המקצוענים מגלחים בגלל שזה הגיוני עבורם: נוח יותר ואפקטיבי יותר במסז’ הכמעט יומי שהם עוברים, מפחית חומרת שפשופים בהתרסקויות, ומשפר החלמה בכך שזה מקל על ניקוי ומפחית זיהומים. הם גם סוג של שלטי פרסומת לספונסרים שלהם ומצטלמים לקטלוגים וכתבות. אבל למה לחובבן הטיפוסי לגלח? חלק שלישי ובו על הגילוח הראשון של גיאחה.
פרסום חוזר של כתבה נהדרת שעשינו לפני כעשור, הפעם כמיני סדרה שלא נס ליחה: (התחילו עם הכתבות הקודמות: חלק ראשון וגם חלק שני ופה חלק שלישי)
הגילוח הראשון שלי
מכונת תספורת כבר יש. סכיני גילוח יש. צריך רק להחליט, אבל ההחלטה קשה. ההתחלה עם מכונת התספורת. שורות שורות אני עובר על הרגלים, לא בטוח לגבי המתודיקה. אם בשיער הראש כבר יש שיטה קבועה הרי שפה אני עוד לא מתורגל: קודם לגמור את השוקיים ואז לעבור לירכיים או להתענג על משיכות מכחול-מכונה ארוכות עד למפשעה? אני פותר את ההתלבטות על ידי בחירה בקצת מהכל…
דילמות קשות מתגלות באיזור קו התחתונים: מהו בדיוק קו התחתונים? איך בדיוק עושים את ההפרדה בין השער שמתחת לתחתונים לזה שמחוצה לו? אם אני רוצה לשחות בבריכה במראה סביר, אני צריך לגלח לקו הבגד ים, אולם לחרדתי אני מגלה שקו התפר מייצר קשיים…
קשיים נוספים מתגלים באזור הברכיים, ובכל מקום בו המכונה עוברת על שטח קשה ועור על גבי עצם. הסכין לא נצמדת טוב אל החלקים האלה ושערות סרבניות נשארות במקומן. אט אט גדלה ערמת השיער המג’ונג’ן מן השמש על רצפת המקלחת, ואני מופתע מכמותה. יש כבר יותר שיער על הרגליים שלי מאשר על הראש.
התהליך מתקדם והרגל מתגלה אט אט
היא הרבה יותר לבנה ממה שחשבתי. השערות החומות שלי, על אף שנשרפו לג’ינג’יות תחת השמש הקופחת ממסכות את לבנבנותי, ובהיעדרן זוג רגליים אשכנזיות מתגלה לתפארת פולין. זאת ועוד, לכל שערה בסיס, וסביבו מעטפת קטנטנה של פיגמנט עדין. לא שזה מפתיע אותי לאור ריבוי הג’ינג’ונים על כל חלקה גלויה לשמש בגופי, אבל לפתע פתאום אני רואה את הנקודות האלה, בהירות ועדינות בהרבה מבשאר הגוף, ומסמנות את העתיד העגום של העור והבריאות שלי. השיער, יש לו תפקיד חיובי בהגנה על העור, והפיגמנטציה ברגליים נמצאת איזה 20-30 שנות עיכוב אחרי זו שבחלקים החשופים. הרגלים בהירות והעור עדין יותר ומראהו אחיד יותר מבשאר חלקי הגוף מלאי הנקודות, כתמי שמש, ומפגעים, שבטח יהפכו לגידולים שפירים יותר ושפירים פחות בעוד כמה שנים של חשיפה.
הצטרפו לניוזלטר – פעם בשבוע בלבד עם תכנים מעולים מהפאנל:
גמישות זה חשוב
אם אמרו לכם שצריך להקפיד על גמישות הרי שצדקו – הגמישים יצליחו לגלח טוב בהרבה את החלקים העליונים של שריר הירך האחורי. גם פה בעיה – איך בדיוק יודעים מה קורה שם לעזאזל? אני קשה עורף כנראה כי הוא סרב להתפתל מספיק כדי לאפשר לעיניים להסתכל על התחת. מצב השיער מאחור – תעלומה.
עוברים לאמבטיה. לרגע אני מתלבט אם לחסל על הרגליים את כל קצף הגילוח שלי, ומחליט שסבון זה מספיק. הוא אכן חלק ומחליק, ומסייע לסכין לכסות בקלות את המשטחים המוכרים וזרים האלה, אבל אני לא בטוח בדיעבד לגבי השיטה הזו – דומה שעם קצף יש פחות הנג-אובר לעור ביום שאחרי. בינתיים – אני והרגליים שלי נפגשים בצורה שעוד לא הכרנו בה קודם. מסתבר שגם אחרי עשרות שנים עוד אפשר לרענן מערכות יחסים. עוד שערה ועוד אזור והרגל הולכת ונהיית חלקה. מעביר יד לאתר נקודות חיכוך וסכין עוברת מיד אחריה. המעשה הושלם.
נאמן לעצות אני לא מורח קרם לחות אלא קרם אפטר שייב ייעודי של ג’ילט עם אלוורה. זה בהחלט מרגיש כמו משהו שעוזר, ואם על הפנים, על שיער סרבני בהרבה זה אמור להוריד אדמומיות וגירוי, אני מניח שגם פה זה יעבוד.
התחושה אחרי
התחושה אחרי הגילוח מאוד לא נעימה. הכל מרגיש יותר מדי. עצבים שהתרגלו שנים לתחושות עמומות, ממוסכות, מותקפים לפתע במגע ישיר וחסר תיווך של רוח, מים, בדים, קור וחום והם לא יודעים איך לעכל את זה. זה מרגיש יותר מדי. כמו תסמונת של עיצבוב יתר. המכנסיים מרגישים כנדבקים אל העור. אני מחפש בדים רכים יותר ונעימים שיעיקו פחות.
יום אחרי, ופצעונים קטנים דוקרים ומעיקים באיזור קו התחתונים והירך האחורית, והתחושה לא נעימה גם בישיבה על כסא רגיל: עקצוצים ודקירות. בגילוח שני, עברתי שוב על יבש יום אחרי נקודתית על כמה מקומות שבהם הרגשתי שיש דקירות של פיספוסי שערות: big mistake – גילוח קרוב עם סכין על עור יבש ולא עם קצף או סבון שמחליקים, ותסמונת העור הרגיש והפצעונים החריפה משמעותית באיזורים האלה. אני מתחיל להתחבר לטיפ של רזניק\גל סלבדור להתארגן על איזה מכונת גילוח לתיקונים מהירים וקצרים.
העיניים לא התרגלו
מייד אחרי הגילוח הראשון אני לא אוהב את המראה של הרגליים שלי. הן נראות דקות יותר ומוזרות. באופן משעשע על האופניים אחרים נראים טוב מגולחים, אבל על עצמי זה לא נראה לי טוב במבט מלמעלה. ההרגל הויזואלי חזק מאוד: רוכבים בתמונות מגולחים. אנחנו כבר רגילים לתמונת הרוכב המגולח וממש לא רגילים לרוכב שעיר, לכן במבט על תמונות זה נראה לי מצוין גם על עצמי, אבל במבט ישיר על הרגליים – מוזר! גם על חלק מהמבוכה עוד לא הספקתי להתגבר. ביציאה אל גינת המשחקים עם הילדה, אני בוחר במכנסי שלושה רבעים… אחרי איזה שבוע שבועיים התחושה הזו מתחילה להרגע. לא משנה כמה מוזרים נהייה, היכולת האנושית להסתגל ולהתרגל היא משהו רב עוצמה – אנחנו יכולים להסתגל לכל דבר.
אם חשבתם שלפחות ברכיבה הדבר ישפיע לטובה, אזי פה יש כמה היבטים סותרים: מאחר וההמלצה החד משמעית של בעלי הניסיון היתה לגלח עד לקו התחתונים (או בגד ים הספידו למי שגם מתאמן בשחייה, כמוני), הרי שהתגלתה סתירה בין צרכי הרוכב לצרכי השחיין\טריאתלט: מסתבר שבאיזור המפשעה והישבן, מהוות להן השערות עוד שכבה המסייעת להפחתת חיכוך. בצד המגולח של המפשעה, ובצד המגולח של החלק האחורי העליון של הרגל – קו התפר עם העכוז, הן תפקדו כמיסבים בנקודות החיכוך באיזור הפד ברכיבה, וכעת לאחר גילוחן רמת החיכוך דווקא עלתה, וברכיבת שטח ארוכה של כ 90 ק”מ אני מרגיש טיפה פחות נוח מאשר לפני הגילוח.
הצדדים החיוביים
בצד החיובי, קל בהרבה למרוח את קרם השיזוף, וקל בהרבה לשטוף את הלכלוך אחרי הרכיבה, שאין לו עוד שכבת שיער להשתלב בתוכה. עוד דבר חיובי שהעיד עליו גל סלבדור עוד לפני הרכיבה הראשונה שלי – הוא הורדת הטמפרטורה ושיפור האוורור. חברות הביגוד משקיעות הון תועפות בבדים ופטנטים לנידוף מהיר של הלחות הרחק מן הגוף, ואנחנו משקיעים הרבה ברכישת הביגוד הזה. שערות הרגלים הן שכבה שמבודדת אותן מהרוח, ומשאירה את הזיעה יותר זמן בצמידות לעור. הרגליים המגולחות מתקררות הרבה יותר מהר ברוח וההשפעה של זה מורגשת.
שלושה ימים אחרי, והגילוח עדיין מחזיק לרמה של תמונה מרחוק. דומה שאפשר למשוך עוד יום יומיים, אם כי ניצני ניקוד שחור מופיעים למבט חקרני מקרוב. התחושה העצבית נרגעת מעט ואפשר לסבול את המכנסים והמגע. זה מרגיש פחות נדבק ומעיק מאשר מייד אחרי הגילוח. חמישה-שישה ימים אחרי הגילוח אני מגלח שוב, ותוהה כמה זמן אני אחזיק מעמד עם העניין הזה. השערות הגיעו כבר לכשני מילימטרים. זה משהו שלא תראו במרחק עמידה ממני, אבל במגע מרגישים הייטב. כנראה שכל אלה שאומרים שפעם בשבוע מספיקה, לא מקבלים מספיק ליטופים על הרגליים שלהם.
הגילוח בסכין מתגלה כבעייתי – לוקח המון זמן, דורש כיסוי טוב של הרגל בקרם גילוח ותשומת לב רבה אחרת הפצעונים והאדמומיות עולים מדרגה. אני נכנס לשגרה של שימוש במכונת גילוח מהיר מדי פעם – ביחוד כשאני יושב ממילא בשירותים… לוקח את המכונה, מעביר במהירות וחוסך כך הרבה זמן, התעסקות, וצורך בתשומת לב שלא לפצוע את עצמי. הגילוח קצת גבוה יותר ודורש תחזוקה תכופה יותר, אולם הוא הרבה פחות מעיק.
כנסו לבייקפאנל בווצאפ:
אה, אבא, אין לך שערות על הרגליים!
אמרה בפליאה ילדתי בת החמש (אז) וקצת, ומייד שולחת יד – זה דווקא נעים! אחרי כן היא ממשיכה לחקור ולשאול כל מני שאלות תמימות ונוקבות, ואותי זה מביך, תוך שאני מדמיין איך היא מספרת על השיחה ללא צנזורה לכל המעוניין…: “קדימה שקדי – צחצחי שיניים ותתרכזי בלהתכונן לגן, אנחנו ממהרים!”…
אין מה לעשות והגנים השמיים שלנו הם עדיין מהמזרח התיכון: חזה שעיר, רגליים שעירות, גב שעיר, וגילוח צפוף בפנים. אכלנו אותה – יש עמים חלקים מאיתנו ודווקא אלה מחזיקים ברעמת שיער ראש בד”כ. מול אידיאל היופי המערבי רובינו לא אוהבים את השיער השחור והצפוף שגדל בכל מיני אזורים בגופנו. זה מייצר דיסוננס משעשע לרוכבים מחויבים שרוצים לגלח: בקונטקסט הישראלי היומיומי, בבריכה, בים, רגליים\גוף חלקות לגמרי זה מוזר. סוג של מוטציה של גבר שברור שיש לו נטייה מוגזמת ללקק את עצמו. על זה תוסיפו את המועקה, העיקצוצים, התעסקות ואי נוחות כתוצאה מהגלוח, ואולי תגיעו כם כן למסקנה שזה לא אטרקטיבי במיוחד. מה שקורה בפועל הוא שמתחילים להפחית תדירות, להסתפק בנחמה שבמבט אך לא במישוש, זה עדיין נראה מגולח גם אחרי כשבוע. בשיטה הזו הפצעים והעקצוצים פוחתים משמעותית. גם המעבר למכונה חשמלית ליישור קו מהיר הפחית מעט מההתעסקות. מעביר איזה וויש ביחד עם מספר שתיים בשירותים וממשיך אל יום חדש וחלק.
הרצון שלנו כרוכבים להיראות טוב על האופניים ולהתחבר להוויה הוא מובן וטבעי. בתרבות הרכיבה, זו דרישת סף לאסתטיקה של הרוכב. ככל שמשקיעים בתחביב הזה יותר, שוהים במחיצת רוכבים מחויבים יותר, הולכת ומתעמעמת תפיסת הרגליים המגולחות כמוזרות, ומתהפכת לה לתפיסת הרגליים שעירות כמוזרות. זה תהליך מעניין.
אחרית דבר, 10 שנים אחרי
עשור אחרי פרסום הכתבה, המראה החלק הוא השגרתי עבורי. היו לי תקופות של זניחת הגילוח, אבל מכשיר לייזר בייתי לאורך השנים הפחית את צפיפות השיער משמעותית עד רמה נעימה בהרבה מהמקור. אחריו הגילוחים הפכו נדירים יותר ויותר. היום הטכנולוגיה הרגילה את הפסיכולוגיה והסוציולוגיה והמון רוכבים ולא רוכבים מגלחים ומלייזרים וגם אני בינהם… ההתעסקות, הפצעים, הכל נעלם לו עם הלייזר, שהולך ומתרחב לאזורי גוף נוספים אחרי שמגלים שהשד לא רק שאינו נורא, אלא אפילו מועיל ונוח ועובד מעולה.
סה”כ, זה נראה לא רע ככה, חלק ונקי. לא?