התאונה בבני ציון לא היתה הראשונה שנגעה בעצבים חשופים. הריטואל לוותיקים בענף כבר מוכר. אבל חשוב בכל זאת לאמר לכולם: אנחנו פה בשביל להשאר, ורכיבת אופני הכביש בישראל רק תצמח ותגדל!

מאת: גיא חלמיש
עורך הפאנלים OutPanel | RunPanel | FitPanel | BikePanel

רכיבת כביש אינה מסוכנת!

רכיבה על כבישים מסוכנים היא שמסוכנת. רכיבת כביש במקומות אחרים אינה מסוכנת. בכבישים משניים היו רק 6 רוכבים שנהרגו בכ 25 שנה. ניתוח עמוק יותר מגלה הפחתת סיכון נוספת: 3 מתוך ה6 נהרגו בתאונות חזיתיות, כאשר נהג איבד שליטה או יצא לעקיפה מסוכנת במהירות גבוהה. סביר שבתאונות האלה גם רכב מולו היה נפגע, ולכן בעיני אין קשר ייחודי לרכיבה, כולל בתאונה האחרונה בבני ציון. הן יותר דומות לתאונה הנוראית של המשפחה בירושלים מאשר לרוב התאונות האחרות: הריגה בידי סוג של זבל אנושי שעלה על כביש ציבורי והשתולל בו. 

נותרו 3 נוספות. הן קרו בכביש משני, לפחות שתיים מהן במקטע ישר שגם בו נוהגים מהר (שניים מתוכם, כנראה מול שמש נמוכה ומסנוורת אבל אין לנו מידע וודאי על כך). אני לא יודע בוודאות את השתלשלות רגע התאונה עצמו, אולם אי אפשר לפסול מראש את האפשרות שהיתה גם תרומת רוכב. להערכתי אנחנו יכולים להפחית סיכון גם בתשתיות האלה: בעיקר רכיבה הרחק מהשוליים גם בכבישים ריקים יחסית. גם ביגוד זרחני ונצנץ יום חזק במיוחד יועילו. 

רוכב כביש

אני ממשיך לרכוב!

קבוצת הביקורת 

עוד חיזוק לטענה שרכיבת כביש בכבישים משניים היא ספורט בטוח, היא קבוצת הביקורת האדירה של הרוכבים באזור בית שמש, גבעת עדה, הרי ירושלים בשבתות: אלפים רבים של שעות נסועת רוכבים בכבישים צדידיים, כמעט ללא תאונות, עשרות שנים, אלפי רוכבים, מאות אלפי קילומטרים של רכיבה. כמובן שגם במקומות אלה- חייבים לרכוב בזהירות רבה, הרחק בשוליים, הרחק מהמכוניות ככל שניתן, אחרת נצפה בסטטיסטיקה הזו מאבדת מובהקות… אל תעיזו להיות שאננים!

ממשיכים לרכוב בכבישים ראשיים

אמר נכון גיא שלמון אח של גולן שלמון שנדרס בכביש הסרגל: שהתאונה של אחיו היתה לפני 15 שנים ושום דבר לא השתנה. אחד הדברים המתסכלים אותי ביותר הוא לשמוע על הרוגים בכבישים שסומנו כבר בכתבות קודמות כמסוכנים לרכיבה. כבר ידוע לכולם שבכביש 4 כמות הזויה של הרוגים (14), שכביש 40 דולק אחריו בקצב עצוב (5) ושכמעט כל ההרוגים האחרים היו בכבישים דומים לאלה. 

רוכבים וקבוצות ממשיכים להגיע אל כבישים כפולי נתיבים, ישרים, בעלי שוליים רחבים… לא צריך להיות חוקר תאונות דרכים כדי לאבחן: אלה כבישים ראשיים מסוכנים לרוכבים. אני גם לא מצליח להבין מה הכיף בלרכוב שם כשרכבים מתקרבים אליך מאחור ב 110 קמ"ש למרחק מטר ממך? כשאתם שם אתם חושבים על כל רכב כזה- מי נוהג בו? האם הנהג יהיה מרוכז? 

שנאה ודה לגיטימציה לרכיבת הכביש

בעקבות האבחנה מעלה, בישראל כמו בישראל- יש דיבור שנאה, המלצות לאיסורים, הגבלות. כל כך קלה על ההדק הקריאה לפגיעה בחופש התנועה והבחירה של אנשים בוגרים בישראל. הקיצוניים ההזויים ביותר קוראים בכלל לאסור על רכיבת כביש, למנוע אותה לגמרי.

תשאלו מה ההבדל בין ההמלצה שלי לא לרכוב בכבישים ראשיים לבין הדה לגיטימציה הזו? ההבדל ענק, דרמטי. תהום ערכית אדירה נמצאת בטווח הזה: בין לאסור משהו על מישהו אחר השונה ממך, לבין להמליץ לו המלצה או להביע עמדה בדבר הסיכון. 

בתהום הזו נמצאים כל כבוד האדם וחירותו, כל התפיסה של האדם כבעל זכות בחירה, החלטה ועצמאות. כל מי שרוצה לאסור זכויות בסיסיות מאחרים (כמו לרכוב על אופניים) – מנסה לשלול ממנו את חירות האדם, לא פחות מכך! כי לאנשים בוגרים הזכות להחליט על חייהם וגם על מותם. במדינה דמוקרטית צריכה להיות זכות להיות חופשיים להחליט וזכות גם לבחור להסתכן. בתהום הזו בין הדה לגיטימציה ללגיטימציה, נמצאת הדחייה וההתנגדות לכפייה של ערכים על אנשים אחרים. גם ערכים כמו מתי לנסוע, במה להתנייד, באיזה ספורט לעסוק, איפה ומתי. לאסור על כך זה בדיוק כמו לאסור על אמונה או על אי אמונה, לקבוע לאחרים כיצד לחיות, מה לאכול, ואת מי לאהוב. בישראל המתרחקת מדמוקרטיה, הלך הרוח הזה נתפס לגיטימי וצריך להילחם בו מלחמה של ממש!

רוכבים מזינים את שנאת הרוכבים

המלחמה בדה לגיטימציה ובשנאת הרוכבים חשובה. אני מרגיש באופן ישיר את הסיכון יורד ואת האדיבות של הנהגים עולה לאחר המקרים האלה. מצד שני מרגישים הייטב כיצד האלימות בכביש (ובמדיה החברתית) עולה כשנשמעים קולות דה לגיטימציה כלפי רכיבת כביש. יש לא מעט אנשים בציבור שהאלימות חזקה בתוכם ודרושים טריגרים מאוד חלשים כדי שיתפרצו. לצערי יש Hate Speakers גם בקרב רוכבים שפסקו לרכוב בכביש ורוכבי שטח. 

זו הסיבה שאנחנו כקהילת רוכבים חייבים להתנגד ולהעיר לכל רוכב שנוהג בכביש עם אצבע משולשת כלפי נהגים. שדורש ורוכב במפגיע ובמופגן באמצע הכביש. שמקלל נהג שצפצפף לו, ושפועל באותה אלימות לנכס לעצמו את הנתיב. כל התנהלות כזו מפרנסת את הדה לגיטימציה של הרכיבה. היא באה ממקום של רצון לתבוע את זכותנו הצודקת על הכביש, אבל התוצר שלה הוא נזק בלבד ודה לגיטימציה לרכיבת הכביש. היו אדיבים, התרחקו מהנתיב, שמרו על החוק ואל תכנסו לעימותים- זו הדרך האפקטיבית היחידה לתבוע לעצמנו את הדרך. 

רכיבות אבל ומחאה- האם יש בהן טעם? 

הרכיבה האחרונה בבני ציון אינה היחידה. היו רכיבות מחאה אחרי תאונות בעבר, במיוחד אחרי מקרים קיצוניים שבהם נהרג יותר מרוכב אחד. כשנדרסים שני רוכבים זה קיצוני וקשה ואלה שלושת המקרים בהם זה קרה: הראשונה שאני זוכר שהשתתפתי בה היתה ב 2001 אחרי דריסתם של עמי קוריצקי ודורון רובין בכביש החוף (אז מותר היה לרכוב שם חוקית, היום אסור). לאחר מכן היו רכיבות מחאה כשנדרסו יצחק סימון ושלום גרוסמן, וכעת זו, והיו נוספות. 

זה שחרור לחץ וצורך ב"ביחד". אני לא מזלזל בפסיכולוגיה הזו ובחשיבות של קהילתיות וחיזוק הדדי שאנשים מקבלים מהרכיבות האלה. אני אישית פחות נזקק לכך, אבל אני רואה את הצורך ואת הנחמה שזה מספק לאנשים. שותפות באבל ומימוש התהליך שלו ברמה האישית והקבוצתית. 

יש להן תועלת נוספת: הן מגיעות למדיה, ולהגיע למדיה באופן שמייצר אמפתיה כלפי רוכבי הכביש זה מועיל. לפחות צוות אחד (ערוץ 13, תודה לכם!) הגיע לסקר את הרכיבה בבני ציון, והיו כמובן כתבות נוספות בכל הערוצים. כל כתבה כזו מוסיפה ללגיטימציה שלנו לרכוב, ובכך מפחיתה את השנאה והאלימות כלפינו בכבישים. פעולה ציבורית כזו משפיעה באופן עקיף על מקבלי החלטות, והמיקוד שלה צריך להיות לכיוון של פתרונות ראויים. לא פתרונות מטופשים. 

כביש בני ציון

פתרונות שלא פותרים כלום

אחרי כל מקרה, קמים אנשים שאכפת להם, וחלקם מציעים פתרונות הזויים. יש את הטיפשים שקוראים להפסיק לרכוב כביש לחלוטין "כי רכיבת כביש מסוכנת" (העובדות מצביעות אחרת כאמור מעלה), יש את אלה שקוראים לסגירת כבישים ויצירת שמורות טבע לרוכבים – היו כאלה נסיונות בעבר, זה לא מחזיק מים ומיותר משום שבמקומות שסוגרים בד"כ מראש לא היה סיכון… באותה משפחה יש את הבקשות מהמשטרה להגביר נוכחות באיזורי הרכיבה (זה לא מזיק כמובן, אבל גם לא יועיל, כי שם אין סיכון משמעותי…)

יש את חירוץ הכביש- במקומות שבהם אין תאונות מצד אחד, או בשלומיאליות רשלנית ופושעת כמו בין כרכור לגבעת עדה, שם את מעט השוליים שיש הרסו עם חירוץ ורק הגדילו את הסיכון לרוכבים שנאלצים להכנס לנתיב המכוניות בגלל החירוץ. החירוץ אינו רע, ובכביש 4 והדומים לו כפולי הנתיבים הוא רעיון טוב- עד שיעשו את הפתרון האמיתי: סלילת נתיבי אופניים נפרדים לאורך כבישים בינעירוניים ראשיים.

רכיבת כביש בחירה מושכלת

אני גם ממשיך לרכוב, אבל עושה את זה בצורה מושכלת שמפחיתה סיכון: בסופי שבוע אני רוכב כביש בכבישים משניים בלבד (וכן, נאלץ לצערי מדי פעם לעלות על בינעירוניים ראשיים יותר, בחיבורים וכיוונים פחות עמוסים, כי קשה למצוא מסלול שאינו כולל כאלה לחלוטין. אני לא נהנה מהרגעים האלה ומקווה שאצא מהם חי). 

באמצע השבוע אני לא רוכב בכבישים פתוחים כלל היות ואני גר במרכז. לו הייתי גר בגלבוע לא הייתי מהסס, אבל פה- זה רק במתחמים סגורים. באמצע השבוע אני בעיקר ברכיבת אופני הרים. לרכיבת שטח (גם בסינגלים) יש תועלות רבות גם לכבישונים- שיפור שליטה באופנים וגיוון העבודה הפיזיולוגית באופן משלים וכדאי, נסו את זה.

גיא חלמיש

 


הניוזלטר השבועי: הצטרפו אלינו זה מעניין, ואפשר להפסיק תמיד!

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים

הפאנל - כתבות אופניים מעולות
הכניסו אימייל פה וקבלו את הכתבות החדשות רק פעם בשבוע
(לביטול הופעת הפופ-אפ אנא הכניסו אימייל פה גם אם נרשמתם בעבר)
הירשם