אם רכבתי אך לא שיתפתי תמונת פוסט-אימון או ביצוע קפיצה בוידאו ביער, בתוספת צילום של סיכום הפעילות ושיתוף בקבוצת הפייסבוק/סטראבה/אינסטה- האם באמת רצתי/רכבתי/ביצעתי? מדוע אנחנו כל כך נלהבים מלהתרברב בהישגי הספורט שלנו? מה מניע אותנו?
מאת: זואי שפיר
הכתבה במקור מ runpanel.co.il – אתר הריצה
נסו לרגע אחד להיות כנים איתי. עזבו אותי, נסו להיות כנים עם עצמכם בתשובה לשאלה הבאה: מה הסיבה האמתית לעדכוני ה” 15 ק”מ לפני ארוחת בוקר, יאיי!”? או פוסטים עם “סיכום תקופת האימונים לאפיק-שקר-כלשהו” שכולל 1,200 מילה, מבלי לשכוח את תמונת “הרווחתי את חולצת הפינישר שלי בכבוד”? הנושא מעניין אותי, אז “חקרתי” קצת, שאלתי אתכם חברי בפייסבוק, ולהלן תמצית הדברים שגיליתי.
מכורים לתשומת לב וסובלים מדימוי עצמי נמוך
ב 2015 פורסם מחקר באוניברסיטת ברונל, בלונדון, שמטרתו הייתה לבחון מדוע כל כך הרבה אנשים מפרסמים בתדירות גבוהה את האימונים שלהם ברשתות החברתיות. התוצאות, בלשון המעטה, לא היו כל כך מחמיאות. אנשים הנלהבים יתר על המידה לתעד קבל עם ופייסבוק את תכנית האימונים/הפעילות הגופנית שלהם נוטים לנרקיסיזם. לפי תוצאות המחקר, שאסף דאטה מ- 555 משתתפים, המטרה העיקרית היא להשוויץ לגבי כמות הזמן שאנו משקיעים במראה הפיזי או בכושר הגופני שלנו. שיתופים כאלו גם זוכים ליותר לייקים ותגובות.
“נרקיסיסטים מתעדים בתדירות גבוהה עדכוני אימונים, המניע העיקרי הוא הצורך שלהם בתשומת לב ותחושה של מקובלות חברתית בקהילה הווירטואלית”, כך קבע המחקר. ממצא מעניין בהקשר זה הוא שלאו דווקא כל מי שהגיב בפירגון בלייק או בתגובה חש הזדהות או אהדה כלפי הפוסט או המפרסם, לרוב זה נעשה מנימוס, ודווקא ‘מאחורי המקלדת’ גילה תחושת מיאוס וסלידה מהתעופה העצמית של אותו נרקסיסט.
אני מודה, התוצאות של המחקר לעיל לא הפתיעו אותי. אני חוטאת בזה בעצמי מדי פעם, תלוי בתקופה.
מה המניע שלכם?
כששאלתי אתכם בפייסבוק מה המניע שלכם, מעטים השיבו לי בפומבי, אך קיבלתי 112 הודעות בפרטי. הכנות שלכם הפתיעה אותי לטובה. בעוד היו כאלו שאוששו את תוצאות המחקר הקודם, היו כאלו שסיפרו שהשיתוף שלהם פונה לרצים אחרים שייתכן וסובלים מדימוי עצמי נמוך, או עוברים תקופה לא טובה שמלווה בחוסר מוטיבציה. על ידי שיתוף הסיפור שלהם, הם רצו להעביר מסר שאם הם יכולים, כל אחד אחר יכול לעשות את זה. מבין הסיפורים היו רצה שנמצאת בהיריון בחודשים מתקדמים שמשרה מוטיבציה לנשים אחרות. היה סיפור אחר של רץ שזנח את הריצה לתקופה של שנה, העלה במשקל, והתגבר על חוסר הביטחון ומבטים ביקורתיים. הוא אף תעד בקבוצה את ההתקדמות ההדרגתית שלו בחזרה לכושר, בירידה במשקל ובעליית המוטיבציה של עצמו, ובכך גם רצה לעורר אותה באחרים.
מה שמוביל אותי למחקר נוסף שמצאתי, שנערך באוניברסיטת פנסילבניה ב 2017, הטוען שאותם שיתופים מעוררים מוטיבציה ומגבירים את תדירות הפעילות הגופנית אצל אחרים. המטרה של אותו מחקר הייתה לבדוק האם הרשתות החברתיות גורמות לעלייה בהשתתפות בפעילות גופנית בקרב אוכלוסייה חובבנית, והתוצאה הראתה שבקרב המשתתפים עלתה התדירות בפעילות הגופנית ב 1.6 ימים בשבוע. מחקר נוסף הראה שפרסומים של תכניות ריצה של רצים אחרים מגביר את הרצון לתחרותיות, מוטיבציה והשראה.
המשתתפים סיפרו שהשיתופים עוררו בהם תחרותיות בריאה, רצון להשתפר ולא לוותר לעצמם. סך הכול תוצאה חיובית, לא?
חלקכם גם סיפרתם לי שעצם ההשתייכות לקהילה שותפה לאהבה לריצה/אופניים/ספורט אחר מעודדת אתכם לשתף יותר, בעיקר מהסיבה של “זר לא יבין”. כלומר, עמיתים לעבודה שלא שותפים לשיגעון, או בני משפחה שלא יכולים לשמוע עוד מילה מכם בנושא, מביאים אתכם למצב של תסכול, שאין עם מי לשתף, ופה הקהילה הווירטואלית מספקת לכם, לכולנו, את האאוטלט שאתם כמהים לו.
לעורר רעש כדי לקבל תשומת לב
אני חוזרת לחלק מהשיתופים שלכם בהודעות ששלחתם לי באופן פרטי. היו כאלו שהודו שלעתים הם יפרסמו פוסטים בידיעה ש’יעוררו רעש’, תגובות נרגנות או ‘מחנכות’, במטרה של לעורר דיון מעניין. למשל, מישהו שסיפר לי שפרסם פוסט, לכאורה התייעצות, בו טען שמעולם לא גמע מרחק שעבר את ה 15 ק”מ, ומתכנן לעשות את מקצה המרתון ב’מרתון תל אביב’ ושאל את דעתכם. לטענתו, הוא ידע שיווצר סוג של עליהום עליו, ואולי אפילו סוג של התערבות שהוא לא יצלח את המרוץ שלם ובריא. אז הפוסט שלו עורר דיון, כלל יותר מ 200 תגובות, רובן היו ניסיונות לשכנע אותו לרדת מזה, להיות זהיר, וחלקן זלזלו בו לחלוטין. הוא אכן השתתף במרוץ וסיים את מקצה המרתון המלא בריא ושלם, ולא איחר לפרסם על כך פוסט מפורט שבא לקבוע ש”הכול בראש” אך למעשה בא “לתקוע לכם” את ההישג שלו בפרצוף.
מה יכול להניע אותו לעשות את זה? הרי לא באמת רצה להתייעץ אתכם מלכתחילה, הוא ידע שהוא ירוץ את המרתון. לטענתו, הוא השיג את מה שרצה: תשומת לב, דיון, והכי חשוב, כך הוא מספר- להוכיח את כל אותם רצים מדופלמים שלאו דווקא יודעים על מה הם מדברים, והוא הצליח. הוא קיבל תשומת לב, המון לייקים, המון תגובות, למרות שאתם התרגזתם.
תגובות הקהל חשובות יותר מהשיתוף
המסקנות שלי לאור המחקרים שקראתי והתגובות ששיתפתם אותי, הן שלא משנה מה המניע שלכם לשתף ולתעד כל קילומטר שגמעתם לפני קערת הקורנפלקס בשמונה בבוקר, יותר משנה איך החברים בקבוצה מגיבים לאותו שיתוף. בין אם אתם סובלים מדימוי עצמי נמוך וזקוקים לאישור החברתי של הקבוצה, או שאתם נרקסיסטים הצמאים לתשומת לב ופירגון אינסופי, יכול להיות שדווקא השיתופים שלכם יגרמו לרץ בעבר וכורסת בטטה בהווה לצאת מהמצב שהוא שקע בו, לנעול את נעלי הריצה ולצאת החוצה. יכול להיות שאתם תעירו את היצר התחרותי של חבריכם לקבוצה לצאת מאזור הנוחות שלו ולשפר את הריצה שלו. ייתכן גם שתעוררו דיון סוער שיעניק עניין לאנשים ומישהו ילמד משהו חדש. ואולי בכלל זו תהיה תמונה מצחיקה שלכם שתבוא בטוב למישהו על הבוקר.
Sport Bragging – טיפים לסיום
קבלו מספר טיפים שאספתי מכם, אלו ששיתפו אותי בהודעות, לגבי שיתוף הפוסטים בקהילה:
- שתפו את המטרות שלכם– ספרו למה אתם מתכוננים, מה המטרה שלכם, נסו להיות תמציתיים ולא “לאכול את הראס”. התנסחו באופן שמאפשר לחברים בקבוצה לתת את דעתם בנושא, אולי תלמדו משהו.
- מי שלא טוב לו, יום טוב לו- אל תעקבו או תחסמו אנשים שנמצאים שם כדי להוריד לכם. מרגישים שיש מישהו שמטריל לכם את הפוסטים? מחלק עקיצות וביקורות לא ענייניות? אל תדרדרו את השיח לרמה של גן ילדים. או שתחסמו, או שתתעלמו. התעלמות, אגב, זה העונש הכי ראוי.
- ניסוח- רוצים להעביר מסר או סתם לשתף את האימון המוצלח שלכם? שימו לב לניסוח שלכם. אלו מכם שכותבים בנימה מתנשאת, יוצרים תחושה של מיאוס וסלידה. לא כל לייק ותגובה שאתם מקבלים משקפים את מה שבאמת חושבים עליכם. תנמיכו את הנרקסיזם למינימום.
- אל תיפלו לקלישאות – נסו להיות מקוריים, החברים בקבוצה יעריכו את זה יותר.
סתם שתדעו, ריצה זולה יותר מטיפול פסיכולוגי, אז לכו על זה. או רוצו את זה.
Zoe ~ זואי, הכותבת, הנה מרתוניסטית חובבת, במערכת יחסים מחויבת עם ריצה, במקביל מנהלת רומן עם הברזלים בחדר הכושר, ובחיפוש תמידי אחר יעד חדש בחו”ל שטרם רצה בו. או אכלה בו.
