אם אדרס ברכיבה אני באמת מבקש: אל תעשו רכיבת מחאה בשמי, בגללי, בגלל שנדרסתי. אני מעדיף רכיבות אופטימיות: תעשו טיול כביש, תעשו גראנד פונדו שנתי קבוע עם 5000 מטרים מצטברים שמי שיסיים אותו ירגיש שחוט ומאושר.
אם אתם רוצים לקשר את זה אלי אתם מוזמנים לדמיין אותי רוכב לצדכם. איך התנועה? הפידול רציף ויפה? חלק גוף עליון משוחרר ורגוע? אני חזק היום בדמיון שלכם או זקוק לרכיבה רגועה, שהאספרסו באמצעה והשיחה היא הדבר העיקרי?
תעשו רכיבה יפה ומעניינת עם נופים מהממים וריחות משכרים. תעשו את זה בגליל, או בגלבוע, או בכרמל (לא במדבר בבקשה), ותראו לעולם שרכיבה היא לא בהכרח אימון, ואופניים הם לאו דווקא אמצעי תחבורה. שיש רוכבים שהם פשוט אנשים, שאינם בהכרח מיוצגים ע”י איגודים או אגודות, ושהרכיבה הזו, שתעשו בשבילי, אין לה שום מטרה אחרת מלבד ליהנות. ולזכור חבר.
אם אדרס ברכיבה, אני המת לא רוצה פרצופים כועסים ולא מחאות שלא עוזרות לכלום. במיוחד, בבקשה מכם, אל תבואו עם הצעות חוק מטומטמות שינסו “להסדיר” את מה שאינו דורש סדר. שינסו להציל את מי שרוכב, ע”י תקנות שבינן לבין הגורמים לתאונות רכב-אופניים אין ולו קשר קלוש. אל תנסו לייצג אותי בבקשה – אני לא מעוניין בייצוג. כשחייתי ייצגתי את עצמי: עם ביב רכיבה, ואופניים שאהבתי, הייתי ייצוג לא רע כנראה של “רוכב אופניים ששמר על כל אמצעי הבטיחות”.
אם אדרס ברכיבה רוב הסיכויים שהנהג שהרג אותי נרדם, או לא הסתכל, או הרים את הטלפון שנפל לשטיח שמתחת לכיסא שלידו. אולי הוא היה שיכור או מסומם, או נהג משאית מטומטם שנוהג כבר 12 שעות רצוף ומנהל את כל העניינים שיש לו בעולם תוך כדי נהיגה? אולי זה ערס צעיר ואלים שלא מסוגל לקשר בין סיבה לתוצאה, ושהבעיות הרגשיות שלו שמות אותו באותה רמת התפתחות של כלב שהיה קשור כל חייו לאיזה גדר?
אתם באמת חושבים, שהצעת החוק הלא קשורה שלכם הייתה מצילה אותי? רוב הסיכויים שאם נדרסתי ברכיבה, היה זה כשפגשתי את החרא הזה בכביש ישר, בינעירוני עם שוליים רחבים, ועם שני נתיבים לכל כיוון ומהירות גבוהה של מכוניות. אתם כבר מכירים אותי: אני באמת משתדל לא להגיע למקומות כאלה, אבל זה לא תמיד אפשרי: אולי הייתי שם לזמן קצוב בדרך לכביש קטן אחר שבו הייתי אמור לבלות רוב זמן הרכיבה שלי?
הכי גרועים ב”מייצגים” הם אלה שכאשר הם מתיימרים לייצג אותי תופסים איזה כובע כאילו ממלכתי שמייצג איזה קו אמצע שהם המציאו לעצמם, ולכן בתהליך “הסדרת הרכיבה”, הם חושבים שהם אמורים, בשמי, גם “לוותר גם על משהו”. ובכן אל דאגה: בזמן שאתם בוגדים בחבריכם הרוכבים, יהיו מספיק נשמות טהורות שיחפשו לפגוע, להגביל, לאסור, ולהעיף אותנו מהכבישים “שלהם”, והפשרות שלכם רק משחקות לידיהם. הדמוקרטיה עובדת בזכות איזונים ובלמים של קבוצות אינטרסים מנוגדות – ואם אתם שמים על עצמכם אפילו לשנייה אחת את הכובע של אותם אויבי הרכיבה במקום את הקסדה שלכם, בשם אותה “הסדרה” – אתם בוגדים בתפקידכם ועושים לנו נזק גדול. בתהליך העקום של החקיקה את הפשרות האלה עוד יכפו עלינו, ואתם רק תורמים לפגיעה בנו.
אני, כשהייתי כבישון חי, לא הייתי מוכן לוותר על שום זכות שהייתה לי להריח, להביט, לנשום, לרכוב. אני מקסימום המלצתי לא לרכוב במקומות מסוכנים, אבל המלצה, שכנוע, דו שיח הם דבר אחד, ודרך הכפייה, חקיקה וסמכות היא דבר הפוך לחלוטין. אני מצטער מאוד לראות אתכם אחרי מותי – “המייצגים” שלי, פוגעים בזכויות חברי שעדיין חיים ורוכבים, ובמיוחד כואב לי לראות את זה מקושר לתאונה שבה דרס אותי הנהג ההוא: האשם היחיד בתאונה, והיחיד שהיה אמור לשלם את מחירה כאדם חי – במקום חברי הרוכבים.
ערוץ האופניים של BIKEPANEL בטלגרם
חבל שאתם גם לא מבינים משהו מאוד בסיסי באיך שעובדת דמוקרטיה: קבוצות לחץ של רוכבים, תפקידן לא “להסדיר רכיבת אופניים” בישראל, אלא להשיג כמה שיותר הישגים, תקציבים, תשתיות, והעדפות למען הרוכבים, ומנגד למנוע פגיעה בהם. טיפשים שמציעים הצעות להדביק פסים זוהרים על הקסדה והבגד לא יצילו אף רוכב, אלא יפגעו ברוכבים ויתרמו בעצמם להובלת הרכיבה למדרון חלקלק של איסור והגבלה. יותר מכך – תארו לכם מה יקרה אם רעיון העוועים שלכם יתקבל, ורוכב שלא שם את הפס המטופש יידרס? מה שעשיתם הוא לתת כלי בידי השיכור המסומם ועורכי דינו לטעון ולהימלט מהאחריות (האזרחית) שלהם ולהטיל אותה על הרוכב! לא רק שאני הקורבן שמת, כעת “מייצגי” המוכשרים פגעו בי, במשפחתי ובכל חברי הרוכבים שהם אמורים לייצג.
אנחנו מתחננים: אנחנו לא צריכים מכם חקיקה, ואם אתם ממש לא מסוגלים להתאפק (כך זה נראה) – אנא צמצמו את מאווייכם למשהו כמו חוק ה”מטר וחצי” (ובלי ספיחים פוגעניים בבקשה). גם הוא מיותר לחלוטין בהיבט המעשי ולא יציל אף אחד אגב, אבל יש לו איזה שהוא מרכיב הצהרתי, ואולי יעזור משפטית למשפחה שלי מול הנהג שדרס אותי. אנא, מאחר ואני מכיר אתכם – היוצאים למסעות הצלב, לפחות תיקחו צד אחד, אינטרסנטי, חד משמעי, שדורש את זכויות הרוכבים ולא מוותר עליהם!
הרכיבה בישראל לא צריכה חקיקה – היא צריכה שיעזבו אותה במנוחה. שיתנו לה לחיות. היא צריכה רוכבים שירכבו הרבה, בשבילי אופניים מופרדים מהכבישים הראשיים, במקומות יפים, ביערות, ובכבישים ה”קטנים” והשקטים יותר. מרצונם – בלי תקנות מיותרות, הגבלות ופשרות. גאונים “מייצגים” – תראו לאן הבאתם אותנו: פסים זוהרים מטופשים ומזיקים ואיסור רכיבה בלילה לפי חוק. אבוי לנו ולייצוג המשובח שקיבלנו, מבלי שביקשנו.
מאת גיא חלמיש