Fevilleton – מאמר עיתונות של הרצל, 1 בנובמבר, 1896

תרגום מגרמנית: אסתר לבנת
עריכה: רואי מעוז

אילו היו אומרים לנו זאת לפני כעשר, או אפילו לפני חמש, שלוש שנים או שנתיים – היו אנשים רציניים מקבלים דרישה בלתי הולמת כזאת בהתנגדות מסויימת. היה זה הרי תרגיל עבור בחור צעיר או כסילים או ספורטאים.
ואולם, כיום נראים ברחובות אנשים לא-צעירים מכובדים, כאשר הם אצים בסמטאות, בהבעת פנים רצינית.
רבים עדיין מתביישים כשהם נתפסים ברכיבתם על אופניים, מכיון שהם מצווים בעימות עם עולם של דעות קדומות. אולי יש אנשים ישרים, ששואלים את עצמם, באשר לכשירותם להציע את עצמם כמועמדים למועצה מקומית, למקרה שאי-פעם ראו אותם רוכבים…
אמנם ידוע, שהקיסר של רוסיה וכן הנשיא של הרפובליקה הצרפתית מר קזימיר-פֶרִוֵה, עלו בפרהסיה על גבי אופניים, וישנה בכל מדינה אנשים מפורסמים ומכובדים, אשר משתמשים בכלי רכב חדיש זה.
אולם מרבית האנשים הנבונים, חוששים עדיין להסתכן עקב השימוש באופניים.
אינני יודע את הסיבה. איש אינו יודע, אם לא רכב עדיין בחופשיות על האופניים.
ואדם, אשר הגיע לשלב הרכיבה (אם במקרה ואם מתוך שכנוע) ואמר דברי שבח בעניין זה – יראה כחשוד, כאילו מחפש התנצלות לטיפשותו זאת…
קרה לי בימים אלה, שבשעת ירידתי מהאופניים, פגשתי אחד ממלומדינו המכובדים של האוניברסיטה. הוא הסתכל עלי בפליאה; הרשתי לעצמי לומר לו: "בעוד שנה תרכב גם אתה, אדוני הפרופסור!" הוא מחה נמרצות.
דעתו היא, שדבר זה איננו יפה לבריאות; היציבה הזקופה שלנו סובלת מכך, ואיננו רוצים לחזור ללכת על ארבע. אכן יש תנועות גוף בריאות הרבה יותר. "אלו?" שאלתי. "למשל ההליכה," ענה הפרופסור נוֹטנַגֶל. ואולם הוא דרש ממני, באירוניה מסויימת, לכתוב מאמר בנושא ההשפעות הפסיכולוגיות הנלוות לרכיבה באופניים.

באשר לנזק הבריאותי – כן, כמו כל מיני דברים שבהם אנו עוסקים – ייתכן נזק. אני סבור, שגם בהליכה, למשל, יש השפעות מזיקות כשאין התחשבות במצב הבריאותי של האדם. כמובן, בהתחשב במעמקי חוסר הידע שלי, לא אעז להתווכח בנושא זה עם המלומדים. אולם ברצוני להעמיד על דיוקם אי-אלה דימויים שגויים אצל הולכי הרגל, אשר תהום מפרידה בינם לבין רוכבי האופניים. אין זה סר-טעם, כשרוכבי האופניים מנסים להיבדל מן ההמון באמצעות תלבושת אחידה, או באמירת ברכת שלום משלהם. באמת, הם מייצגים – בין אם במודע אם לא – תקופה חדשה.
אנו מסייעים כאן בתהליך משתנה; ברשותכם – אף היסטורי! זה נשמע אולי כיום מוגזם עדיין, אך מותר לומר זאת, מבלי להיחשב כמופרז. לפני שנים אחדות היה הדבר מתקבל כאמירה משוגעת.
אולם, בעוד שנים אחדות יתקבל העניין כדבר מובן מאליו. תהיה זאת אמת נרכשת!
זכרוני משפט מטופש, שכתבתי לפני שנים אחדות, בו הבעתי את הדעה (כפי שהייתה מקובלת אצל הרוב בחברה), שפעולה זו נחשבת ל"עבודת הרכיבה באופניים". האמת היא, שהרכיבה אינה עבדות, כי אם תענוג, ולא רק סתם ספורט של יהירים, אלא כלי תחבורה שפחות ופחות יהיה אפשר לוותר עליו, כאשר יחדור לתנאי התחבורה האחרים. יחסי הגומלין שבניסוי החדש לעומת התנאים הקודמים שאנו עדים להם – נעשים ברורים יותר מיום ליום: זוהי השתנות, אולי המוזרה ביותר, שהדור שלנו יהיה זכאי לחוותה!
כיום, בני דורנו, כבר נולדו לתוך עולם מרושת ברכבות. בבינתנו המצומצמת, מקבלים אנו את פלאי התחבורה, כאילו קיימים הם מזמן, ולא כתהליך היסטורי אדיר. כאשר אני נוסע ב"רכבת האוריינט" לצרפת, וקורא את תיאורו של הסופר בֶרנֶה אודות נסיעתו המייגעת מפרנקפורט לפריז – הרני נתקף בתחושה עזה לאור השינוי בתנאים שבהם אנו חיים כיום. בֶרנֶה, ברוחו האמיצה והבלתי מוגבלת, עדיין כותב מתוך המייצר, אשר לנו נראה כבלתי מובן. וכאשר הוא משבח את הגלריה "די אורליאנס -בפלי-רואיל" בפריז, כפלא אדריכלות, וכן את מנורת הגז כ"ים של אורות" – הרי הוא נדמה לנו – אנשי העולם הגדול – כאיש תמים ופרובנציאלי; הוא איש הרוח המתקדם של עידנו, אשר קרוב לנו כל כך…האם אין זה מתברר לנו, שקיים גבול בין העידנים בלי ערך עולמי, דוגמת המצאת הדפוס; גבול היסטורי שממנו והלאה זורמים המים אחרת; צמחיה חדשה מתעוררת; ובני האדם מדברים בשפה אחרת? העולם לבש צורה חדשה; על כל אין אנו נותנים לעצמנו דין וחשבון, היות ולא הבחנו במה שהיה קיים, ולא היינו ערים למעבר. מה הייתה תחושת החוויה ותפיסת העולם של אלה אשר נכחו במעבר-גבול היסטורי זה? כמו מחוזות של שמחה ושל תוגה התרחשו בשל קדמה זאת בגורל אנשים?
מחד גיסא – בית המרזח שליד דרך העפר, שבן-לילה ירד לטימיון, מאידך- הכפר העלוב שלפתע הפך לצומת תחבורתי…יצורם של אלפי מוצרים נמשך, כי בחוסר הישע ואי-הבנתם, האנשים לא הפנימו את ההתרחשות השינויים בעולם; עוני משווע מחד, עושר בלתי צפוי מאידך, שינויים בלתי צפויים בתנאי החיים וכיצד כל זה השפיע לרע או לטובה על קיומם של בני האדם. אודות מעברים היסטוריים אלה, ניתם לכתוב מחזות רבים, בבוא העת…
ודבר דומה – קטן, הרבה יותר קטן, אך משמעותי דיו- מתרחש כעת סביב האופניים, אשר לפני שנים אחדות נחשב לצעצוע, אולם כעת הכלי גורם לשינויים כבירים. בארצות, בהן נפוצה הרכיבה יותר מאשר באוסטריה, כבר התחוללו בגללה התרחשויות אמיתיות. לאחרונה הופיעה בעיתון אמריקאי סקירה של מר בישופ (bishop) בענין הנזקים שמחוללים האופניים. אולי המספרים הם בגדר הערכה בלבד, אולם מדובר כנראה בסכום לא מבוטל. אנו חשים בבואם של שינויים כברים. אולם כשמדובר במשברים כלכליים – יהיה זה מוגזם, לטפול את האשמה על האופניים (לפחות לעת עתה). מעט משעשע, אמנם, מתקבל הרושם של מעין סתירה כלכלית, כאשר מר בישופ צופה שכל תעשיית המותרות תרד לטמיון. הוא מודיע, שיש לקחת בחשבון שבשנת 1896 ימכרו בארצות הברית כמיליון אופניים, במחיר ממוצע של 200 גילדן. פירושו של דבר, זהו חיסכון משמעותי אשר ייגרע מתעשיית המותרות בחלקו הגדול, והנפגעים ביותר יהיו התכשיטנים והשענים. בחורים צעירים ובנות צעירות יבקשו כמתנה אופניים. גם יצרני הפסתנרים נאנחים, גם הם. תנועת המסחר ירדה בשנה שעברה למחצית לעומת השנה שקדמה לה.
אכן, מנגנים פחות בפסנתר (אין זה דבר רע כל כך…) אבל גם בקריאה ממעיטים, כך מתלונניים עורכי הספרים (אודות כאבם של הסופרים ממילא אין מדברים). הוצאת ספרים בניו-יורק מודיע שהפדיון שלה ירד בשנה החולפת בשניים וחצי מיליון גילדן. את הנהי הזה כבר שמענו גם בצרפת, שם מיחסים את "משבר הספר" לאופניים. האנשים אינם יושבים עוד מאחורי האח – הם "עפים החוצה", ואינם קוראים יותר. כך מתלוננים גם החייטים, כי הרוכב בוחר לעצמו תלבושת שהיא זולה יותר, כך גם הסנדלר, הנעליים מתכלות פחות; אפילו הספרים מתלוננים, הרוכב מקפיד פחות בעניין שערו וזקנו. ניתן לשער, שמצב זה ישתנה, כאשר רוכב האופניים לא יחשוש מלהיכנס אל מרכז הערים. אט-אט ירצה הרוכב להראות מטופח יותר גם על גבי האופניים. בפריז ניתן לצפות בזאת כבר עתה. מרעישה יותר, היא הודעה של מר בישופ: הוא טוען, שצריכת הטבק בארצות הברית, ירדה משמעותית,
כתוצאה מהעלאת המחיר.
הערכה היא, שבשנה זאת הסתכם הגירעון היומי ב2 וחצי מליון גילדן. הנזק שנגרם לייצור הטבק בעקבות הצלחת האופניים באמריקה, מוערך ביותר ממיליארד גילדן. אם דבר זה נכון, אפילו במידה מועטה, הרי אין צורך, דווקא, להתעצב בשל כך. נכון הדבר, שעקב כך, מוגש לאורגניזם פחות רעל…
במקהלת הנהי חברים, כמובן, מנהלי תיאטראות. אלה ממש קובלים על כל אדם, שמסתובב חופשי בשעת הצגת התיאטרון. אין לתמוה, שבין הנעלבים אנו מוצאים גם את יצרני העגלות, סוחרי הסוסים ובעלי העגלות. הנפגעים ביותר מאלה, הם כלי התחבורה, האוטובוסים והחשמליות. אמנם יעבור עוד זמן מה, עד שהגרעון הזה יתן אותותיו במספרים, אך ניתן להניח, שבמיוחד תסבול מכך התחבורה באמצעות רכבת. אולי תהיה כאן נחמא פרותא בכך, שרוכבי האופניים ישתמשו ברכבת, לפחות בכברת דרך במסעם.

עתה אנו מגיעים לרומה של הסתירה, הכביש שעובר בין הכפרים, שנעזב, שוב זוכה לכבוד: אותו הזמן, שבוזבז באולמות ההמתנה – הופך לזמן מנוצל לרכיבה, בכך היא זוכה ליתרון משמעותי לעומת הנסיעה ברכבת: חופש התנועה, הנוחיות ועלות פחותה, ורק במקרה של מזג אוייר גרוע יש להעדיף את הרכבת. בכבישים צדדיים רואים פה ושם אכסניות שחרבו (באין שימוש בהן), כי דהרה על פניהם הרכבת, ירום הודה; כאת "מרחפים" האופניים בסביבה ומעניקים חיים חדשים, לבעלי האכסניות, שכל כך התדרדרו בלא האפשרות לעשות למחייתם – אלה רואים ממש ברכה משמיים בהופעת האופניים. אמנם לחרש-הפרסות לא תהיה פרנסה בעידן חדש זה, אך למסגר עוד יפנו לעזרה; בסופו של דבר ייטב לכל הכפר כששוב יתפוס את מקומו בתבל.
אני נזכר כעת בסיפור שהתרחש בזמנים הטובים ההם בארץ הריין:
אנשי כפר מסויים ביקשו מהממשלה שיהיה הר בשטח הכפר שלהם: זאת מפני שהכביש שליד כפרם היה ישר וחלק, העגלונים שעברו בו, לא התעייפו דיים על מנת שירצו לסור לבית מרזח לנוח ולשתות משהו… הבקשה נענתה: בגבעה שלצדה עברה הדרך נסלל כביש תלול (ומעייף). כך קרה, שעגלונים מזיעים הגיעו לכפר ואיתם פרנסה (כשנזקקו לתיקנים בעגלות או טיפול בסוסים), וכך זכה הכפר הערום…ושוב נמצאה לו פרנסה…
האופניים הם אשר מחליפים את "ההר המלאכותי" הזה: אם רבים הם המתלוננים על המהפך הזה – הרי שרבים הם הצוהלים: שהרי תעשייה חדשה זאת, שמייצרת מוצר מבוקש כל כך -מעסיקה רבים, גם יוצרת מאות רעיונות פוריים. דבר זה כבר מקובל בקהל. עתה חייבים בעלי מקצועות שתעשייתם נפגעה, לשאוף ולהתאים את שיטות הייצור שלהם לדרישות שבתחום החדש הזה. כבר עתה יש בעולם-האופניים דרישות מגוונות ואנשים חורצים וחכמים, אשר ידעו לנווט את הידע שלהם אלתחום הייצור החדש הזה. בעידן של תמורות כאלה, נזנחים רק "הישנוניים"…

שמא הרכיבה על אופניים מיועדת לאלפיון העליון בלבד, להנאתם? כרגע נדמה, כאילו האופניים עבור אותם אנשים שבין כה וכה שפר גורלם. כן, המחיר עדיין גבוה מדי. יש להוזיל את מחירם. כאשר גוברת חשיבותם של האופניים, יש להגדיל את ייצורם, לאט-לאט תסייע התחרות. כתוצאה משיפור טכנולוגי של הייצור, יהיו אופניים מייצור קודם, בהישג ידם של אנשים פחות יומרניים. נפלאות הן הדרכים, שלפעמים מוליכות בני אדם לדרגות גבוהות של מעשי חסד.

בעיר הרבורג ישנו בעל בית-חרושת; נדמה שהוא "נצלן"…
הוא רכש לפועליו, הגרים מחוץ לעיר, אופניים. בכך איפשר להם להתגורר בכפרים מרוחקים. שם הם חיים עם משפחותיהם בתנאים בריאים וזולים יותר, כך גם נחסך זמן. אכן, במקום טיול ארוך ומייגע אל מקום העבודה, מתאפשרת פעילות גופנית מהנה. האם "עריץ תעשייתי" מטיב זה לא פעל בשקט-בשקט בצורה יעילה הרבה יותר מאשר אלף נאומים "חברתיים" ? הבעיה הקשה של מגורי פועלים נפתרה באחת. "פקעת" האנשים, שמכונת הקיטור אוגרת סביבה, משתחררת בשמחה. ילדי הפרולטריון אינם צריכים עוד להתנוון במיצר שבו אבותיהם מרוויחים את לחמם…
זוהי הצעה בודדת, אך תוכל להביא לביצוע, לשמש צעד קדימה, על מנת להשתמש בהישגים הטכניים למטרת שיפור תנאים סוציאלים. תעשיינים יוכלו לרכוש מספר גדול של אופניים, להשכירם לעובדיהם, אשר יהיו אסירי תודה. כשזוהי תובנותנו לגבי הרכיבה באופניים, מדיינים אנו שכאן טמונה רפואה למצב המסוכן שבאיכלוס-יתר של הערים הגדולות.
ובכן, כלי תחבורה יעיל זה, שבקרוב ייחשב לכלי שאין בילתו, כמה נלעג היה! האנשים שהשתמשו בו – גם הם היו נלעגים. אינני רוצה להפליג בשבחם של הרוכבים הראשונים; היו אלה, בדרך כלל, אנשים שאהבו להשתעשע בדברי שטות, ואולם ללועגים אין הצדקה.
עוד לפני עשר או חמש-עשרה שנים התלוצצו על "האחים לאופניים". היו מיני עיוותי תמונות "עתידניות", שהן נראו אופים, דוורים וחיילים רוכבים בצורה היתולית… והנה- העתיד כבר כאן: לא מזמן ראיתי קצב, מצוייד בתיק קש על כתפו, "אץ" באופניים ברינג-שטרסה [מרכז וינה]. בעיר גרליץ [גרמניה], התאמנה פלוגת רוכבי אופניים בשורות דוורות בזמן התמרונים של הצבא הפרוסי. במלחמה כמו בשלום, האופניים כבר תופסים את מקומם הראוי. יש לשמור בקפדנות את הקריקטורות; בסופו של דבר, הלעגנים עצמם יהיו מושא ללעג.
האם ידוע, מה גילם של האופניים, כמה זמן היה עליהם להמתין להצלחה?
גילם בערך כגילה של מאה זאת. עגלות ללא סוסים כבר היו קיימות בעבר. בשנת 1649 בנה הַנְּס האֹוטְש בעיר נירנברג עגלה, שעל פי תאורו: "הולכת לבד ואינה זקוקה לסוסים". כך מסופר בתיאור התקופה. "כאשר תלך עגלה כזאת 2000 צעדים, אפשר לעצור כשרוצים, אפשר להמשיך כשרוצים". לעגלה זאת היו ארבע גלגלים. חלפו מאה וחמישים שנה, עד שסוף-סוף הגיעו לשלושה וגם לשני גלגלים [דו-אופן]. בספרו: "אופניים ורוכב אופניים", מביא אדם בשם וילהלם וולף תמונות ותיאורים מעניינים בעניין ההיסטוריה של הכלי. הרעיון של הנעת עגלה באמצעות כוחו של הנוסע, לא נשכח. אולם תלת-האופניים שמונעים בידיים והרגליים, התנהלו בכבדות, שעליה, גם כעת, עוד לא התגברו.
ממציאם של הדו-אופניים הינו האציל פוֹן דרַאִיז, שבשת 1816 הגיע עם "מכונת ההליכה" שלו לפריז והופיע שם בגני טיבולי. אלא שאפילו בשנת 1800 כבר "הלכו" בפריז על דו-אופניים. זאת אכן ניתן לכנות הליכה ולא נסיעה: הרוכב ישב על גבי קרש מעץ, אשר חיבר בין שני האופניים בזה אחר זה. רגלי הרוכב-ההולך נגעו בקרקע ודחפו לסירוגין שמאלה ימינה, היה זה שעשועון מעט חסר ערך, אולם בכל זאת היה די נפוץ. באנגליה הוא כונה "סוס-עץ מהלך", ובקרב אוהדי הספורט היה מקובל למדי. מאז הופעתו של מר פוֹן דרַאִיז בפריז, הפנימו אנשים רבים, שאין עוד צורך לשים את כפות הרגליים על הקרקע לשם שמירה על שיווי המשקל, היות שהוא נוצר מרגע שהאופניים מצויים במצב של תנועה. ובכל זאת עברו 46 שנה, עד אשר ב-1862 מישו [Michaux] בפריז,
הרכיב ל'דְרַאיזְ'ן" [Draizine, על שם ההמציא] שני פדלים באופן הקדמי, זה היה שיפור מכריע (יותר מאשר ההמצאה עצמה…), האופניים עברו שלבים אחדים, שעניינם היסטורי בלבד. האופניים, בצורתם הנוכחית, נראים לנו כבר מושלמים: הם נאים חזקים ובטוחים, יחד עם זאת, יש גם סכנות; אכן, הלא בכל מצב של תנועה מהירה עלולות להיות כאלה ואחרות?
אגב, כל העת נעשים שיפורים; מוחות רבים מעלים רעיונות, כיצד לייצר כלי יעיל עוד יותר מבחינת עמידותו ובטיחותו. סוס-העץ של מר פוֹן דרַאִיז, הפך למכונה מלאת חן, שקורי הברזל, ממנו עשויה, טומנים בתוכם אוצרות של חריפות שכל. עתה כבר ברור, מהי השפעתם של האופניים על מצבו של האדם, וכיצד הם עשויים לשנות את פני הערים וכן תנאים רבים שבחיינו אנו. במקרים מסוימים עשויים הם לסייע ליחיד להשגת זכויותיו. מכלי התחבורה "הקולקטיביסטיים", אשר מטילים לחץ על ההמונים – מגיעים אנו שוב אל כלי התחבורה האישיים ועמם לחירות חדשה. מי שבכוונותיו לחוש זאת, יעלה נא על האופניים! גם מי שאין לו צורך באופניים לענייני עסקים או לספורט, ימצא בהם תועלת: האדם הורכב יחווה הכל מחדש: ידווש במהירות על פני כל אשר אין לו עניין בו; יצפה בהולכי הרגל, אשר נראים לו כגוררים את עצמם באיטיות ועצבות…דריכה אחת על הדוושה – וכבר התרחק הרוכב…יש ברכיבה זאת רגעים מעצימים…יש בתאוצה הזאת מעין שירה…כמו במעוף עוברים בחשכת הלילה על פני סמטאות עוני…העין קולטת תוך תחושה של אי-נוחות, בשל תנאי החיים והמגורים העלובים, שבדרך כלל אין אנו נותנים עליהם את הדעת…פה-מבעד לחלון, דירת בעל מלאכה; שם – מסבאה ובה עליצות מעוררת רחמים…פה ושם מגיעים למחוז מלהיב יותר: צלילי פסנתר וזמרה, צללים עדינים במסגרת של חלון; מוקסמים למראות נושנים, אנו נוטים להאש את רכיבתנו. מתוך רובע אחד למשנהו: אוִטַקְרִינְג, גוּמְפֶנְדוֹרף, מַרְגַרֵטֶן! [מחוזות בוינה]
רק עכשיו אנו ערים לכל שקורה פה! בכל יום אנו מעשירים את חוויותינו.
בעוד שרכיבת לילה נוטעת בנו הרהורים, הרי שזאת של הבוקר, מלאת חדווה. מגיעים למחוז, שבו אנו שומעים שירת מקהלה שבוקעת מתוך בית-עוורים, אנו מתמלאים רגש…או שורכבים אנו לפְרַטֶר [גן שעשועים בוינה], הרחק לטבע; אנו חווים שמש סתוויית משחררת, שלא היינו חולמים עליה; באחו הרחוק נראים לנו כמו שטיחים פרסיים, עלי השלכת בצבעים עדינים…אכן, בוקר מתוק הוא בוקר כזה…

הנה, כי העניקו לנו האופניים תועלת והנאה מרובה – ואנו מצפים לעוד !
האם עדיין נשמעים מוגזמים דברי השבח שלנו לכלי זה?
בו בזמן שמר דרַאִיז הציג את אופניו בגני טיבולי בפריז, חיו באותה עיר שני גברים, שמותיהם:
נייפס [Nièpce] ודַגוּאֵר [Daguerre], הם חברו יחד כדי לקדם נושא (כשהכסילים של אותם ימים, ראו בו, גם כן, משחק חסר טעם, בלבד…), שניהים רצו לעשות שימוש ברגישותם לאור של תכשירים כימיים לשם צירבת תמונות מעולם הטבע. וכפי שהתפתחו האופניים המוזרים מן ה"דְרַאיזְ'ן" – כך התפתח מן ה"דַגֶרוֹטִיפ", התהליך המופלא, שבאמצעותו אנו חוקים כיום הררי-ירח, את מעוף הציפור ואת חדרי הבטן…
העניין, בו אנו דנים היום, אינו יותר, מאשר תנועה של הרגלים: קל לבדוק את האופניים באשר לכשירותם ותועלתם; הם נגישים, נראים, נשמעים, אפשר לגעת בהן – למרות כל אלה חשוף הכלי לחוסר הבנה ואינו זוכה להכרה. על אחת כמה וכמה יש לתהות באשר להתייחסות בעניינים שברוח, שבחדשותם אינם במהרה נהירים לכל אחד ואחד! האין אלינו לחוות רגשי ענווה לנוכח רעיונות בלתי צפויים וכן לגבי אנשים אשר חפצם לפלס דרכים לא-נודעות? כך יוכל כלי תחבורה זה, לשמש לנו מופת תבוני, לאור גורלם של רעיונות – הן לסבלם – הן לסוף לנצחונם הנפלא.

תיאודור הרצל

הרצל

_________________________________________________________________________________________

הכניסו מייל פה וקבלו מאיתנו רק פעם בשבוע את הניוזלטר (אפשר להפסיק בקלות):

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים