בעוד ימים ספורים תצא לדרך המהדורה ה-110 של מרוץ האופניים הגדול בעולם, הטור דה פראנס. המרוץ האגדי הביא לאורך השנים אינספור סיפורים יוצאי-דופן שיכולים למלא ספריה שלמה. זה הזמן להיזכר בכמה מהם, מפורסמים יותר ופחות.
שמונה שניות
בספרו האוטוביוגרפי סיפר לורן פיניון כיצד קרא אליו אדם ברחוב בתחילת שנות ה-90, “היי, אני מזהה אותך, אתה זה שאיבד את הטור בשביל שמונה שניות!”. תשובתו המרירה של פיניון הייתה “לא, אדוני, אני זה שניצח שניים”. אפשר להבין את פיניון. האלוף הצרפתי היה מהרוכבים הבולטים בשנות ה-80, ניצח פעמיים בטור דה פראנס, ושנת 1989 הייתה עבורו מוצלחת במיוחד עם ניצחון שני ברצף במילנו-סן רמו וזכייה בג’ירו. אבל לעולם הוא ייזכר בשביל הפעם ההיא בה כמעט זכה בטור של 1989, בו הגיע לשלב האחרון עם יתרון של 50 שניות על השני בדירוג הכללי גרג למונד. בנג”ש בקטע האחרון, 24 ק”מ בין ארמון ורסאי לשאנז אליזה, הפסיד כמעט דקה שלמה לאמריקאי ויותר לא התקרב לרמות האלו עד סיום הקריירה שלו.
המקום השני הנצחי
לז’אק אנקטיל, אדי מרקס וברנאר הינו יש חמש זכיות כל אחד בטור דה פראנס. עם זאת, שיאן ההופעות על הפודיום של הדירוג הכללי בטור דה פראנס הוא דווקא רוכב שלא זכה אפילו פעם אחת. ריימונד פולידור, חקלאי מאזור לימוז’, הפך בשנות ה-60 וה-70 לרוכב העקבי ביותר בדבוקה. בטור דה פראנס היה לאגדה עם שמונה הופעות על הפודיום, כל זאת מבלי ללבוש את החולצה הצהובה אפילו פעם אחת.
הצטרפו לקבוצה השקטה של בייקפאנל בווטסאפ:
כנראה שככה זה כשהקריירה הארוכה שלך מתנגשת עם שנות השיא של רוכבים כאנקטיל ומרקס. בעקבות כך רכש את המוניטין כמקום שני נצחי, למרות שבארון הגביעים שלו אפשר למצוא בכל זאת זכיות בוואלטה אספניה, מילאנו-סן רמו, פריז-ניס ועוד. הנכד שלו, אגב, עשוי לבלוט במהדורה הנוכחית של הטור, והכוונה למתיו ואן דר פול כמובן.
“אתם רוצחים! כן, רוצחים”
כבר בקטע השישי של הטור השנה תטפס הדבוקה את הטורמאלה בפירנאים, במבחן ההררי הראשון של וינגגור, פוגצ’אר ושות’. לפסגה הזו יש היסטוריה עשירה בטור דה פראנס. הפעם הראשונה הייתה ב-1910, בו נכללו לראשונה הפירנאים במרוץ. כשהעיתונאי אלפונס סטיינס הציע למארגן הטור הנרי דגראנז’ להכניס את ההר למסלול, התגובה הייתה חד משמעית. “לקחת את הרוכבים לשם? השתגעת לגמרי”, טען דגראנז’, ורבע מהרוכבים הרשומים אכן פרשו כשראו את המסלול הצפוי (326 ק”מ, עם הטורמאלה ועוד שלוש פסגות בפירנאים).
מנצח הטור באותה השנה, אוקטב לאפיז, הגיע לפסגת הטורמאלה באותו היום, לעתים מדווש ולעתים הולך לצד אופניו. כשראה את המארגנים צעק לעברם, “אתם רוצחים! כן, רוצחים!” ונשבע שהוא פורש ברגע שהוא מגיע לצד השני של ההר. הרוכב האלמוני פרנסואה לפורקאד היה לרוכב הראשון בהיסטוריה שמגיע לפסגה, אך נאלץ לעצור מתשישות, נותן ללאפיז לעקוף אותו בדרך להובלה ולניצחון.
רמאות יצירתית
הדור הנוכחי מתמודד רבות עם משפרי ביצועים אסורים בדבוקה. עם זאת, מקרים של רמאות הולכים אחורה עד המהדורות הראשונות של הטור דה פראנס. כבר בשלב הראשון של המהדורה הראשונה, אי-שם בשנת 1904, הודחו רוכבים שנתפסו לוקחים רכבת שתקרב אותם לקו הסיום בעיר ליון. שנה לאחר מכן אנטואן פורה קיבל עזרה מכ-200 תושבי עיר הולדתו, הם פשוט חסמו את הדרך לשאר הרוכבים כשהמרוץ הגיע אליהם. פול דובוק, מהרוכבים הבולטים בשנים הראשונות, הורעל בטיפוס בפירנאים בשנת 1909 בעזרת בקבוק שתייה מפוקפק.
בתחום מעט יותר אפור, אפשר לספר על המטפס הקליל ז’אן רוביק, זוכה מהדורת 1947, שהיה נעזר בירידות בבקבוקי בטון במשקל עשרה ק”ג בשביל לפצות על משקל הנוצה שלו. בשנת 1970 היה זה ז’ואקים אגוסטיניו שמשך באופני חברו לקבוצה מוגנס פריי בשביל למנוע ממנו לחצות לפניו את קו הסיום. ובכל זאת, אי אפשר בלי סיפור על סמים ממריצים, כשאחד הנתפסים הראשונים היה מישל פולנטיה. הצרפתי ניצח באלפ-דואז בשנת 1978 והוזמן לבדיקת שתן, וכנראה ידע מה ייצא בתוצאה כאשר בחר להביא במקום דגימה של מישהו אחר.
בריחות סולו אגדיות
כולנו מכירים את זה במרוצים. רוכב יוצא לבריחה לבד, ולאחר אי-אילו ק”מ של חשיפה טלוויזיונית נתפס כצפוי על-ידי הדבוקה. אבל לפעמים יש גם יוצאים מן הכלל. טיירי מארי יצא לבדו לבריחה בתחילת הקטע השישי של מהדורת 1991 של הטור, ולאחר 234 ק”מ חצה ראשון את קו הסיום בלה-האבר, כשהוא מקבל גם את החולצה הצהובה. בשנת 1947, בטור הראשון לאחר המלחמה, רוכב אלמוני בשם אלבר בורלון יוצא לבריחה לבדו בתחילת הקטע ה-14 והחזיק 253 ק”מ מקדימה עד הניצחון, שלוש שנים אחרי שברח ממחנה שבויים גרמני במלחמה. זה היה הניצחון האחרון שלו בקריירה, אגב. השיא שייך לאחד מחלוצי הטור ומי שכונה “מלך ההרים הראשון”, הצרפתי רנה פוטיה, שרכב לבדו מקדימה במשך 306 ק”מ במהלך מהדורת 1906, בדרך לניצחון בקטע וזכייה בטור כולו.
תאונות טרגיות
1967, הר ונטו האגדי, גל חום שוטף את צרפת. הבריטי טום סימפסון מטפס וחש ברע. הוא נופל, מקבל עזרה ועולה שוב על אופניו. בפעם השנייה שהוא מתמוטט, הוא כבר לא קם יותר. הרבה שמועות הסתובבו בנוגע לטבעם של החומרים אותם הכניס הרוכב הבריטי לגופו באותו היום, והרבה סימני שאלה עלו על מה שרוכבים מסוגלים לעולל לעצמם בשביל לשרוד במרוץ הקשה מכולם. מוות מפורסם נוסף היה של האלוף האולימפי המכהן פאביו קסרטלי , שהתרסק בשנת 1995 בשלב ה-15 של הטור יחד עם מספר רוכבים. כל הרוכבים, יואהן מוזיאו ביניהם, קמים וממשיכים, אבל קסרטלי נשאר על הארץ. אם היה חובש קסדה היה שורד את התאונה, טען לאחר מכן הרופא הראשי של הטור.
הטרגדיה הספורטיבית הגדולה ביותר של עולם הרכיבה הצרפתית שייכת כנראה לרוז’ה ריבייר בטור 1960. הרוכב הצעיר הגיע כמוביל המבטיח של הנבחרת הצרפתית, זכה בשלושה קטעים, ועמד במקום השני אחרי האיטלקי גאסטונה ננסיני בתום היום ה-13 במרוץ. ביום ה-14, בעיקול בירידה, פגע במעקה אבן בצד הדרך והועף כ-25 מ’ מטה לתעלה. מעטה ענפים בו פגע כנראה הציל את חייו, אך הוא נותר עם שתי חוליות שבורות וקריירה גמורה. שארית חייו עברה עליו עם נכות, משככי כאבים, מספר עסקים כושלים וסרטן שהוביל למותו בגיל 40.
זוכרים עוד סיפורים מטור דה פראנס?
אם אתם זוכרים ארועים נוספים ששווה להזכיר, אנא רשמו לנו בתגובות. שלושה שבועות מרתקים לפנינו במהדורה ה-110 של הטור דה פראנס, ואין ספק שגם השנה נזכה לסיפורים מעניינים שיכנסו לספר האגדות של המרוץ הגדול מכולם.
זמני המרוץ: יום ראשון 1.7.23 – יום ראשון 23.7.22, שידור בכל יום מהזינוק ביורוספורט.
מאת: יותם ייבין
אם אהבת את התוכן שלנו, שתף אותו לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך – הנה פה במלבנים האלה: