מאד מפתה לכתוב על תעשיית האופניים במושגים של קטן מול גדול, דויד וגוליית, בחור קטן מול הממסד. אז אולי טוב להתחיל בזה שזה שלא ככה: השחקנים הגדולים כמו Trek, Shimano ו Specialized הם חלק ממרקם אחד שמייצר לרוב חדשנות ומשלים תמונה מעניינת של לקוחות עם רצונות שונים. עובדים של חברה אחת לפעמים יעזבו אותה כדי לפתח מוצר כזה או אחר במקום אחר וזה מצוין ותומך ומביא מוצרים חדשים- לפעמים מוצלחים יותר ולפעמים ומוצלחים פחות. בהתחשב בכל זה, הסיפור הזה הופך להיות מוזר עוד יותר.
בעצם זה סיפור פשוט על שני חבר’ה בשם ברלי פורסמן ורוברט צ’וי שרצו להגשים חלום: אחרי שעבדו כמה שנים בעייני אופניים הם עזרו מעט ביצים ותפרו פרויקט משלהם- שאפו. לפני שנתיים הם הקימו חברה קטנה בצפון קליפורניה שמתמחה בייצור אופני כביש נוחות מאד עם מעצורי דיסק, לחברה קרו Volagi. די מהר אחרי ההשקה שלהם הם נתבעו על ידי ספיישליזד על גניבה. בית המשפט זיכה אותם כמעט מכל אשם, למעט סעיף טכני קטן שגרר קנס של דולר אחד לספשלייזד שזה סוג של נזיפה של בית המשפט… והשאיר את ספיישליזד עם כמה שאלות מביכות על אסטרטגיה וכח?
מה שלעולם לא יצא לאור זה הסיפור המאוד אנושי שקרה פה והמסקנות הדי מרחיקות לכת של כל זה, וזה לא טיזר בכלל. בסוג של בלעדיות עולמית – שנוצרה שנייה לפני שהושתקו סופית מלדבר על הנושא הזה בעיתונות בהסכם מיוחד שחתמה איתם ספשלייזד, התיישבנו לשיחה עם צמד היזמים שהקים את Volagi, וחולל סערה בעולם האופניים האמריקאי. לאחר השיחה עמם המשכנו לשיחות עם מגוון מקורות, חלקם איכותיים במיוחד שיישארו תחת עילום שם כי חשיפתם תוביל כנראה לפגיעה כלכלית מיידית בהם. פנינו גם ישירות לספשלייזד אולם לא קיבלנו את תגובתם. התגובות הקודמות שלהם בעיתונות היו די לקוניות וקצרות גם כן.
ישבתי עם ברלי ורוברט לכמה שעות ודיברנו המון על מה שהסתבר כסיפור על בדידות נוראית ואתגרים רציניים מאד בחיי האנשים הקטנים והאמיצים בתעשיית האופניים.
רוברט וברלי הם מוותיקי תעשיית האופניים האמריקאית:
הם רוכבי אופניים משופשפים שרכבו על כמעט כל מה שאפשר רק לחשוב עליו. הם מעורבים בכ 50 פטנטים בעולם האופניים (לרוב בתחום טכנולוגיית שתיה, בקבוקים ושקיות לתרמילי רכיבה). הם עבדו בקאמל בק, בל ואח”כ בספיישליזד.
אחרי קריירה של למעלה מ 20 שנה רצו להגשים חלום והוציאו את המוצר הראשון שלהם בתערוכת אינטרבייק בלאס ווגאס. אופני Volagi של רוברט וברלי הסתברו כמצוינים למרות שהרעיון הוא בסה”כ התקדמות הגיונית של טכנולוגיית אופני הכביש המקובלת. האופניים שלהם בעצם מיועדים לכולנו: למי שרוצה אופניים מהירים מאד, נוחים מאד ועם טכנולוגיית העצירה הטובה ביותר. כמו שרוברט אומר- “ייצרנו פורשה” וזה קונספטואלית נכון.
פורשה 911 היא מכונית מהירה מאד אבל לא נועדה למרוצי פורמולה. היא עוצרת מדהים ויש שם אפילו עור על המושבים בשביל הנוחות. גם באופניים שלהם הדגש הוא על רכיבה ארוכה ביותר ונוחות שתיתן ביצועים ולא עיסוי לתחת לאורך הטיילת. אלה אופני הכביש המיועדים לרוכבים רציניים המחפשים כלי למרחקים ארוכים.
קצת רקע על האופניים של וולגי ועל שני החברה האלה, רוכבי אנדיוראנס:
“הרגשנו שיש פער ונתק ביום חברות שמספנסרות מתחרים מקצועניים וקבוצות ומייצרות מוצרים מקצועיים והמוצרים העליונים בקווי המוצרים שלהם מכוונים לרכיבה המקצוענית. נכון: הם דוברי התעשייה, האנשים שאנחנו שואפים להיות כמותם, אבל אם תראה את הקהל שרוכש אופניים יקרים – הם מקצוענים, מבוגרים יותר, בגילאי 40 ו 50. כשמסתכלים על האנשים האלה, ועל אופי הרכיבה שלהם, הם אוהבים ציוד מעולה, אבל לא מתחרים. אז אמרנו לעצמנו: בואו נתכנן אופניים ייעודיים בדיוק עבורם. עבור רוכבים שרוצים אופניים ברמה גבוהה אבל עושים רכיבות ארוכות ואנדיוראנס.”
הם לא ידעו מהתחלה שהם הולכים לייצר אופניים. זה החל מהתבוננות: “סוג הרכיבה שאנחנו עושים זה מה שאנחנו מכירים הכי טוב. הסתכלנו על עצמנו ועל החברים שלנו שרוכבים על אותם אופניים שתוכננו עבור קאנצ’לרה, קונטדור ולאנס ארמסטרונג ואז הם עושים שינויים לאופניים האלה כדי שיתאימו להם, וכך הבנו שאנחנו חייבים לייצר אופניים – שאנחנו חייבים להגדיר מחדש את השוק הזה”.
“אפילו כשאתה קונה אופני אלומיניום של 1000 דולר, זו אותה טכנולוגיה שירדה מהאופניים של קונטדור…”
“ההחלטה על מעצורי דיסק הגיע מהערכה מחודשת של כל דבר שעל האופניים… עברנו על כל פריט ופריט ושאלנו מה הטכנולוגיה הטובה ביותר לפריט הזה”. נקודה מעניינת: “אפשר להוציא 10,000 דולר על אופניים, ואין אף פריט תחבורה אחר שאפשר להוציא עליו את הסכום הזה שאין לו מעצורי דיסק!”… “הצמדה של חתיכת גומי לחישוק היא דבר די פרימיטיבי…”. את ההבדל ברכיבה בין דיסק ומעצורים ישנים הם מספרים שהרגישו כשחזרו חזרה למעצורי חישוק אחרי כמה שבועות עם מעצורי דיסק.
עוד נקודה מעניינת מאוד שעולה מהשיחה וששאלנו אותם עליה היא שאלת “נקודת המעבר” – מה יגרום בסופו של דבר למעבר מטכנולוגית עצירה אחת לשנייה? התשובה כל כך הגיונית ומאירה עיניים: הפופולריות של חישוקי קרבון היא שתגרום בסופו של דבר למעצורי הדיסק להיכנס לעולם הכביש, היות ובאמצעות הדיסקים יפתרו הרבה מהבעיות של קרבון קלינצ’ר: בעיות פיזור החום נעלמת היות ואין חיכוך בחישוק עצמו, ולכן גם אילוצי התכנון של החישוקים כפי שהם היום ישתנו. ניתן יהיה לייצר חישוק קל בהרבה ועדיין לשמור על אותה רמת אמינות, כשהתוספת של המשקל של מעצור הדיסק ביחס למעצורי חישוק תהיה זניחה יחסית היות והוא לא באיזור המאסה המסתובבת העיקרית בחישוק. לדבריהם ישנם יותר ויותר יצרני ציוד לכביש שמתחילים להציג ידיות ברקס שיתאימו לדיסקים. זה מגיע.
עוד אילוץ שנובע מהחיבור לתעשייה המקצוענית באופניים היא הכפיפה לחוקי UCI:
גם אופניים זולים פועלים מתחת למסגרת האילוצים של ה UCI.. “לנו לא היה אכפת מזה! הספורטיבס, הסנצ’וריס, הסנצ’וריס הכפולים, מירוצי הסבולת RAAM, כל האירועים האלה לא מוגבלים על ידי החוקים האלה, ומי שעושה מחקר קטן יגלה שהחוקים של UCI די מפורסמים בכך שהם מעכבים חדשנות באופניים”. החברה האלה פשוט התעלמו מהאילוצים המקובלים בתעשייה והסתכלו על האופניים ועל לוח התכנון שלהם – כמשהו שמתחיל מדף חלק כמעט לגמרי – ומתוך מבט מתמיד אל קהל המטרה שלהם והצרכים האמתיים שלו.
שאלנו אותם על העיצוב של השלדה עצמה וכיצד היא תורמת לנוחות:
“התבוננו בחברות כמו סרוולו וה R שלהם – עם תומכות אוכף דקיקות מאוד. הרגשנו שזה לא מספיק: אם יש לך משולש קבוע מאחור, יש מגבלות עד כמה שיכוך אפשר להשיג כשרוכב יושב. ככה הגענו לעיצוב שבו מוט הכיסא מנותק מהתומכות. כשבדקנו את הרעיון הזה ראינו שהחלק העליון של האופניים נע באופן עצמאי מאזור ה BB וכך אתה לא צריך לקבל מצב בו תומכות השרשרת מתגמשות כמו בקנונדייל סינאפס (שמשמעותו הפסד יעילות). פה תומכות השרשרת נשארות קשיחות, אבל כשאתה יושב התזוזה של החלק העליון של האופניים מאפשרת שיכוך מסוים”.
“עבדנו שם (בספשלייזד) במשך קצת יותר משנתיים והיה לנו הרעיון להקים את החברה. גיבשנו את הרעיון בזמן שעבדנו שם כמובן… …אבל לא רצינו לפתוח חברת אופניים בזמן שאנחנו עובדים בחברת אופניים, אז נתנו התראה שאנחנו עומדים לפתוח חברה ואנחנו עוזבים. לא אמרנו להם מה בדיוק אנחנו עושים – כי לא ידענו בדיוק האם זה יעבוד בכלל: היה לנו רק רעיון כללי על חברה, כמה רעיונות הנדסיים וכו’. בד”כ בספשלייזד אם אתה נותן התראה שאתה עוזב לחברת אופניים הם יזרקו אותך מייד. כנראה שהיינו עובדים טובים , והם אמרו, אנחנו מעוניינים שתישארו, וניסו לשכנע אותנו להישאר. סירבנו: אמרנו להם שזה החלום שלנו, ואנחנו רוצים להגשים אותו, אולם אני נשארתי עוד קצת זמן. הייתי דיירקטור של הציוד. היו לי המון מוצרים בפיתוח, אז נשארתי כדי לעזור לסיים את הפרויקטים, ואז הדברים התחילו להשתבש. זה לא היה המון זמן שנשארתי שם”.
“כשסיערנו מוחות לאן ניקח את החברה שלנו, ידענו שלא נרצה לעשות שום דבר שנמצא בקונפליקט ישיר עם משהו שעשינו בספשלייזד. להיות ברורים: גם רוברט ואני עבדנו באבזרים – לא היה לנו שום מעורבות עם אופני כביש או אופני קרבון כשעבדנו בספשלייזד. לא ציפינו שנתבע!”…”מוסרית ידענו שלא יהיה נכון לפתוח חברה בתחום הבקבוקים. האירוניה היתה שספשלייזד היתה בטוחה שנפתח חברה בתחום הזה…”
המחיר של התביעה, הקושי והבדידות
“בהתחלה הם האשימו אותנו בגניבת סודות מסחריים, ואחרי זה כל הטענות האלה נשמטו… כשהגענו עם הרעיון הזה – לא היה שום דבר כזה בספשלייזד, ומעולם לא חשבנו שלקחנו משהו מהם שהיה רעיון מקורי שלהם”.
“הפסדנו הרבה כסף שרצינו להשקיע בחברה. מישכנו את הבתים שלנו. זה פגע בנו. אין ספק שהעיתונות עזרה מאוד. לא ציפינו שזה יתפוצץ כמו שזה קרה. אנחנו ראינו את זה כמשהו בינינו לבין ספשלייזד בלבד. הווארד מינץ מסן חוזה מרקורי עשה סיפור בעיתון וזה התפוצץ משם…”
“זה טוב שזה קרה ככה משום ש”זו כנראה אחת החוויות הקשות ביותר שעברתי: רמות החרדה… יש אנשים שמקבלים המון כסף כדי לנסות ולהציג אותנו בצורה מאוד גרועה. לפי רישומי בית המשפט הם (ספשלייזד) הוציאו כמיליון וחצי דולר עוד לפני שהשימוע החל, ואחרי כנראה עוד חצי מליון”
“אנחנו לא מרגישים שזה היה מוצדק. לנו לא היתה את חברת עו”ד הכי גדולה בעולם – ולהם היתה. אנחנו יודעים מעט על מייק: הוא אמוציונאלי. במבט לאחור לא חשבנו על כל זה בזמנו. לא חשבנו שנתבע, לא חשבנו שעשינו משהו רע, ידענו שלא עשינו משהו רע! .. אבל זה הכל מתנקז לאיך שהדברים נראים כלפי חוץ: מה שמבחוץ רואים שני חברה עוזבים את ספשלייזד, מופיעים באינטרבייק עם אופניים, שיש בהם כמה דברים מעניינים, מתחילים לקבל עיתונות. אנשים שעובדים עם או בספשלייזד, למשל נציגי מכירות ואומרים לסיניארד ושואלים- מה קורה פה? הם עושים אופניים שמתחרים בנו? אני משער שמה שקרה שמייק הובך מעט שהוא איפשר לזה להתרחש. באחד התצהירים שלו הוא אמר בעבר שהוא חש נבגד. שהוא חש שדרסנו אותו או משהו כזה”.
“הם חשבו שהם יפחידו אותנו למוות…הם ציפו ש Volagi תעלם!”
דברים מטרידים על אופי ההתנהלות של Specialized ניתן ללמוד מדבריהם על מה שקרה אחרי התערוכה בה הציגו לראשונה את אופניהם:
“קיבלנו ניירות חודש אחרי אינטרבייק… הוא לא התקשר, לא שלח אימייל.. כלום – הדבר הראשון שקיבלנו זו הודעת תביעה. חשבנו שזו היתה טעות! הדבר הראשון שרצינו לעשות זה פשוט להתקשר למייק ולשאול אותו, מה קורה פה?”… “התקשרתי אליו… ודיברנו בטלפון אחרי שהתביעה הוגשה והוא רק אמר – דבר עם עורך הדין שלי!”. לדבריהם כל הקשר שלהם עם ספשלייזד התנהל דרך עורך הדין הזה, שאחרי שנה של תהליך משפטי הם התרשמו שלא היה לו שום עניין להגיע איתם להסכמה.
“ברור שהם טעו לגבינו. אני חושב שהם חשבו שהם יפחידו אותנו למוות עם מה שהם מסוגלים לעשות. האסטרטגיה הזו מצליחה עם הרבה אנשים. כולם יודעים את זה על ספשלייזד – הם משחקים Very Heavy Handed עם המחלקה המשפטית שלהם ובעושם כך הם חשבו שישיגו הישג רק בכך שיגישו תביעה. הם היו תובעים מליונים של דולרים בנזקים. הם עשו הרבה נזק לחברות קטנות אחרות, והם כנראה ציפו לעשות אותו דבר איתנו. אני בטוח שהם ציפו שנמות! הם ציפו שוולגי תעלם.
הם החליפו נציגים משפטיים – היתה להם חברת עו”ד קטנה יותר בהתחלה וזה לא עשה לנו כלום – נלחמנו בהם ואחרי כן הם שכרו את אחת מחברות עורכי הדין הגדולות בעולם!”
“אפשר להתפשר גם באמצע המשפט… אני חושב שהם חשבו לאורך כל הדרך שאין סיכוי שנמשיך להלחם בצורה כזו. אנחנו חשבנו שלא עשינו שום דבר רע, ולכן שיש לנו את כל הזכות, במיוחד בקליפורניה, להמציא רעיון טוב יותר, ולבנות את החברה שלך – זה החלום האמריקאי”.
“יש פה עוד היבט – חוץ מהעובדה שהלכנו אחרי החלום שלנו, וזה חוקי בקליפורניה… לשנינו, לרוברט ולי יש היסטוריה של חדשנות וחשיבה מחוץ לקופסא… הרוב בתחום תעשיית האופניים והבקבוקים. חשבנו שזו התקפה אישית על היושרה שלנו. חשבנו שזה ראוי להגנה. יש לנו הרבה (מוניטין) בתעשיה… להיות מואשמים בגניבת רעיונות? זה נגד כל מה שאנחנו מאמינים בו! רצינו להגן על כבודנו. זו נקודה חשובה מאוד. הרגשנו ששמנו הטוב טוהר (אחרי המשפט)”.
“איך תעשיה גדלה – באופן כלשהו, היא גולשת על גל גאות של חדשנות. מאיפה רוב ההמצאות באות? זה תמיד מתחיל במישהו קטן עם רעיון נהדר, ובסופו של דבר הדברים האלה נרכשים ומוכפלים ע”י חברות גדולות. תראו את המותגים שנרכשו: (גארי) פישר, ואחרים – רבים היו עסקים קטנים שיצרו חדשנות שנרכשו ע”י הגדולים – וזה בסדר – זה אופי העסקים. אבל – אסור למעוך חדשנות בצורה כזו. חשוב לאמר משהו לכל מי שיראה (את הראיון): מעולם, מעולם לא היתה לנו כוונה להגיע למשפט! לא היתה לנו כוונה שזה יגיע לחבר מושבעים. חשבנו שזו טעות שאפשר לפתור. אם היתה מונחת הצעה לפשרה היינו שוקלים את אותה! אם ספשלייזד חשבה שהיה לנו רעיון טוב והיו רוצים לדבר על לעזור לנו לפתח את זה או לסיים את התהליך באיזה סוג של בעלות משותפת, או כל פשרה אחרת – היינו שוקלים אותה! אבל זה מעולם לא קרה. התקדמנו עם המקרה כי לא היתה לנו ברירה – אם הינו מפסידים היינו מפסידים לא רק את היושרה שלנו אלא גם את החלום שלנו. שאלו אותנו מה יקרה אם תפסידו? ולא היתה לנו אופציה להפסיד. חסכונות החיים שלנו שאין לנו…השקעות. אין לנו הרבה… אנחנו מקווים שנוכל להחזיר את ההוצאות המשפטיות שלנו, אבל אנחנו לא בטוחים שזה יקרה. אנחנו רוצים להשקיע את האנרגיה שלנו חזרה…אנחנו נלהבים. עם אתגר כזה שעברת – כל דבר אחר נראה טריוויאלי. זה הכניס אנרגיה. קיבלנו המון עיתונות טובה והמון רצון טוב. אי אפשר להאמין כמה אנשים כתבו לנו, פוסטים בפייסבוק, עם תמיכה: אנחנו מאחריכם ותומכים בכם.
אנחנו מנסים להעביר מסר: שזה (תמיכת הציבור) היה מאוד מאוד חשוב לנו. התגובות של האנשים שימשו אותנו להשראה, לאסוף כוח לשלב הבא ועזר לנו להרגיש לא לבד בתהליך הזה ושלאנשים אכפת ממה שקורה לא רק ל Volagi אלא גם לתעשייה. זה הוסיף לנו עוד כוח להמשיך והיה חשוב לנו מאוד!”
יוסי לוין – מראשוני ה DH בארץ, איש אשכולות, אינטלקטואל ואקטיביסט חברתי בואדי ניסנס. חותר על בעברו. קצת רכיבה תחרותית בשנות התשעים וקצת נורבה ב 96-7 DH ו XC. ממקימי מסלול ה DH במנרה ב 99. שנים בחנויות אופניים בארץ ובחו”ל. יזם ויצרן אבזור מדהים וייחודי לאופני קומיוטינג ב Nisnas Industries.
