי המוצל, פניה שמאלה, מעבר בשני גשרים מעל הדנובה – ואנחנו מחוץ לעיר, רוכבים בשביל אופניים איכותי שדי קרוב, אך לא צמוד לנהר.
השביל לוקח אותנו דרך מתקן הגז, שרואים אותו היטב מהמטוסים המנמיכים לכיוון וינה. המתקנים עצמם נקיים ואסטטיים, והמרחבים שבינהם מלאים במדשאות ירוקות. לאחר מכן נופים ירוקים ומגוונים נפתחים לפנינו: שדות תירס, יערות, אֲחָוִוים נרחבים. נזכרתי בשיחה שהייתה לי פעם ברכבת עם רוכבים שהיו בדרך הביתה מרכיבה באזור זה בדיוק. “משעמם” היה גזר הדין שלהם. נכון לעכשיו לא ברור לי למה הם התכוונו.
חיש מהר הגענו למעבורת באורט-אן-דר-דונאו. חשבתי שיהיה זמן המתנה שיצריך הפסקה, אבל הסתבר שזאת מעבורת ספיישל, שיוצאת ברגע שמישהו מגיע. כבר בניתי על הפסקה, אז עצרנו לתה עם עוגת שזיפים – תאווה אמיתית לחך.
מגלגלים את האופניים אל המעבורת, השייט מצטרף, ואיתו גם אישה מבוגרת עם שני נכדים, ויוצאים לדרך. אם בגדה הצפונית, ממנה יצאנו, המעבורת נקשרת למסעדה צפה, בגדה הדרומית היא הורידה אותנו על חוף חלוקים. גלגלנו את אופנינו במעלה החוף, בסוג של שחזור מוקטן של נחיתת נורמנדי, והתחלנו לרכוב אל תוך הסלאו, בעליה חדה, וכאן קרה הפקשוש.
דימה רובינשטיין כותב הכתבה, עם מעדן אוסטרי
הסיפור של הפקשוש
הוא מתחיל שלושה ימים טרם הנסיעה, כשהבאתי את האופניים לבדיקה וכיוונון בחנות מקומית, והיא לא החנות הרגילה שבה אני מטפל בדרך כלל. חשבתי לנסות מקום חדש, לא אנקוב בשמות. ביקשתי בדיקת שרשרת, כיוון הילוכים ובדיקת בלמים. אמרו לי שיש קצת לחץ, אז עלול לקחת יום-יומיים. יום לפני הטיסה – כלומר יותר מיומיים אחרי – אני מתקשר בשביל להודיע שאני בא לאסוף את האופניים, ומודיעים לי שעדיין לא התחילו לטפל בהם. בהמשך היו חילופי דברים, במהלכם ניסו לשכנע אותי שהירח עשוי מגבינת קממבר ושלא עברו עדיין יומיים, אבל התוצאה היא – לקחתי את האופניים וארזתי אותם, כפי שהם. בעליה הפתאומית הזו, כשירדתי ישר להילוך הכי נמוך, האופניים השמיעו בתגובה רעשים מאוד לא נעימים – מהסוג שאומרים לך לעצור ולטפל בנושא, או לשאת בתוצאות. אך לפני שהספקתי לעצור, השרשרת נפלה, לכיוון הנבה. שוב שיחק לי המזל, ולא קרה כלום: המשכתי עד סיום העליה כשאני מגלגל את האופניים, החזרתי את השרשרת למקומה ובהמשך ניסיתי להימנע מהשימוש בהילוך הנמוך, דבר שלא הצריך המון מאמץ שכן המסלול שטוח ברובו (אבל עוד נחזור לנושא העליות).
אל המרחץ הרומי העתיק
המשכנו דרך נופים של שדות תירס וטורבינות רוח, דרך שער רומי ששוקם חלקית, עד לעיירה בשם פטרונל-קרנונטום. המרכיב השני של השם, קרנונטום, נורש מהעיר הרומית שקמה במאה ה-1 לספירה. העיר הרומית, שבמקור הוקמה סמוך לבסיס של לגיון של הצבא הרומי, שוקמה בקפידה. ביקרנו באתר, ונדהמנו מרמת האמינות והיקף השיקום. בתים פרטיים, וילות של אצילים, מגוון סדנאות של בעלי מקצוע – הכל משוקם באהבה ובפרטי פרטים. אבל גולת הכותרת – המרחצאות הרומיות, מוכנים לשימוש, עם רצפה מחוממת, בריכות מלאות מים וציורי קירות מרהיבים. על שפת אחת הבריכות ראינו זוג כפכפי עץ – כאילו שהרומי שנעל אותם יצא לרגע לבית שימוש, גם הוא משוקם בקפידה, ועוד רגע יחזור.
מהמרחצאות התקדמנו למסעדה של האתר, שנקראת “הפורום הקולינרי הרומי” ומתגאה בכך שחלק מהמנות המוגשות לקוחות מהמטבח הרומי האותנטי. דניאל בחר בנזיד בקר רומי, ואילו אני הלכתי על שניצל רומי אמיתי, המלווה בסלט תפוחי אדמה רומי-אוסטרי אותנטי.
היינו כבר די קרובים לגבול עם סלובקיה, ולאט לאט התחלנו להרגיש את זה. כשעצרנו בסופר, שמענו לא מעט סלובקית, וגם השלטים בצידי הדרך נהיו דו-לשוניים. לפני הגבול, התחילו להופיע שלטים המצביעים על קרבתו של הגבול שפעם הפריד בין שני הגושים, בין מזרח למערב, וכיום צריך להתבונן מקרוב בשביל להבחין בו. עברנו בניין של מכס, שלא נמצא בשימוש, ואז בניין של קזינו, שנמצא בשימוש מסיבי, עברנו שלט שמסביר שהמהירויות המותרות בסלובקיה זהות לאלה באוסטריה – וזהו, אנחנו במדינה מספר שתיים.
באופן כללי, המוטיב הזה, של גלישה הדרגתית ממדינה למדינה מופיע לא פעם לאורך המסלול. תנועות העמים ותזוזות הגבולות בעקבות אירועים פוליטיים וצבאיים יצרו פסיפס של זהויות אתניות, שהמיפוי שלו לגבולות מדיניים הוא מקרי בלבד. רצף זה נשבר חלקית בגבול בין סרביה לקרואטיה שם ההתקפות על המיעוטים האתניים בכל אחת מהמדינות במהלך מלחמת פירוק יוגוסלביה הגיעו למימדים כאלה שהצריכו החלפות אוכלוסין.
ימים 2-4 על Eurovelo 6: ברטיסלבה – בודפשט
מבחינתי היום הראשון של הרכיבה היה סוג של הכנה, והטיול האמיתי התחיל ביום השני. התחלנו את היום עם ארוחת בוקר על סיפון בית המלון שלנו – כן, לנו בספינת קרוזים שהוסבה לבית מלון, המצאה עם שם די מדליק – botel. אבל על כל מאורעות הימים האלה- תקראו בפרק הבא בבייקפאנל, בעוד שבוע! וכדי לא לפספס את זה אנחנו מזמינים אתכם: הצטרפו לניוזלטר – פעם בשבוע בלבד עם תכנים מעולים מהפאנל: