לפני שנה הבטחתי לעצמי שלא עוד. “זו הייתה הפעם האחרונה שאני משתתף בדבר הזה. מקטע הגראבל של גראן פונדו ערבה לא יראה אותי שוב למרות כל האירוע המדהים סביבו”. אז אמרתי…
אבל זיכרון קצר הוא תכונה חשובה לספורטאי סיבולת. ככה אנחנו מביאים על הראש שלנו הרפתקאות כל פעם מחדש. אז הנה, הגיעה 2021, הקורונה ושנת הביטולים הסדרתיים מאחורינו, חוזרים אט-אט (מהר-מהר) לחיים ואיתם הפקה גדולה נוספת של הגראן פונדו ערבה מידיו המנוסות של הראל נחמני. אז הזיכרון הקצר, ההתרגשות של חזרה לתחרויות ושכנוע של חבר מזוקן בפאנל… ומצאתי את עצמי נרשם שוב. ההבטחה שלי לעצמי אז לפני שנה שוות ערך ל”ברור שתיהיה רוטציה”. ברור. אז יאללה, מחפש גלגלי אלומיניום פשוטים שלא אכפת לי להרוס ויוצאים לדרך!
ואוו. איזה מירוץ. איזה מסלול. איזו הפקה!
אפילו ערוץ 5 (ערוץ הספורט) הגיעו ושידרו בשידור חי במשך 3 שעות. תענוג ענק שחזרו התחרויות והגראן פונדו ערבה הוא חתיכת אירוע רכיבה. מהניסיון שלי הוא מהמושקעים שיש בארץ למרות שהמסלול והארוע עצמו לא חף מבעיות (אהמ אהמ גראבל) אבל על זה בהמשך. בגדול, ההפקה נהדרת ומדובר באחד מאירועי הרכיבה המיוחדים שיש לנו בישראל. הכרה דרך הרגליים של אזור הערבה המדברי, רחב הידיים, הצחיח אך גם היפה והשקט, עם העליות והירידות שלו כאשר בשיאו מעלה עקרבים המפורסם.
לארוע הגיע קהל רוכבים מכל הסוגים והגילאים, החל מבני נוער מקבוצות כמו מעוז טריאתלון וIGP, דרך רוכבי העלית, המאסטרס, רוכבי אופניים חובבים לא תחרותיים ועד זקני השבט שלנו. הווטרנים בני ה60, ה70 וה80 שלא מוותרים על מפגש החברים השנתי שלהם במסלול המיוחד הזה. תענוג כמובן היה גם לראות את כל אופני הטנדם עושים את כל המסלול במלואו ואני תוהה לעצמי עד עכשיו איך עוברים את 8 ק”מ הגראבל איתם. ריספקט ענק.
נג”ש גראן ערבה בגראבל
ראיתי אופני שטח, ראיתי אופני כביש מכל הסוגים והצבעים, ראיתי אפילו כמה נג”שים. שזו הזייה בעיניי להביא נג”ש לפונדו ערבה אבל היי, שאפו על האומץ והנחישות. אחד כזה הוא אורן אמיר, חקלאי ממושב בערבה שמגיע לכל פונדו כי איך אפשר שלא להגיע, אירוע בכזה גודל ועוד קל”ב. “למה נג”ש?” שאלתי והוא ענה כי אלה האופניים היחידים שיש לו. המשיך ואמר שנכון, לעלות איתם את מעלה עקרבים ולעבור את מקטע הגראבל היה מאתגר מאוד אבל “הנה, גם זה עבר”. פגשתי אותו ברכיבה המנהלתית חזרה לפארק ספיר והוא היה בתנוחת נג”ש מלאה כיאה לחקלאי נג”שניק. שילוב שכיח.
מצד שני פגשתי גם שני נג”שניקים שהביאו את ספינת המלחמה שלהם מבחירה למרות שיש להם גם אופני כביש בבית. את השיחה איתם התחלתי בכלל בעקבות קריאה של אחת מהם מאחוריי בקו הסיום: “שמע, גראבל זה דרעק”. היא ובן זוגה ביקשו להישאר בעילום שם אבל אחרי שראיתי על הרגל שלה את קעקוע הM האדומה ועל הרגל שלו את סמל האולטראמן הבנתי שמדובר פשוט בשני משוגעים מזוכיסטים. אסור לשפוט משוגעים.
אני אגב החלטתי בסוף להשאיר על אופני את גלגלי הקרבון ואיתם גם התחריתי במקצה מאסטרס. לאחר שהתייעצתי עם מספר מומחים בעניין הגראבל הם כולם טענו שהגלגלים יהיו בסדר, שאין מה לחשוש. דווקא לגלגלי אלומיניום יש יותר סיכון “להיפגע” או להישבר מהמקטע מטלטל העצמות הזה. בנוסף, המקטע המושמץ הוא פחות מעשירית מכל שאר המירוץ, אז שיקולי המשקל, האווירודינמיות והלוק ניצחו בסוף ובלב מעט כבד ירדתי לערבה עם אופני הכביש שלי יחד עם הגלגלים היקרים. בתקווה שהכל יהיה בסדר וכך באמת היה.
הלינה אזלה לקראת גראן הפונדו
הנסיעה לפארק ספיר שבערבה ארוכה, אז ההשכמה לפונדו מוקדמת מהרגיל. מכיוון שכל אופציות הלינה באזור אזלו די מהר, לא מעט מהמשתתפים, כולל אותי, ישנו רק חצי לילה כדי לקום ב2, להתארגן, לשים את האופניים בתוך או על הרכב ולצאת לדרך. 250 ק”מ מת”א, שעתיים וחצי של נהיגה בכבישים הריקים והשקטים ובעיניי זה חלק מהחוויה הכוללת*. לנסוע עם התרגשות קלה ופרפרים בבטן לקראת אירוע מצד אחד (ועוד אחרי שנת קורונה), ליהנות מהרוגע של כבישי הלילה מצד שני. למרות חששותיי הייתי דווקא עירני ומלא אנרגיה (אולי גם בגלל כל הקפה..)
* אולי הנסיון הזה יסייע לשנות הרגלים: נרשמים עם פתיחת ההרשמה וסוגרים לינה מקומית מוקדם בשנה הבאה…
חוזרים להתקהל!
ההגעה לקו הזינוק היא תמיד מעמד מרגש. זה תמיד מעבר חד שמתחיל מהשכמה באישון הלילה כשכולם עדיין ישנים ונסיעה ארוכה ושקטה לבד. להיכנס פתאום לכל ההמולה ואווירת הבלאגן הנרגש של אזור חלוקת הערכות, מציאת חניה טובה, המוני האנשים המארגנים את עצמם תוחבים ג’לים ובקבוקי מים לכל מקום אפשרי, דגלי ההפקה והספונסרים מסביב וכמובן המוסיקה הרועשת ברקע מהרמקולים הסמוכים לבמה המרכזית. משקט הנסיעה לרעש המירוץ.
שווה להצטרף לעדכונים של BIKEPANEL:
השנה ניתן היה לאסוף את הערכות במשך יומיים לפני האירוע עצמו ואפילו נתנו אופציה לאסוף אותם מת”א, אז נראה שהיה פחות לחץ על עמדות החלוקה. אם זאת, החלוקה ביום חמישי בת”א הייתה מאוד עמוסה ואנשים (כולל אותי) ויתרו על לחכות בתור שעה שלמה כדי לקבל אותה ואספו אותה בבוקר האירוע. גם השנה רוכבים תחרותיים יכלו להשתמש במס’ הברזל והצ’יפ שאיתו הם רשומים באיגוד האופניים מה שהפך את העניין הלוגיסטי הזה ליותר פשוט. מצד שני, לא היה ברור עד הרגע האחרון אם צריך היה לחבר את מספר המתחרה מאחורה לחולצה או לא. וכך יצא שבפלטון שלי חלק רכבו עם מספר, חלק בלי. גם הזינוקים היו לא ממש ברורים ואנשים שאלו אחד את השני האם הזינוק הבא הוא שלהם.
אני מבין שהגראן פונדו הוא בעיקר אירוע עממי, כיפי, ברוח טובה. אבל שווה לעשות קצת סדר גם למקצים התחרותיים. בתחרויות רשמיות של האיגוד אני תמיד יודע כמה קרוב הזינוק שלי, בפונדו הכריזו רק את הדקות שנשארו לזינוק הבא בלי להכריז על איזה זינוק מדובר. ברור לי בתחרות רגילה באיזו רמה נמצא הרוכב שלידי והאם מותר לי לשבת על הגלגל שלו או לא. כאן לא היה לי מושג והאווירה הייתה של “זרמו, יהיה בסדר”.
מצד שני, מי שמכיר את הראל נחמני יודע שזה הראש שלו. חזק ונחוש אבל קליל וסבבה. הראל נחמני הוא מה שנקרא “ראש טוב” והאופי שלו מתבטא גם באירוע עצמו.
שטח הזינוק, הרעש שלפני השקט
הזינוק היה בעיכוב קל של כמה דקות בגלל המתנה לאישור הסופי של המשטרה וברגע שהאישור ניתן, הכורזת הוציאה אנחת רווחה והתחילה בהזנקה המתגלגלת. ראשונים היו העלית, אחריהם הנשים, המאסטרס ברמות והגילאים השונים (מה שיצר קצת בילבול) והאחרונים היו מקצה המיני והעממי.
הפלטון שלי טס את 30 הק”מ הראשונים במהירות ממוצעת של מעל 45 קמ”ש בסדר מופתי. כאילו היה מדובר בפלטון אורגני שמתאמן יחד. המוסיקה והרעש של שטח הזינוק התחלפו לשקט של המדבר וכל מה שאפשר היה לשמוע זה את זימזום הפריילופים של הגלגלים האחוריים, וכמה שהתגעגעתי לצליל הזה.
רוח הגב שיש בחלק הראשון של הרכיבה על כביש הערבה עד הפניה שמאלה בעיר אובות לכיוון מעלה עקרבים הייתה חזקה מאוד ואני מניח שזה יצר אשליה של כוח. הרי זה רק תחילת המירוץ, לפנינו עוד ההגעה לטיפוס הקשה של מעלה עקרבים. באמצע הדרך החלפתי עם דני מלר מקבוצת Drops האהובה עלי את המספרים שעליהם אנחנו עומדים ולשנינו הNP היה מעל 250! יחסית גבוה לתחילת מירוץ כאשר מלפנינו עוד 90 ק”מ עם 1000 מטר טיפוס. אבל ככה זה מירוץ אופניים. באים לעבוד קשה.
בריחה ראשונה שלי (ומוקדמת מדי)
מתחילים להזיע – מעלה עקרבים
המהירות ירדה משמעותית בפניה שמאלה בעיר אובות בגלל מגמת העליה בתוספת רוח הפנים, ואני מניח שגם עקב שמירת הרגליים למעלה עקרבים המתקרב. ואשר הוא הגיע, הטיפוס של העקרבים – שם הפלטון התפרק לגמרי ואפשר להגיד שהמירוץ החל. את מעלה עקרבים עשיתי ב15:32 דק’ (319 וואט. 172 דופק ממוצע) ושיפרתי משמעותית משנה שעברה. השנה זמן השיא נעשה ע”י רועי ויינברג (12:44) אבל השיא הישראלי עדיין שייך לעומר להב שקבע אותו בפונדו של שנה שעברה (12:30). שאפו ענק. עלייה מאתגרת מאוד – 3.54 ק”מ עם טיפוס מצטבר של 309 מ’ ב8.7% עלייה ממוצעת. עם זאת אני מודה שאחרי האוורסטינג, לעשות עליה רק פעם אחת, תלולה ככל שתהיה, זה קל יותר, לפחות מנטלית. הכל יחסי בסוף.
בסוף מקטע מעלה עקרבים חיכתה תחנת רענון עם מים, אוכל, צוות ההפקה ועוד כל טוב שלא יצא לי להנות ממנו כי אפשר להגיד שבעצם אז, לרוכבים התחרותיים, התחיל שיא המירוץ וניסיון התפיסה של מי שהצליח לברוח בזמן הטיפוס. מדובר על כמה עשרות ק”מ של רכיבה מהירה מאוד המאופיינת ב”רולינג הילס” עם נופים משגעים בצדדים. אבל משגעים ממש. ההרגשה היא שחוצים מדבר כאשר מסביב, מימין ומשמאל, רק צוקים, סלעים ורכסים צהובים ונקיים. אילולא הייתי באמצע תחרות וניסיונות בריחה אינסופיים מרוכבי IGP שנצמדו אלי הייתי מתענג מהנופים האלה הרבה יותר.
ואז הגיע מקטע הגראבל
גראן פונדו ערבה מציג שני מקטעי גראבל: הראשון די קליל וגם רוכב חסר כל ניסיון יוכל לעבור אותו בקלות יחסית. הבעייתי זה החלק השני לאורך נחל צין, מקטע משובש ביותר של 8 ק”מ. ביניהם אגב יש את הירידה המטורפת אל נחל צין, ירידה כל כך תלולה שבמקצה העלית הגיעו בה למהירות של 100 קמ”ש! טיסה משוגעת. אני הגעתי למהירות מקסימלית של 76 קמ”ש ונאלצתי לבלום לא מעט. לא מעז בינתיים לעבור את ה80 קמ”ש, מפחיד נורא והסיבובים שם לא בנויים אופטימלית לכניסה מהירה לכן חובה להיזהר.
וכמובן יש את הנוף שנגלה שם פתאום.. אל עמק עצום, נוף עוצר נשימה שנראה פתאום בין הרכסים. תפסתי את עצמי צועק “מטורף!” כמה פעמים באופן בלתי נשלט. אלה רגעים ששווה לחיות בשבילם ואי אפשר להסביר אותם למי שלא רוכב על אופניים.
את האופוריה של הירידה מחליפה די מהר המרירות של מקטע הגראבל. אני אישית לא אוהב. לא מתחבר ולא ממש מבין את הצורך במקטע גראבל כל כך ארוך. טוב אני מבין- זה מה שמאפשר לסגור לופ קרוב למושלם בלי מקטעי הלוך חזור ובמרחק אופטימלי בסביבה שאינה מסועפת בכבישים…
מילא החלק הראשון וקצת אמבטיות העפר במהלך המסלול. אבל 8 ק”מ של חצץ, כביש שבור לחלוטין ואדמה קשה מלאת אבנים? לא בשבילי. אני אגיד יותר מזה. ההרגשה היא ש”מכריחים” אותנו לעבור אותו. אם היו עוד מירוצי גראן פונדו בארץ אני די בטוח שהיו לא מעט רוכבים שהיו מוותרים בלב כבד על הפונדו ערבה בגלל הגראבל ומעדיפים על פניו מירוץ אחר. אבל אין. ואין לנו הכבישונים ברירה אחרת מאשר הפונדו ערבה ואז לקלל מתחת לשפם כל פעם שמגיעים לגראבל המרגיז הזה.
מוניר עמאר (48), נאיל הנו (33) וכיואל הנו (23) מג’וליס- יישוב דרוזי בצפון.
כמה ימים לפני האירוע שאלתי בקבוצת הפייסבוק של רוכבי הכביש בישראל האם יש משוגעים שדווקא מחכים לגראבל ואוהבים אותו. נמצאו כמה כאלה, אבל בואו, יש אנשים ששמים כמויות הזויות של חריף במנה וכאלה שיש להם בבית את הכורסאות האלה שהעור נדבק אליהם. אז יש. הם מעטים אבל. הרוב המוחלט היו מעדיפים שהגראן פונדו לא יכלול את הגראבל, לפחות לא את החלק השני והארוך.
אופני הכביש שלנו חזקים יותר ממה שנראה לנו ואין באמת סכנה לאופניים, אבל הלב שלי יצא לכל אלה שהתפנצ’רו בדרך, שהשרשרת נפלה להם או בורג השתחרר. אחד כזה הוא דור חדש מ”דרופס” שהתפנצ’ר פעמיים (!). בפעם הראשונה הצוות הטכני שסייר במקטע הגראבל ואסף נפלים פשוט החליף לו גלגל (שאפו נוסף להפקה). את הפאנצ’ר השני דור נאלץ לתקן בעצמו. הזוי היה גם לראות את כל הבקבוקים שנפלו לאנשים במקטע ואני די בטוח שהיו אבידות של דברים נוספים.
מכיוון שלא נראה באופק שינוי מסלול של הגראן פונדו ערבה, הראל נחמני וכמה נוספים כגון גיא חלמיש מתעקשים עליו בטענה של גיוון ועניין (ואפשרות פרקטית לסגור 130 ק”מ מצוינים בתמונה הגדולה), אני מציע רעיון כזה: נפנה אנחנו כולנו, אלה שמתנגדים לגראבל, למשרד התחבורה או למועצה המקומית ערבה ונבקש מהם שיסללו מחדש את המקטע הזה. Problem solved.
אחרי אנחת רווחה בסוף הגראבל יש כ15 ק”מ במגמת ירידה מהירים ועצבניים במיוחד של סוף המסלול התחרותי עד הקו סיום בעיר אובות. עפתי עליהם במהירות של 50 קמ”ש על דופק שנע בין 165 ל184 bpm. ידעתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי לנסות לצמצם אל אלה שעקפו אותי בגראבל. כל הכבוד לכבישונים שטסו אותו, את הגראבל, דורש יכולות טכניות גבוהות ומקצוענות. לטריאתלט כמוני אין ממש צורך ביכולות האלה אבל הראתם בכל אופן שיש לאן לשאוף ובמה להשתפר.
תחנות רענון
על קו הסיום חיכתה לנו תחנת רענון נוספת (רביעית במספר אם אינני טועה) ובה מכל טוב. סנדוויצ’ים עם שוקולד, בייגלה (שהולך נהדר עם שוקולד אגב), תמרים וים מים. כולל בבקבוקים קרים. נראה שההפקה לא חסכה באוכל בתחנות רענון ועל זה שאפו ותודה גדולה. אולי אפשר היה להוסיף פרי או שניים דוגמת תפוח או תפוזים אבל הכל טוב, חיכו לנו גם לא מעט פינוקים חזרה בפארק ספיר.
מה שמייחד את הגראן פונדו ערבה ממרוצים אחרים זה שעל מנת להגיע חזרה לשטח ההתכנסות/סיום צריך לרכב כ33 ק”מ חזרה. שזה קונספט מעניין אבל אני לגמרי בעדו. זו רכיבת שיחרור גם לגוף וגם למיינד שהיו מרוכזים במירוץ אינטנסיבי וחזק במשך 3 שעות. הזדמנות טובה לרכב בקצב רגוע, קל, להנות מהשקט של המדבר. אולי לא כולם יסכימו, אולי לחלק מהאנשים רכיבה מנהלתית של 30 ק”מ זה כמו רכיבה של יום שלם אבל אף אחד לא אמר שהגראן פונדו הוא לחלשים, וחוץ מזה- מדובר בדרך השלום היפה בחלק הרגוע והשקט של הערבה בנקודה הכי קרובה שאפשר לממלכה ההאשמית.
רכיבה מנהלתית עם נוער IGP וצחי בויגן – רכבת בוקר לספיר!
טקס סיום ויאללה הביתה!
על המדשאה של פארק ספיר כשהגעתי כולם כבר היו באווירה אחרת לגמרי מאשר בקו זינוק, כ6 שעות לפני: מחייכים הרבה יותר, משוחררים, רטובים ומיוזעים ושפת הגוף הייתה כבר הרבה יותר חופשית ורגועה. זהו, סיימנו. הזדמנות לפגוש חברים ורוכבים נוספים אחרי שנה שלמה שבה לא היו תחרויות ואירועים בכלל.
האירועים האלה הם גם מפגשים חברתיים וכיף שחזרו. ההפקה דאגה לבירות, מים וסנדוויצ’ים של ארומה. מה שכן, להבא, אולי כדאי גם להוסיף אופציות טבעוניות של סנדוויצ’ים לרוכבים שיותר בקטע של ללעוס חסות ועלי סלרי. גם פרות הן בני אדם ואנחנו ב2021, בחייאת תתחשבו גם בטבעונים/צמחונים. אבל חוץ מזה, הכל היה נהדר. מקומות ישיבה/רביצה מתחת לשמשיות, לשתות בירה קרה, לחלוק חוויות עם החבר’ה ולצפות בטקס הסיום ובכל הפודיומים.
בעיות מדידה ושיפוט מאיגוד האופניים
בעיות באספקת המדידה והתוצאות נרשמו בבלבול של האיגוד בקטגוריית המסטרס, הדירוג בתוצאות המרוץ והפודיומים היה לא נכון ולא היתה אפשרות לגשת לערער כי צוות השיפוט נסע הביתה. בכל אופן, התוצאות הרשמיות והסופיות (והנכונות) הגיעו יומיים אחרי. תודה להראל נחמני ולכל ההפקה על ארגון של אירוע נדיר, מושקע ומדהים ביופיו (למרות הגראבל)! לא מובן מאליו.