המקצוענים מגלחים בגלל שזה הגיוני עבורם: נוח יותר ואפקטיבי יותר במסז’ הכמעט יומי שהם עוברים, מפחית חומרת שפשופים בהתרסקויות, ומשפר החלמה בכך שזה מקל על ניקוי ומפחית זיהומים. הם גם סוג של שלטי פרסומת לספונסרים שלהם ומצטלמים לקטלוגים וכתבות. אבל למה לחובבן הטיפוסי לגלח?
פרסום חוזר של כתבה נהדרת שעשינו לפני כעשור, הפעם כמיני סדרת תוכן שלא נס ליחה:
לגלח?
כמו כל דבר המאפיין מקצוענים – אנחנו בסה”כ רוצים גם. המקצוענים והלוק שלהם הוא האידאל של רוכב האופניים המושלם: רזים, עם בגדים צמודים, אפס אחוזי שומן, שרירי ארבע ראשי ותאומים להתקנא, ורגליים מגולחות. מי שרוצה ציוד כמו שלהם, רוצה לגנוב זמן-מקצועני באמצעות חווית הטיולים ומחנות האימונים בהם חיים סביב הרכיבה, רוצה לדעת מה הוואטים שלו, לנצח בתחרויות פורמליות או לא פורמליות, ולהיות מהיר יותר – כל מי שנמצא בקבוצת הייחוס הזו מתמודד (או שפתר כבר) עם הדילמה. אנחנו משקיעים הון תועפות בתחביב הזה, וגם הרבה מאוד זמן שאין לנו. אז למה בעצם לא לגלח? מה מונע את הצעד האחד הנוסף הזה?
האם זה הניג’וס והמחויבות של הגילוח, שברגע שמתחילים צריך לעשותו לרוטינה כמעט יומיומית ומעיקה? האם זה הלחץ ההומופובי שלנו? או אולי התנגדות בת הזוג? למה מכל סממני הרכיבה המקצועניים הסממן הזה נשאר כשומר הסף החזק ביותר בין רוכבים מתחילים למקצוענים? ומיהם אותם חובבנים שבכל זאת עברו לצד המבריק והמוחצן של גילוח הרגליים הגברי?
מה המוטיבציה של חובבנים לגלח והאם יש מהירות סף או יכולת רכיבה מינימלית שעושה את זה לאקט טיפה יותר סביר?
שעיר אבל לפניך
ברכיבה קצרה עם גל צחור (CCC), שאל אותי בפליאה (כשעוד לא גילחתי) מדוע איני מגלח. עניתי לו: “כי אני לא מקצוען, ואני רוצה להזכיר את זה לעצמי”. אז הוא אמר במהירות “ואני בדיוק ההפך”. הגילוח הוא חלק המהמקצוענות על האופניים. היא מחייבת.
באמצע שנות ה 2000 היינו חבורה של רוכבים די רציניים שעשתה במשך שנה וחצי, כמעט בכל יום שישי, לפי תוכנית רכיבות שהוכנה מראש, את כל המסלולים היפים והאתגריים שיש למדינת ישראל להציע. תפרנו את המסלולים שלנו תוך הקפדה על קריטריונים נוקשים של חיפוש כבישים שקטים ונידחים, מרחקים מכובדים של כ 100-120 ק”מ וגובה מצטבר משמעותי (למעט בנגב המערבי). היינו די חזקים ודי מטפסים, ואף אחד לא גילח. שם החיבה של הקבוצה היה: “שעיר אבל לפניך”… שם שמקפל בתוכו את בעייתיות הגילוח לכל מי שאינו מקצוען ברכיבה.
הצטרפו לניוזלטר – פעם בשבוע בלבד עם כתבות מעולות מהפאנל:
גילוח: ביטוי קיצוני למחויבות לרכיבה
הוא מעיק, הוא יומיומי, הוא מוזר מאוד לכל מי שאינו רוכב, והוא הצהרה דרמטית על השתייכות לכת הרכיבה. מי שמחוץ לכת יזלזל או יצחק עליך. מי שבפנים – יקבל את זה בהבנה, ואם הוא לא מגלח, אולי אפילו בקנאה חבויה. האם יש מקום לביטוי שייכות קיצוני כל כך למחויבות לרכיבה כאשר רמת הרכיבה שלך אינה הטופ של הטופ? האם לא מדובר פה למעשה במעשה הכי לא cool והכי פחות מושך ומחובר למציאות שיכול אדם לעשות? שכן אם אתה כל כך מחויב, איך זה שאתה לא כזה רוכב חזק? אם היית רוכב חובב שמודע למצבו הכל היה בסדר, אולם אם אתה מעיד על עצמך, באמצעות אותו הגילוח כעל כרוכב בכל רמ”ח אבריך.
צורך קמאי להשתייך לשבט
אורי גרוס, רוכב מרתון, הוא עוד רוכב מחוייב שלא יגלח כנראה: “כשרוצים לקדש מטרה כלשהי, מגוחכת ככל שתהייה, תמיד אפשר לגייס טיעונים מדעיים ואחרים גם אם אין להם כל אחיזה במציאות. הרי אין שום הוכחה לצורך האמיתי בגילוח – מסז’ יש גם כאלה שמבצעים מעל לבגדים (שיאצו), אני לא חושב שיש הוכחה מדעית לעניין היתרון של זה בפציעות, ואווירודינמיות זה טיעון מופרך כשמדובר במהירויות של חובבנים”.
אבחנתו חדה ומדויקת: “הגילוח בא לשרת קודם כל את הצורך הקמאי שלנו להשתייך לשבט. כמו הקעקוע של M על השוק למי שסיים איירונמן, מדבקת ה-42.2 על רכב הליסינג, וההתעקשות על הסתובבות בחוגים חברתיים עם משקפי רודי פרוג’קט על הראש ושעון גרמין מגושם על היד, אפילו שהאימון הבא שלך הוא רק בשבת הבאה. זהו ביטוי לרצון להשתייך לשבט הרוכבים החזקים, המהירים, אבל כמו אופניים של 100,000 שקלים, אם אתה לא רוכב על, הגילוח הוא לא מה שיהפוך אותך לכזה. זה ה Wanna Be האולטימטיבי. אם אתה איטי ושמן, עדיף כבר שתשאר שעיר ולא מגולח, זה פחות תחזוקה.”
האם זה לא פתטי כאשר בכל עליה מזדמנת מתבררת יכולתו האמיתית של המגולח כשעובר אותו שעיר (אבל לפניו) בעלייה? לפתע באווחת סכין אחת, הופך בכך הגילוח לעדות של חקירה נגדית בידי פרקליט אכזר במיוחד, שמצביע על עירום רגליו כעל ההוכחה הניצחת לבינוניותו.
גילוח, סובלנות וריספקט לאחר
או שדווקא הגישה הזו היא השגויה? אולי היא הלוקה בפטרוניות, הטפה, קולקטיביזם ואי כיבוד האינדבידואלים השונים שנמצאים סביבנו? אם מישהו רוצה להתרכז ברכיבה, היא תופסת חלק ניכר מעולמו ומאוויו, מדוע שלא יגלח גם אם הוא לא הרוכב החזק בעולם? ואתם יודעים מה, אם בא לו על זה פשוט מסיבה אסתטית, מה זה עניינו של מישהו?
למה בכל פעם שרואים מגולח, או שעיר, מישהו חייב להעיר משהו או להשליך על הזולת את תפישת עולמו הצרה מבלי שהוא בכלל התבקש להביע את דעתו בנושא? יש פה משהו עמוק יותר שקשור להתיחסות הישראלית לזולת – לא מכבדת את הפרט, את המרחב האישי, ואת הזכות להיות חלק מקבוצת ההתיחסות שהפרט בוחר – ולא זו שאתה, הצופה, בוחר בשבילו…
רועי קאפח, חי ועובד בענף האופניים מגיל 20. רוכב כביש בלבד ועל אופני פיקסד גיר. בשנים הראשונות רכב בכלל דהון-היל ואחרי שהחל להתאמן אצל גל צחור כאימון משלים, ניצח ב 2004 באליפות ישראל בXC בקטגורית גיל. הוא מספר: “בשנת 2004 ביליתי כמה שבועות באיטליה עם אופני ההרים והכביש שלי, גם בתחרויות וגם סתם על הכבישים, זה הדהים אותי שלא משנה רמת הרכיבה של הרוכב, אם על אופני קרבון או אופני פלדה ישנים, רוב מוחלט של אנשים שפגשתי היו גלוחי רגליים. בסוף הטיול שלי התחרתי במרתון אופני הרים קורטינה-דוביאקו, מתוך כ 2000 מזנקים, לא ראיתי רוכב שעיר אחד (שנת 2004, הייתי מהרוכבים הבודדים עם בלמי דיסק ושיכוך מלא…).”
גם עומרי זרח (היום בין השאר בטיוביק) הוא פלורליסט: “זו שאלה מתבקשת שיוצא לי לא מעט לחשוב עליה, בעיקר כשאני נתקל ברוכבים שמנמנים וחלשים בעלי רגליים מגולחות. חלק מהסיבות שבגללן הפסקתי לגלח היו החלטה שאני מוריד מעט הילוך, מפסיק להתאמן מסודר וללכת לכל תחרות. זה לגמרי מעיד על קצב אחר ו”קשר פחות מחייב” וטוטאלי שהחלטתי לקחת עם הרכיבה. אני מאמין שכל מי שרוצה לגלח שיגלח, גם אם הוא רוכב חלש שרוכב שעה בשבוע. כל אחד שיעשה מה שנכון וטוב לו כל עוד הוא מרגיש עם זה טוב.”
עוד נוצה במניפת הטווס
אם אתה חזק מאוד, ובד”כ משיג ומנצח, הגילוח הוא עוד נוצה במניפה המפוארת שלך – זו שמתחילה בציוד המושקע, הביגוד האיכותי וממשיכה אל סממני הגוף. הגילוח הוא שלט חוצות בולט לכולם, והוא מאפשר לרוכבים לצדך למדוד ביתר קלות עד היקף הארבע ראשי שלך. אתה רוכב חזק וכולם צריכים לדעת את זה.
בפרדוקס יפה, מעין היפוך מוזר, אותו מופע שבעבר נתפס כנשי בעולם החיצוני הופך למחזה של דומיננטיות גברית בלהקת הרוכבים. פה, בתוך גבולות השבט שהפך לקבוצת הייחוס העיקרית שלך בחיים, לרגליים המגולחות יש משמעות הפוכה בדיוק: אתה האלפא מייל, וכדאי שיראו את זה כל האחרים, כמעט יש לאמר יריחו זאת מאחור, ושלא יחשבו אפילו לנסות ולהילחם על המיוחמות בלהקה… למרות שאין כמעט נקבות בלהקה הזו (לצערם של רבים רכיבה היא עדיין ספורט גברי מאוד, ואם בחורות אתה מחפש, נודה לך על זמנך ונפנה אותך, באדיבות, לאתר ראנפאנל – לריצה…)
נרקיסיזם של ספורטאים הישגיים
היא תופעה שרואים הרבה אצל ספורטאים ההישגיים ובהחלט לא רק בתחום האנדיוראנס או האופניים. “יש משהו בעיסוק הזה בגילוח הרגליים שמתעסק קצת יותר מידי לדעתי בפולחן הגוף- סטייל יוון הקדומה או בודי בילדרים שמתאמנים בחד”כ ורצים לעשות פוזות מול המראה. אני לא מכיר מישהו שמגלח רגליים ולא נהנה מידי פעם להסתכל עליהם בטייץ מול המראה. מי שמכחיש- שקרן!” מאבחן בכנות עומרי זרח.
למרות היותם חובבנים יש לא מעט שהפכו את גופם למקדש והם חוגגים אותו, וכמובן לא שוכחים להדביק סטיקר מרתון על הרכב ולקעקע על עצמם את אישורי ההצלחה. הגילוח נראה המשך ישיר וטבעי בתהליך הזה.
בתוך כך כנראה שהתגמולים והחיזוקים החיוביים חזקים מההערות השליליות והתגובות המזלזלות שמקבלים המגלחים: “זה בשביל האווירודינמיות נכון?”
יש לנו גם אינסטגרם- לחצו פה!
במסע לחיזוק המוטיבציה הפנימית לקראת תחרות מטרה
כמעט כל מי שדיברתי איתו מקשר בין תקופת הכנה לתחרות מטרה לבין גילוח רגליים. רבים מהם מפסיקים לגלח אחרי שהאתגר מסתיים וחוזרים לשגרה השעירה, והנוחה יותר מבחינת תחזוקת-גוף. לפני תחרויות מטרה כאלה הרוכבים מבלים יותר ויותר שעות על האופניים, ובקונטקסט הזה, אין עוררין שהרגליים המגולחות נראות טוב יותר. אם אתה נמצא שעות על שעות בתנוחה שמביאה את המבט שלך אל הרגלים, והתלתלים שלך מבצבצים בניגוד לכל התמונות שהיוו את ההשראה עבורך, יגיע כנראה הרגע שבו תשאל את עצמך לפשר הפער הזה, וספקות יתעררו בלבך.
מאת: גיא חלמיש
פרק ההמשך – בקרוב!
כנסו לבייקפאנל בווצאפ:
