“הוא התאמן כל יום כבר כמה שנים, אבל הוא ממש לא רוצה להמשיך שם, לא מוכן לשמוע על זה יותר”. את המשפט הזה אני שומע מספר די רב של פעמים בשנה מהורים שמספרים לי על ילדיהם שהתאמנו בשחיה, כדורגל, כדורסל, טניס ועוד ומחפשים ענף ספורט חדש עבור הילד שלהם. איך לשמר מוטיבציה?
כיצד זה קורה ש”פתאום” הילד שלנו, חבר טוב או אנחנו, מאבדים את המוטיבציה בפעילות שעד לפני כמה חודשים היוותה חלק מאוד משמעותי מחיינו? ישנם סיבות רבות לכך. הפעם ננסה לבחון את הנושא מבחינת השפעתה של סביבת האימון (קבוצה, מאמן, הורים) וקבלתם של תגמולים חיצונים – פרסים, שכר או ציוד שנקבל כתוצאה מהפעילות הספורטיבית.
משנות ה-60 גדל באופן משמעותי המחקר בנושא מוטיבציה – מכלול הגורמים המודעים והלא מודעים המביאים את הפרט לפעול, להשיג מטרה ולהתנהג בצורה מסוימת. אדוארד דסי (1971, 1972) מצא כי אנשים שקיבלו תשלום בעבור פעילות מעניינת, בילו בה פחות זמן מאשר אנשים שנבחרו לעשות פעילות זהה ללא תשלום. במחקרים רבים נוספים טענה זו אוששה.
מניע פנימי מול חיצוני
תהליך זה נקרא אפקט הצדקת היתר ולפיו האדם המקבל תגמול חיצוני על התנהגות/פעילות שיש לו עניין בה, המוטיבציה הפנימית שלו עלולה להיפגע. על פי תיאוריה זו האדם מסיק מתוך ההתנהגות שלו כי הסיבה להתנהגות היא חיצונית ולא פנימית ואז העניין בה פוחת. מוטיבציה פנימית הינה התנהגות שנעשית בגלל עניין או הנאה ומוטיבציה חיצונית היא התנהגות המבוצעת להשגת מטרה כלשהי. הסיכוי שלנו להתמיד בפעילויות שיש לנו בהם מוטיבציה פנימית גבוה בהרבה מאשר שבהם הפעילות הנעשית מתוך מניעים חיצוניים.
מחקרים על מקבלי מלגות בקולג’ים (Ryan’s,1980,1977, Amorose 1994), מצאו כי לספורטאים בקולג’ שקיבלו מלגות, הייתה פחות מוטיבציה פנימית ונהנו פחות מאשר ספורטאים ללא מלגות. אם כך, כיצד ניתן להסביר את העובדה כי ישנם ספורטאים מקצוענים שמרוויחים מיליוני דולרים בשנה ורמת המוטיבציה הפנימית שלהם לא נפגעה? האם כדאי לנו לתגמל את הילדים שלנו בציוד חדש על המאמצים הקשים באימונים או שזה עלול לפגוע להם בחשק להמשיך להתאמן?
תיאוריית ההגדרה העצמית
תיאוריה זו מתייחסת לשלושה צרכים פסיכולוגים בסיסיים המקושרים ביניהם – השתייכות, מסוגלות ואוטונומיה. כלומר למוטיבציה סיכוי גבוה להישמר כאשר נהיה מחוברים לקבוצה חברתית (השתייכות), נרגיש שאנחנו מסוגלים לתפקד באופן הולם בקבוצה זו (מסוגלות) ותהיה לנו תחושה של יוזמה ובחירה בסביבה זו (אוטונומיה). לכן על פי תיאוריה זו במידה והתגמול שנקבל לא יפגע באחד מהצרכים הבסיסיים, לא יהיה חשש לאיבוד מוטיבציה.
בהיבט זה החשש העיקרי הוא מפגיעה באוטונומיה. האם האדם בוחר להמשיך להתאמן בגלל שהוא נהנה, מגלה עניין בפעילות או בגלל שהוא “נשלט” בידי התגמולים החיצוניים. במידה והאדם יאמין כי הוא זה שבוחר בהתנהגות בגלל גורמים פנימיים, התגמול לא יהווה סיכון. בפן החיובי, תגמול חיצוני גם יכול להוות כלי מעולה לחיזוק תחושת מסוגלות. אבל שוב, זה תלוי בתחושה הסובייקטיבית של הפרט.
מבחינה אישית כמאמן אני יכול להגיד שזה משהו שיצא לי להבין בשטח עוד הרבה לפני שהכרתי את התיאוריות. לפני כעשור כשפתחתי את קבוצת הטריאתלון לילדים, הרגשתי שמשהו לא עובד. בעיקר באימוני ריצה אליהם הגעתי מוכן מראש עם אימונים כתובים, נושא מרכזי, מאוד טכני ומקצועי. אבל לא היה שיתוף פעולה גדול מצד הילדים ואפילו בעיות משמעת. לאחר מספר אימונים לא הכי מוצלחים, הבנתי שהם פשוט לא נהנים…החלטתי לשנות כיוון. הנאה ומוטיבציה הפכו למטרות המרכזיות שלי, והפכתי את האימון כולו ל”משחקים”. במקום אימון עליות – תופסת בעליה, במקום ספרינטים – משימת שליחים קבוצתית. השינוי היה מקצה לקצה והילדים רצו הרבה יותר בכל אימון.
במשך השנים כספורטאי ומאמן, ראיתי הרבה הורים שדוחפים יתר על המידה את ילדיהם ומצ’פרים אותם בפרסים על השתתפות באימונים. כמאמן זה מאוד בולט לעין מי מהילדים מגיע בגלל שההורה רוצה בכך, יותר מהילד. הייתי בטוח שאני מבין את השיטה ולי זה לעולם לא יקרה עם הילדים שלי… ואז באחד מטיולי האופניים שעשיתי עם הבנים שלי, כל כך התלהבתי מהשיפור שלהם והזמן שבילנו ביחד (היו אז בני 6), שאמרתי להם את הטעות הבאה “על היום אתם מקבלים נקודה ובכל פעם שנצא להתאמן אתם תקבלו עוד נקודה ושתגיעו לעשרים נק’ תקבלו…”. שני טיולים אחרי זה הבנים שלי התעסקו רק בנקודות שמקבלים “וכמה נק’ זה אימון יותר ארוך? ואיך אפשר להשיג שתי נקודות או שלוש?”.
אז ממה וממי כדאי להיזהר בסביבת האימון שלנו?
Bartholomew 2009 מצא כי ההתנהגויות הבאות של מאמנים והורים, מפחיתות מוטיבציה באופן משמעותי:
- פרסים מוחשיים רבים כחלק משגרת האימונים
- פידבק שלילי וללא הצעות לשיפור
- התנהגות שתלטנית של המאמן
- התנהגות מאיימת, הפחדה ושימוש בעונשים
- יחס מותנה של גורם הסמכות
מה עוזר לשיפור המוטיבציה?
- ככל שהסיבה לפעילות תהיה בגלל סיבות פנימיות – הנאה, סקרנות ועניין, הסיכוי שלנו להתמיד בה יגדל. לכן חשוב לראות שקיים מרכיב של הנאה וכיף בתוכנית האימון.
- להתאמן עם אנשים שאוהבים גם אם הם לא תמיד ובהכרח ברמת הכושר שלנו
- להתאמן אצל מאמן שנותן לנו תחושת מסוגלות ומאמין בנו
כיצד לעודד ילדים או את המתאמנים שלנו?
- פידבק חיובי (במידה ויהיה אמין)הדרך בה הפידבק נאמר – “כדאי לך” ולא “אתה חייב”
- לעודד יוזמה ולערב בקבלת החלטות
- לתת לספורטאים להיות מעורבים בשיחות קבוצה והנהלה
- לא להיות שיפוטי עם הספורטאים
- להציב מטרות ריאליות
במחקר של Mallet & Hanrahan 2004, נמצא כי ספורטאי עלית מונעים באופן משמעותי יותר מהישגים, עניין, הנאה ומטרות אישיות הקשורות לענף הספורט בהם מתחרים מאשר מתמריצים כלכליים.
לסיכום
מהתיאוריות, המחקרים ומהסיפור והנסיון האישי שלי ניתן להבין שהמחשבה על שימור מוטיבציה צריכה ללוות ספורטאים, מאמנים והורים לאורך כל הדרך. גם במצבים שכיבכול נראה שהכל בסדר. חוסר רצון להמשיך להתאמן נראה פעמים רבות כמשהו פתאומי אבל עלול לקרות מתהליך ארוך שקורה כתוצאה מסביבת אימון המדגישה ומפתחת אצל הספורטאי מוטיבציה חיצונית ומפחיתה באופן משמעותי את המוטיבציה הפנימית שלו.
עוד טיפים על שמירת מוטיבציה ניתן לקרוא באתרינו
מאת: אור שדות
⬇️⬇️⬇️ אגב, שמת לב למלבנים האלה לשיתוף כתבות? אם אהבת את התוכן שלנו, התודה הכי גדולה עבורנו היא שיתוף שלהן לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך
