באיסלנד יש מישור ויש הרים, אך אקלים שונה לחלוטין,
גשמים ורוחות, וטמפרטורה של אפס מעלות.
אפשר לוותר או לקצר, והאמת – זה לא בושה,
אבל אנחנו בחרנו בדרך הקשה.
מי שלא היה כאן – לא בחן את עצמו במצב קיצוני,
וגם לא ראה את היופי הפראי והיחודי שמציע האי.
אני רכבתי שם, אך נורא מקנא בהם…
אלו, שהמסע באיסלנד עוד לפניהם!
המסע ממשיך. אל הפרק הראשון בכתבה – לחצו פה.
להתעורר לבוקר שמיני עם גשם ושתי מעלות היה מאוד מדכא. רק אני התחלתי ברכיבה. הדבר היחיד שאפשר לי לרכב בימים כאלה, היתה תחושת האופטימיות הקיצונית שלי, או טיפשות, כפי שיגידו אחרים. אחרי 25 ק”מ, כאשר הייתי ספוג מים ורועד מקור, חברי הקבוצה אספו אותי בדרך למפל Dettifoss, בעל זרם אדיר שנופל מגובה של 44 מטר, ברוחב של 100 מטר. דטיפוס הוא המפל הכביר ביותר ובעל ספיקת המים הגדולה ביותר באירופה.
לאחר ביקור במפל, הקבוצה החליטה לוותר על הרכיבה היום. בדיעבד אני יכול לומר, שלצערנו לא היה איתנו נהג. התכנון היה שכל יום בממוצע כל אחד ירכב 160 וינהג 30 ק”מ. בפועל זה ממש לא עבד. אחרי הנהיגה ברכב חם, נעים ויבש עם מוזיקה ואוכל, דרש הרבה יותר מנחישות לצאת לרכב בקור כלבים. האמת, צריך להיות די מפגר, כדי לצאת ממקום נעים לרוח קרה וגשם לרכב. בעצם, זה מה שעשיתי גם הפעם – ירדתי מהרכב והתחלתי לדווש. המסלול היה מאוד פשוט – מצפון למזרח, חצי דרך עליה מתונה וחצי השני ירידה מהממת. כמה כבר נשאר לי? 160 ק”מ? נו, בקטנה.
15 ק”מ רוח פנים צפון-מערבית וטמפרטורה מתחת ל 0 – החזקתי מעמד כמו גבר. אבל 5 קילומטר של רוח צד עזה, כאשר כל רכב שעקף מאחורה או הגיע ממול, זרק אותי מהכביש… הרגשתי שהרכב הבא פשוט יפיל אותי. היה ממש מסוכן (אבל לדעתי רק בגלל שהייתי לבד). אז אחרי כשעה ורבע כתבתי לקבוצה, והם חזרו לאסוף אותי.
הייתי שבור. אילו הייתי לובש עוד שכבה חמה, אילו הייתי ממשיך עוד כמה קילומטרים לפניה הבאה, אילו יצחק היה רוכב איתי, אילו ואילו ואילו.. אולי הייתי מצליח לסיים את המסלול של היום השמיני. אין כמעט יום שאני לא מנתח מה עשיתי לא טוב ולמה בכל זאת לא המשכתי.
אחת המסקנות, זה כאשר אתה רוכב ב 3 מעלות, אתה חייב להביא ביגוד המתאים ל 0 מעלות. ביגוד המתאים ל 15 פשוט לא עובד, כי אחרי שעתיים אתה מתפרק.
הכותרת של יום הזה, ללא ספק – Don’t fuck with Mother Nature.
האנשים – שונים
נכנסתי למלון בדיוק בשעה 23:59. כן, דקה ל 12 בלילה של יום התשיעי. הספקתי את רכיבת יום התשיעי לסיים ביום התשיעי. 170 ק”מ, מעל 8 וחצי שעות רכיבה. החזרתי לעצמי קצת כבוד מאתמול. שוב, רק יצחק נשאר איתי עד הסוף. איזה יום זה היה! יום מטורף עם נופים נדירים. היינו מתחת לעננים, מעל העננים וכמובן, בתוך העננים. היינו בטמפרטורה הכי נמוכה, שרכבנו כאן עד עכשיו (מינוס כמה מעלות ברכיבה בין קרחונים), וגם כעבור כמה שעות, היינו בטמפרטורה הכי גבוהה שהיתה לנו כאן (12 מעלות ליד יער Hallormsstadur – היער הגדול ביותר באיסלנד).
טיפסנו נגד הרוח נוראית וירדנו בערפל וגשם את הכביש הכי יפה באיסלנד, כביש מס’ 93, המוביל אל פיורד המזרחי Seydisfjordur. טיפוס הלוך וחזור של 650 מטר. הדרך יפהפיה, צופה על עמקים קרוניים ועל שפע של מפלים (לפחות 25).
עשינו סיבוב בעיירה ציורית ומהממת המשמשת משכן לאומנים רבים, וחזרנו לכביש 93, העובר, כאמור, בין קרחונים ושני הרים, המגיעים לגובה מעל 1000 מטר.
היקפנו את אגם Lagarfljot (כ-30 ק”מ רכיבת גראבל) ובסוף טיפסנו 400 מטר אל פיורד המזרחי הבא, Eskifjordur. לי אישית, ואני מקווה גם ליצחק, הרכיבה הזו בהחלט היתה חוויה מתקנת מיום הקודם.
היום העשירי היה ראשון ליוני, תחילת הקיץ. תכנון ליום זה היה 217 ק”מ דרך פיורדים מזרחיים לכיוון דרום המדינה. בחוץ היה קור, רוח וגשם. אני רציתי, יצחק זרם – ושנינו יצאנו לרכיבה. קילומטרים ראשונים בקושי יכולנו לראות את הדרך, שלא לדבר על הנופים.
מפל Hengifoss – השלישי בגובהו באיסלנד שעושה רעש של בואינג 747,
האנשים באיסלנד מאוד שונים. במסעדות, מלונות וחנויות עובדים בעיקר צעירים מכל העולם, שבאו לעשות קצת כסף בעונת התיירות. ברחוב, במפלים, במסעדות שומעים שפות מכל העולם – תיירים. כולם מאוד נחמדים. האיסלנדים עצמם ברוב המקרים מאוד לא סימפטיים. לפני כמה ימים דווקא פגשנו צעירים איסלנדים בכביש, פינקו אותנו בבירה. אבל בגדול הם לא אוהבים את התיירים, למרות שחיים הרבה על חשבוננו. אז על כאלו איסלנדים נתקלנו, כאשר בבית קפה ליד תחנת דלק, ביקשנו לעצור טיפה ולהתחמם. ביקשנו שיפעיל חימום, ביקשנו שיסגור דלת, יצחק קנה ממנו מרק, קפה – כלום לא עזר. עם היחס המגעיל פשוט זרקו אותנו חזרה לגשם. כעבור 100 מטר נכנסנו למסעדה של מלון, בה עבדו צעירים מאירופה. שם כבר קיבלנו יחס אחר לחלוטין. ייבשנו בגדים ויצאנו להמשיך את הדרך.
30 הק”מ הבאים מצד ימין הפיורדים בין העננים, מצד שמאל האוקיאנוס האטלנטי, מלפנים רוח קרה, ומלמעלה גשם שוטף. ככה, אחרי שליש הדרך, שוב מזג האוויר ניצח אותנו. היה בלתי אפשרי לרכוב רטובים ב 0 מעלות, יותר מ 3 שעות. שוב מצב הרוח על הפנים, שוב חוזרים לצימר באוטו. שוב הרגשה של “ויתרתי מוקדם מידי”, אבל מצד שני אי אפשר לתת לקבוצה להתבשל באוטו 5 שעות, בזמן שאתה מנסה להוכיח לעצמך שאתה ”יכול” נגד מזג האוויר. ככה מתחילים קיץ באיסלנד?
בערב אילן הכין לקבוצה ארוחת ערב דגים מפנקת. אכלנו יחד סביב שולחן, זה בהחלט שיפר את מצב הרוח. הצימר שהיה באותו לילה, היה אחד הטובים. בית פרטי עם חדר לכל אחד. מאוד חשוב למטיילים באיסלנד להזמין את הצימרים או המלונות לפחות שנה מראש. לא מדובר רק בכסף (הזמנה שנה מראש זולה משמעותית), אלא בעיקר כי אין מספיק מקומות לינה ביחס לכמות התיירים שמגיעים לאיסלנד. כאשר אתה מטייל באוטו, אין בעיה לנסוע עוד 50 ק”מ, אך כאשר אתה רוכב, אתה חייב את הצימר במקום שאתה צריך. למזלנו, בלי שחיפשתי במיוחד, בהרבה מקומות היתה לנו גם מכונת כביסה. חשוב מאוד לבדוק גם גודל החדר, כאשר הוא לארבעה או שישה אנשים. מנסיון, למרות שחדר לשישה יותר זול, עדיף חדרים זוגיים.
הדרום המאכזב
מרחק הרכיבה ביום ה-11 היה אמור להיות הכי קטן – 140 ק”מ. התכנון המפנק הזה היה בגלל רכיבה מתוכננת על אופנועי שלג על הקרחון Vatnajökull. בגלל הערפל, המליצו לנו לוותר על החוויה. היום עצמו התחיל עם גשם חזק וכעבור זמן שמש קרירה הראתה לנו את פרצופה. רכבנו עד הלגונה הקרחונית יוקולסרלון (Jökulsárlón), שהיא אחד מפלאי הטבע של איסלנד.
מאז שירדנו דרומה, כמות המכוניות על הכביש גדלה פי כמה וכמה. שכחנו כבר מה זה להיות לבד על הכביש. נתיב אחד לכל כיוון, ללא שוליים, זרימה חזקה של מכוניות. אף אחד לא צופר, עוקפים אותך רק על נתיב הנגדי – אפילו לשנייה לא הרגשנו בסכנה. תענוג.
היום ה12 היה מאוד מעניין: עשינו שייט מרתק בסירת מנוע בלגונה הקרחונית,
לפני השייט, הספקנו לחלץ רכב של תיירים קנדיים שהיו תקועים בחול על הגחון של הקרוואן שלהם ובילו שם לילה שלם. מי אם לא הרוכבים הישראלים יעזרו לתיירים מסכנים שנקלעו בצרה. במהלך המסע, יצחק עם ידע ב 5 שפות היה השגריר של ישראל. לא היה תייר אחד, שיצחק לא סיפר לו על ירושלים היפה. הפעם כל הקבוצה היתה שגרירים.
ביקרנו בפארק לאומי סקאפטאפל (Skaftafell), ועלינו רגלית למפל השחור Svartifoss, הנקרא כך בשל עמודי הבזלת השחורים שמהווים רקע שחור למפל המרשים.
ביום ה-13 ירדנו לנקודה הכי דרומית על האי. אבל לפני זה טיילנו בקניון המדהים Fjadrárgljűfua, אשר נוצר כאן לפני כ-2 מיליון שנים, עם נסיגת הקרחונים.
ברכיבה סביב איסלנד, לכל אורך הדרך, הנוף היה מהמם, שונה, מוזר, מיוחד, מעניין, יחודי, לא צפוי, לא אמיתי, מטורף, מפתיע… את דירהוליי (Dyrhólaey), שהוא צוק בגובה 120 מטר והנקודה הדרומית ביותר באיסלנד, הייתי מגדיר כמקום הכי יפה באיסלנד. במקום הזה נשימה לא נעצרת. שם אתה מתחיל לנשום באמת. המקום קיבל את שמו מן הסלע המפורסם בצורת הקשת שיוצא מקצה הצוק אל הים. מהחלק העליון של דירהוליי יש נוף נהדר. אחד מסימני ההיכר הידועים של דירהוליי הם עמודי הבזלת שמזדקרים בגאון מהים דרומית לישוב Vik. לעלות לצוק היה סיוט נוראי, כאשר רוח מטלטלת את האופניים מצד לצד ומלא מכוניות של תיירים מנסים לא לדרוס אותך בכביש צר וראות גרועה בגלל הגשם. ואחרי שכבר הגענו לשם, בגלל הרוח בקושי יכולנו לעמוד, כך שלהינות מהנוף לא היה לנו סיכוי. כל כך חבל.
בסוף היום עברנו דרך מפל Skógafoss, אחד המפלים המפורסמים והמרשימים באיסלנד. צורתו היא מלבנית קלאסית והוא נופל מגובה של 60 מטרים. סה”כ מכמה ימים בדרום המדינה, שמאוד יפה במזג האוויר קיצי, לא הצלחנו לראות את כל היופי שיש במקום הזה. בגלל שידעתי איזה נופים אנו מפספסים, התאכזבתי.
הקיץ
היום ה-14 היה יום מצוין. גם מבחינת מזג האוויר (עד לחצי שעה האחרונה, ששוב היה גשם), גם מבחינת הנופים, וגם כי הגענו לאזור שנקרא משולש הזהב. בדיעבד, מיום הזה החלה התחממות באיסלנד. מזג האוויר המתין בסבלנות, עד שנתחיל לעזוב.
עברנו דרך מפל Seljalandsfoss – אחד המפלים הציוריים באיסלנד,
ואחריו פנינו לכיוון מרכז האי, לאזור של הגייזרים. גייזר Strokkur אשר מתפרץ במרווחי זמן קבועים של 5 דקות בערך. סילון עז של מים רותחים יוצאים מהאדמה לגובה של עד 40 מטרים.
האטרקציה האחרונה לאותו יום היה Gullfoss “מפל הזהב”, שהוא ללא ספק המפל המפורסם ביותר באיסלנד, ואחד היפים באירופה. פלא טבע זה הוא מחזה עוצר נשימה. זרם נופל מגובה כולל של 32 מטר ועננה של ערפילי מים מרחפת תמיד באויר.
היום ה15- היה יום היחיד היבש שלנו באיסלנד. עם קצת שמש ורוחות מכל הכיוונים, הרכיבה היתה דרך נוף מדהים של שדות הלבה חומים ושחורים היוצאים מהרים שמימין, המתפרסים בשטח עצום ומגיעים עד לאוקיאנוס, שמצד שמאל (אותו נוף שראינו מהמטוס). הרכיבה היתה די עצובה, עם הבנה שהמסע הסתיים, הרגשת ריקנות, רכיבה לשום מקום, בלי סיבה, בלי מטרה. החלום נגמר.
את הסיום המסע חגגנו ב Blue Lagoon. כל התכנון, מרגע שיצאנו משדה התעופה, ועד שנכנסנו ללגונה הכחולה, כל מה שתכננתי, כל מה שחלמתי כל מה שרציתי (עם לזרוק את מזג האוויר לרגע מהמשוואה) – בוצע בהצלחה מדהימה. סה”כ רכבתי 1967.25 ק”מ “בלבד” (איסלנד חייבת לי 230 ק”מ). נכון שהיו סיבות מאוד מוצדקות להפסקת הרכיבה בקטעים מסוימים, אך עם הבנת התנאים בזמן, התאמת ביגוד נכונה וכמובן ניסיון ברכיבות מסוג זה, בטוח שיכולתי לעשות את כל המרחק. חברי הקבוצה רכבו סביב 1600 ק”מ. עם עליות המצטברות כ- 15 ק”מ, למרות שהרכיבה מול הרוח שהיתה, אפשר בקלות לומר שעלינו הרבה יותר.
התמונה הקבוצתית האחרונה במכתש וולקני קריד (Kerið)
וזהו, נגמר.
אנחנו הישראלים הראשונים והיחידים (עד שהיפים והאמיצים הבאים יעשו את זה), שהקיפו את איסלנד, והיחידים בעולם שעשו את המרחק הזה בשבועיים.
רכיבה על אופניים היא הדרך הטובה ביותר לראות את המדינה. בניגוד לנסיעה ברכב סביב איסלנד, אתה חווה אותה ברמה שונה לחלוטין: אתה חוקר אותה, מרגיש אותה, סופג את האנרגיה שלה, שומע את הקולות וצלילים, מריח את הריחות, רואה את האנשים, בעלי חיים, אפילו את האופן שבו האדמה נושמת מתחת לרגליך – כל הדברים שנעלמו מעיניהם של תיירים בכלי רכב.
האוויר הנקי והצלול, קולות הנהרות הקרחיים הזורמים לצד הכבישים והניחוחות החזקים של מעיינות חמים וכפרי דיג זעירים, הם שהופכים את איסלנד למקום ייחודי ובלתי נשכח.
אמנם היו ימים שבהם רצינו לזרוק את האופניים שלנו לתוך הר געש, אך בכל זאת, באיסלנד, לרוכב אופניים, יש את הכבישים הטובים ביותר ואת הנופים המדהימים ביותר משאר המקומות שאני מכיר. זה בהחלט לא מתאים לכולם, אבל אם אתה רוכב, שרודף אחרי “החוויה של פעם בחיים”, ואתה מוכן לאתגר – אתה חייב לבקר באיסלנד.
זהו. כאן נגמר המסע. חוזרים הביתה.
