לירון אשתי כבר רגילה לשיגעונות והאתגרים שאני מחפש לעצמי מדי פעם. אז בטח היא סיננה קללה שקטה כשאמרתי לה שתבוא עם הבנות לאילת לבד ואני אגיע לעיר הדרומית ברכיבת בייקפאקינג מהבית.
בייקפאקינג בקצרה
על מה בכלל מדובר? תרמילאות על אופני שטח. היכולת והידיעה לצאת לרכיבה ארוכה מאוד, על פי רוב רכיבת טיול ולא תחרות. לא מוגבל בזמן או עם דדליין ארוך מאוד, תגיע לאן שתגיע, תעצור באיזו שעה שתרגיש שהספיק לך להיום ותמשיך מאותה נקודה מחר. כל הציוד דחוס היטב בתיקים ייעודיים, כאשר עם הזמן והניסיון יודעים היטב מה צריך לקחת ומה מיותר. בכל זאת, מדובר במשקל מול פינוק וכל אחד מחליט לעצמו. אפשר לישון ממש בלב השטח עם מזרון, שק שינה וביגוד חם ואפשר גם להתפנק באכסניה או גסטהאוס מזדמן. ממש לאחרונה הושק אתר בייקפאקינג תוצרת כחול לבן, ה-P2P, פרי יצירתו של אלעד בכר האנרגטי. האתר מקיף את התחום בהרחבה ומומלץ ביותר למי שהתחום מסקרן אותו.
צריך להוריד חלודה
אישית רכבתי לא מעט רכיבות בייקפאקינג, רובן טיול נטו ועוד כמה תחרותיות, ביניהן ה-R2D, שהיה חד פעמי וכמובן גם את ה-HLC שעליו כתבנו לא מעט. אך לצערי זמן רב עבר מרכיבת הבייקפאקינג האחרונה שלי. בדיוק לפני שנה, אז יצאתי עם חבר לו היתה זו התנסות כמעט ראשונה בסוג זה של רכיבה. בחרנו מסלול זריז ומונגש למתחילים – מלטרון לבארי ובחזרה. הרעב לחזור למיטב של התחום רק התגבר ועם הגעת ההזדמנות המתאימה, שילוב של רכיבה ארוכה וצפי למזג אוויר מושלם בחודש אפריל, עברתי לשלב התכנון. תכננתי מסלול שטח מהיר, שיביא אותי במסגרת הזמן, מחמישי בבוקר ועד ראשון בצהריים לאילת ואם אפשר, לא עם הלשון בחוץ. בגדול אני מכיר טוב את השטח, אך תכנון המסלול לפרטי פרטים אני מבצע במחשב הביתי ואחר כך מוריד את המוצר המוגמר ל-GPS.
הכרת השטח מוסיפה המון לביטחון העצמי ומאפשרת גם יכולת שינויים תוך כדי תנועה. מבחינת ציוד לבייקפאקינג, יש לי שק”ש איכותי ולכן בהתאם לתחזית מזג האוויר הצפוי, לקחתי בנוסף לבגדי הרכיבה רק עוד חולצה ארוכה דקה ובגד ים כמכנס קצר. הכל דחוס לפי סדר מסוים בתיק האחורי, תיק האוכף, יחד עם כלי תיקון בסיסיים, יריעת טיווק, פנס ראש ומעט אוכל. 2 בקבוקים בשילדה ואחד נוסף בתיק על הכידון. מלפנים פנס עוצמתי ותחתיו מזרון מתנפח משופצר לכידון. לא לשכוח קרם הגנה ו”משחת תחת”, אחד הדברים הכי חשובים ברכיבה כזו, מאפשרת שעות אוכף רבות מאוד ללא שפשפות. מינימום ציוד ובהתאם גם חסכון במשקל.
מבחינת כושר גופני אני משתתף באתגר ה-Peaks 20 בשנים האחרונות וכמובן הרבה רכיבות עצמאיות, כאשר ברכיבות בייקפאקינג הכושר המנטלי לא פחות חשוב ואף יותר מאשר כושר גופני נטו. הזמנים והמרחק לא פשוטים לרוכב רגיל. על מנת לעמוד ביעד בהצלחה, צריך לגמוע מרחק רב כל יום מבלי להתיש את הגוף להמשך. חישוב המסלול וניהול הכוחות, קיבלו מימד אחר של מחשבה ועם זה יצאתי להרפתקה.
יום ראשון, שיגעון
יצאתי מהבית בחמישי על הבוקר ובהתאם לתכנון של המסלול כמה שיותר מהר – סוג של נגד השעון. רק בשטח, רק יותר כבד ועם ציוד בייקפאקינג. ירדתי מיד מהכרמל למישור חוף הכרמל, לשבילים הרחבים והמהירים העוברים בין רכסי הכורכר, השטחים החקלאיים ובריכות הדגים. בטיסה של תחילת המסע, יש מלא כוחות. הרצון לעבור תאי שטח במהירות ולהספיק את המרחק המקסימלי. סמוך לבנימינה התחלתי למשוך מעט מזרחה וחציתי את נחל התנינים, המהווה “גבול” בין חוף הכרמל והשרון. המשכתי על השבילים המהירים עד אנדרטת משמר הגבול ומחלף עירון. משם דרומה דרך יער מענית ומקביל לכביש 6 ואחר כך לכיוון גן יאשיה. עם מעט אילתורים בשטח אחרי שכביש 582 נפתח לתנועה.
התכנון המוקדם היה לחצות את המשכו של השרון על בסיס ציר המוביל במקום לרכוב במקביל לרכבת או על הטיילת בנתניה. אחרי בירור עם רוכבים מהמרכז, הבנתי שהציר רכיב רק כמה ימים אחרי הגשמים, מכיוון שאז החול עדיין מהודק עם אפשרות להנות מנופי השרון של פעם, לפני הבנייה העצומה. חציתי את נחל אלכסנדר תחת כביש 57, קטעי כביש קצרים דרך טירה וכפר סבא וחיבור לדרך “הקלאסית” סמוך לעין אפק ומבצר אנטיפטרוס. מקום מצויין לעצירת מנוחה קלה, מילוי מים ושטיפת הפנים מכל האבק שהצטבר. עוד קטע רכיבה דרומה, הרעב כבר מתחיל להציק והגיע הזמן לארוחת צהריים ומנוחה בפונדק שבכניסה למושב ברקת.
ממלכת שוהם ובן שמן המוכרים לכלל ויציאה לעין ירד ותל גזר. אך תוך כדי תנועה נזכרתי באפשרות העוד יותר מהירה של הנונסטופ 700 דרך מפעל המלט ברמלה ומשם במקביל לרכבת ולכביש 6 דרום. את הקטע הזה רכבתי לפי הזכרון בלבד, נאלצתי לעבור 2 גדרות של רכבת ישראל שלא היו בשנים עברו, אך השינוי התברר כמוצלח וההתקדמות המהירה נמשכה.
עד כה, המרוץ האישי שלי נושא פרי ואני מתקדם במהירות יפה בהתחשב לכל המשקל של ציוד בייקפאקינג וגומע מרחקים לפי התכנון. דווקא אחרי חציית נחל שורק, שלצערי מוביל בעיקר ביוב, היה לי ברבור קטן ומשכתי מזרחה לאורך כביש 3 עד תחנת הרכבת ההיסטורית ואדי צראר. לפני כפר מנחם שוב משכתי מזרחה, דרך הכביש החוצה את יער חרובית, מילאתי מים אצל השומרים בתחנת הכוח ומשם למרגלות תל צפית, דרך קיבוץ בית ניר עד לקיבוץ בית גוברין.
פה נגמרים הכוחות ובעיקר שעות אור לרכיבה. 202 ק”מ, עם לא מעט טיפוס מצטבר, אך כזה שהצטבר טיפין טיפין ולא בטיפוס אחד משמעותי. קיוויתי לישון במדשאה בתוך הקיבוץ אך השומרים סירבו להכניס. כמו בייקפאקר עם ותק לא קטן, מצאתי את נחלתי ממש מחוץ לשער של הקיבוץ וישנתי טוב יחסית.
יום שני, הפתעה
בשישי בבוקר השכמתי די מוקדם ואחרי קיפול זריז של הציוד המשכתי דרומה דרך שטחי האימונים של בא”פ לכיש. דרך הפטרולים ומשם מערבה דרך מרחבי חבל לכיש הירוק והפורח ודרומה בכיוון סנסנה וסמוך ליישוב מיתר. כאן התחילו הטיפוסים. ביער יתיר לכיוון בית היערן, פגשתי מטיילים שאירחו אותי להפסקה קלה על קפה שחור חזק וטוב. מילוי מים לקראת השעות היותר חמות והמשך רולינג הילס ביער יתיר. בהר עמשא נכנסים לשערי המדבר עם ירידה מהירה דרך הכפר דריג’את ודהירה מזרחה לערד. עם רוח גבית נהדרת דרך כל בקעת ערד. לאורך הדרך פגשתי המון מטיילים רגליים ושביליסטים על שביל ישראל. אני כמובן בשלי אל עבר היעד הנכסף – פאב מסעדה מוזה שבכניסה לערד. קירותיו ותקרתו עמוסים צעיפי קבוצות כדורגל מכל רחבי העולם והמקום מוכר לכל מטייל במדבר יהודה. אחרי הפסקה ארוכה, ארוחה נינוחה והצטיידות להמשך, התחלתי לרדת ממנחת ערד לאורך ציר הגז בכיוון נחל חימר ובאר אפעה. למי שמכיר, מדובר בשביל דאבל שרץ לאורך שלוחה ארוכה וצרה, השולטת על סביבתה.
כאן השתנה המצב ברגע אחד. אותה רוח גבית שעזרה לי קודם, הפכה כעת לסופת אבק מטורפת. עם רוחות צד עזות ביותר – בתשעים מעלות לכיוון הכללי של השלוחה. רוחות שממש העיפו אותי יחד עם האופניים מהשביל ואף הפילו אותי. בהרהור נוסף, כנראה שלא הייתי ער מספיק לסימנים המוקדמים של הסופה המתקרבת כאשר יצאתי מערד. גם מעבר להליכה לא שינה דבר, האופניים ואני כמו מפרש ספינה כשהרוח משחקת בנו. לאחר עוד כמה מאות מטרים של הליכה ומאבק סיזיפי, הבנתי שאין כל אפשרות להתקדם במורד השביל וגם לא לעלות בחזרה לכיוון ערד. משמאלי מצוק בגובה 2-3 מטרים ותחתיו מדרון תלול והרוח מאיימת כל רגע להעיף אותי לעברו.
השכבתי את האופניים ופשוט התיישבתי על השביל, חסר אונים לחלוטין אל מול עוצמת המדבר. הטמפרטורות צונחות במהרה, השמש לא נראית מבעד לשמיים העכורים ויחד עם הישיבה הסטטית, אני מתחיל לקפוא מקור ובנוסף הערב והחשיכה קרבים. הבנתי שאני זקוק לעזרה חיצונית. בדואים שנעים בדרך זו בדרכם למאהלים באזור, לא עברו ולאחר כחצי שעה הבנתי ששוך הסערה אינו באופק וכי לא יהיה מנוס מלפנות ליחידת חילוץ ערד. היתה זו ככל הנראה הנקודה הכי גרועה בכל המסלול כולו להיקלע לכזו סערה. למזלי הייתה קליטה ובאמצעות הודעות כתובות, כי מעוצמת הרוח לא היה ניתן לשמוע דבר, יצרתי קשר עם היחידה ומיד קיבלתי מענה.
במהלך כמחצית השעה עד ש-2 רכבים של היחידה חברו אליי וחילצו אותי בחזרה לערד, שלח לי אחד מחברי היחידה הודעות ממש כל כמה רגעים, כדי להבין את מצבי, באחת הפעמים שאל אם אני עם אופניים חשמליות או רגילות… כל הסיטואציה הזו היתה תזכורת משפילה מעט לעוצמת המדבר ולקטנות האדם מולו. למדבר יש להתייחס ביראת כבוד כיוון שהוא זה שמפתיע אותנו שוב ושוב. אם זה בשיטפון בלתי צפוי, אם בסערת אבק עוצמתית ביותר, חום ויובש בשיא היום או קור מקפיא בלילות, נחשים ועקרבים, או בתופעות טבע אחרות. זה המקום להודות למתנדבי היחידה על עבודת הקודש היומיומית שלהם, מאחל להם, לכל יחידות החילוץ ולכל אנשי השטח שכל החילוצים יסתיימו כך, רק ממצב של מצוקה אך ללא פגיעות גוף. הספקתי לרכוב 103 ק”מ עד הנקודת ההפסקה המאולצת.
שבת בבוקר, יום יפה
את הלילה העברתי בגסטהאוס חביב מאוד בערד, שלצערי הייתי בו לבד לגמרי. ניצלתי את הסיטואציה לכיבוס וייבוש בגדי הרכיבה וארוחה טובה. ידעתי שמחר יהיה עליי לצמצם טווחים ולכפר על שעות הרכיבה שאיבדתי היום ולכן החלטתי על שינוי במסלול, שגם יהיה מהיר יותר וגם באזור שאותו אני מכיר טוב יותר. התעוררתי מוקדם ליום הרכיבה השלישי, חצי שעה ראשונה לאור הפנס ביציאה מערד לכיוון מאגורת כידוד וזריחה בירידות המהירות מערד מזרחה בכיוון ים המלח, בין מצד חתרורים וצוק תמרור.
לאחר הזריחה השמיים צלולים וכחולים כאילו אמש לא היה דבר אך יחד עם זאת גם מבשרים על החום שעתיד להתפתח בהמשך היום. לאחר מכן התחברתי לשביל ישראל לאופניים במורד מעלה זרון עם ההסדרה היפה של קטע הרכיבה התחתון, חציית כביש 90 לנחל פרצים, מישור עמיעז וממנו למרגלות מצוק ההעתקים. תא שטח שלאורכו פגשתי מטיילים רבים. לאחר עצירת מנוחה ומילוי מים בכניסה למושב עין תמר נכנסתי לנחל אמציהו המהמם, לתוך אזור סלעי החוואר הבוהקים בלובנם, אך גם לתוך הרבה שעות חמות. סמוך לשטחים החקלאיים של מושב עידן, כבר בערבה התיכונה, יצאתי לרגע קט מהשטח עם עצירה קלה בבורגר ראנץ’ בעין חצבה. אומנם המכונה שועטת קדימה אבל המנוע צריך את הדלק שלו.
משם המשך דרומה על ציר המעיינות שממערב לכביש הערבה, הפוך לקטע הסיום של הצ’ימיצ’ורי המוכר. לאחר מקטע קצר בנחל אשבורן, מיובליו של נחל נקרות העצום, עצרתי אחרי צהריים אצל חברים טובים במושב צופר לשעה וחצי, גם המנוע צריך להצטנן בחום המדברי. המשכתי דרומה, סוף סוף כבר בשעות הנעימות שאחרי החום הגדול וגם בידיעה שאני בסדר גמור עם הזמנים והמרחק שנותר לי עד אילת. מצופר בכיוון פארן על שביל ישראל לאופניים דרך היישוב צוקים ופתחת נחל ברק.
חציית נחל פארן ותלם עשת, לעצירה אחרונה בפונדק כושי רימון. שם בדיוק יצאו מהתנור מאפים חמים, איזה פינוק… מהפונדק המשכתי למקטע האחרון ליום זה, עוד דרומה בכיוון יהל, ממזרח לכביש 90 וצמוד ל”גדר” הגבול עם ירדן. לקיבוץ יהל הגעתי בשעה 23:00, אחרי 193 ק”מ והרבה שעות אוכף. התמקמתי לשינה במרכז המסחרי הכושל והנטוש שמחוץ לקיבוץ. מצד אחד מוגן מהרוח הקרירה אך מצד שני זכיתי לקרקור בלתי פוסק של עשרות קרפדות החיות בבריכת הנוי שבלב המתחם. הדבר היחיד ששרד מכל מה שנבנה שם.
עוד קצת והגענו
בבוקר האחרון לרכיבה, בוקר יום ראשון, יצאתי לאורך הקטע החדש והמקסים של שביל ישראל לאופניים מיהל. ירדתי בנחל קטורה חזרה לכיוון הערבה ומיטבתה קטע מהיר וארוך לאורך ציר הנפט. מקביל לגדר שמורת יטבתה המקסימה והמקושטת במאות עצי שיטה. לבסוף גלישה לאילת דרך הסינגלים של פארק הולנד בכניסה לעיר. רכיבה קצרה יחסית, סך הכל 77 ק”מ, נמנע מלהיכנס לשעות החמות.
סיכום
במשפט אחד – אופניים, איזו מכונה נפלאה! היו אלו שלושה וחצי ימים מדהימים של בייקפאקינג, חצייה מהירה של ארצנו הקטנטונת בשיאו של האביב. סה״כ 575 ק”מ. בסיומם הרווחתי ביושר את החופשה המשפחתית ומחשבות ותכנונים לקראת ההרפתקה הבאה. חשוב מאוד לזכור כי ישנם דברים שאינם בשליטתינו וכוחות הטבע עשויים ועלולים לנתב את המציאות ואת התוכניות אליהן כיוונו לכיוונים אחרים לגמרי. במצב כזה צריך להיות חכם, גם על חשבון האגו האישי ולהתאים את עצמנו למצבים אלו.
המסלול והקבצים לפי ימים על גבי מפה
מאת: איתי הלוי
נשוי פלוס 3 בנות, עובד נמל חיפה. אוהב את הארץ ונופיה, רוכב ומטייל בשטח, משתדל להגיע כל פעם למקומות חדשים.
