בשנות השמונים, הכל היה הרבה יותר פשוט, לעדר היו שתי אופציות, צד אחד דרום אמריקה ובצד השני המזרח, זוג או פרד, פשוט מאוד, זה מה היה, ולשם העדר יצא לסמן וי, היום העולם הפך הרבה יותר מורכב, העדר הזדקן, ברית המועצות התפרקה ומאז שנפתחו כל הסטאנים והג’אנים, האופציות הכפילו, בעצם שילשו את עצמן.
[http://tiny.cc/bikepanel-channel]
חמש אחר הצהריים על רכס הטיאן שן, גשם שוטף
מספר מעלות חד ספרתי עם תחושה של פחות. שני רוכבים רטובים עד לשד במטס שנמשך כבר כמה שעות בשביל אל האינסוף בערבות הטונדרה האלפינית. טיול אופניים לצד נהר ה-Nyrin המנקז מפלי מים קוצפים מהפסגות המושלגות. דרך אחת אני מהרהר, דרך אחת בנו הרוסים לחציית הרכס, כשלהפתעתי אנחנו מגיעים אל צומת T. משני צידי הדרך עדרי סוסים מלחכים עשבייה, יורטה בודדת נראית באופק.
צילום: יוני אדלר, אקו
יוני המוביל של אקו שחרר בארוחת הצהריים את חוד החנית לדהרה חסרת מעצורים. מעל לשבעים קילומטרים ברגליים, לפחות חמישים לפנינו עד למחנה. לכאורה מרחק מספק כשנותרו ארבע שעות אור, אבל בגובה 3200 התחושה שאנחנו על הקשקש, אבודים בצומת. עופר מגלה בדרך הקשה שסוסים לא מדברים עברית, בצלאל מתחיל לחרוט על האדמה ” יוני, פנינו שמאלה”, מבעד לגשם נהג קירגיזי מגיע, קופצים אליו לדש בורד “nyrin?” אנחנו צועקים, הוא מצביע לכיוון הנכון ואומר: “nyrin wrong way” ,סטופ כדור הארץ. סטירה עצמית שקיבלה קבוצת הבריחה שנאלצה להמתין לפלוטון בחצי שעה של קור על סף כאב.
אל תפספסו, הכניסו מייל ותקבלו אחת לשבוע כתבות מעולות!
רכס הטיאן שן- קווים לדמותו
אורכו של רכס הטיאן שן הוא כ-2900 קילומטרים ורוחבו כ-250 קילומטרים. tusor הוא אחד ממספר מעברים בהם ניתן לחצותו. חציית הרכס היא עניין לאפיקיסטים: גובה המעבר הינו כ-3800, כשצד אחד יורד לאגם איסיק קול עם נהר ה-tusor והצד השני יורד עם נהר ה-nyrin. לפני שיוצאים לדרך צריך לברר האם המעבר פתוח, להגיע ביוני זה עניין גבולי, להגיע עם יוני מרגיש קצת יותר בטוח.
את הדרכים בנו הרוסים, הקירגיזים רק משפצים. בגשרים החוצים את הנהר לוגים של עץ חדשים לצד לוגים ישנים. טלאי על טלאי, מעברי המים ידעו ימים טובים יותר. מפלים זורמים חוצים את הדרך, מבטיחים רכיבה בנעליים רטובות ומביאים לקיפאון בקצות האצבעות.
מזג האוויר לא צפוי, הפכפך
היעד קוסם לבייקפאקרז אירופאים על אופני טורינג עמוסים לעייפה, אבל התיירות העיקרית הינה בוגרת יותר והיא ברובה של ישראלים החוצים את הרכס בג’יפים ומשאיות. המקומיים מתניידים על רכבי לאדה ונותנים לאזור אווירה של גרוטאשטח.
התחושה היא של רכיבה אל האין סוף ומעבר לו. מגמת ירידה קלה מנפקת אווירה של טיסה נמוכה חסרת מעצורים. את אותו היום התחלנו כדי לצמצם קווי גובה במסע במשאית הרוסית- המשאית היא שילוב של ריו עם טיולית, גלגלים גובה מטר. צריך סולם גנבים כדי לעלות וכשיורדים מסתכנים בקריעת רצועה. התאמת הצבעים בעייתית: הקבינה בחאקי, הקרון כמו באדום, משטרת האופנה לא היתה עוברת על כך בשתיקה. עולים ומיד משרבבים ראשים החוצה, סימני וי משוחררי כלא אנצאר סטייל. אפשר להגדיר את הנסיעה כחוויה מטלטלת, מסג’ חינם. מי שלא עשה לילה קודם מסג’ בקרקול חסך 1500 סום (המטבע המקומי).
מאה ועשרים קילומטרים רכבנו באותו היום שכדי לשרוד אותו נאלצתי לשתות מי מפלים ברכיבה שהשאירה את חותמה על כולנו וגרמה לכל אחד לחפור עוד יותר עמוק ולגעת בקצה. הלילה על המזרן ביורטה ייזכר לי כלילה חלומי, הרציף ביותר שישנתי מזה שנים.
ההזמנה, החבורה והמוביל:
הזמין אותי לטיול רונן הנוסע המתמיד, ברזומה שלו שלושים טיולי אופניים בחו”ל אותם הוא מדרג לפי פרמטרים שונים: במקום הראשון הוא הציב יעד שאין לנו כיום סיכוי לממש- הקצ’קר ובמקום האחרון המכובד את הטיול שרכבתי איתו באתיופיה. כיאה לפליטים מאותו טיול קיבלתי הזמנה לתיקון, כנראה הייתי אחת מנקודות האור בטיול ההוא…
החבורה היא חבורת גזונגה, רוכבים למרחקים ארוכים. בהשראתי מסתבר עשו את טרנס אלפ 2013, חצינו ביחד את המדבר ויצא לי לחלוק איתם אפיק אחד או שניים. המוביל שנשלח מטעם חברת אקו הוא יוני אדלר, גר במטולה ועובד בסמר, נווד בעברו וסטודנט בהתהוות. מבלה את חייו בהדרכת אופניים לצד לימודים לפני שיתחילו החיים האמיתיים.
קירגיזסטן -השוויץ של אסיה
קירגיזסטן היא השוויץ של מרכז אסיה: אין יציאה לים ויש הרים גבוהים ויפים. קזחסטן, סין, טג’יקיסטן ואוזבקיסטן מסביבה. ההרים הם החצר האחורית של ההימליה והם מגיעים לגבהים של מעל ל 7000 מטר! המקומיים הם נוודים, אסלאם לייט, בקיץ עולים להרים, מצויידים בשילוש הקדוש: אוהל מונגולי- יורטה, קרון רכבת שהוסב למגורים ורכב רוסי מהדגם הפופולרי לאדה.
עדרי סוסים, כבשים, מייצרים חלב, גבינות ובשר. בחורף החברים יורדים לעמק וחיים על התוצרת. היורטה בנויה משלד עץ עליו מונחות שמיכות צבעוניות. הסימן המסחרי של היורטה, שלושה פסי מתכת בתשעים מעלות מונצחים בדגל הקירגיזי. ראיתי גם בארץ כזו – בל”ו תאנים במושב דקל אצל בחור שהיה בקזחסטן סוכן מוסד או שליח חב”ד (מחק את אחת האפשרויות) שבנה מתחם אירוח.
חלב סוסות מוחמץ הוא המשקה הלאומי הקירגיזי. עונת ההכנה היא עונת ההמלטות, מקרבים את הסייח לעורר את רפלקס ההנקה וחולבים. המשקה עושה ניקוי לגוף פילטרציה, קלאסי לפני קולונוסקופיה, אנחנו טועמים- טעם מאתגר עם ארומה מעוררת כבס. ההמלצה שלנו: אם יתנו לכם ברירה אז במקום לשתות עדיף לכם לחלוב את הסוסות (מה עדיף?בעיטה או שלשול?).
בהרים אין מקררים אז כדי להתגבר על קלקול ולהרחיק חיידקים מחמיצים או ממלחים. כדורי הגבינה הממולחת מתייבשים להם בשמש, והדרך היחידה שהצלחתי לאכול אותם היא עם אבטיח.
דמוקרטיה וקוץ בה
העיניים הקירגיזיות הם עיניים טובות, גדולות, טיבטיות מונגוליות משהו. ההבדל הוא בשיניים: השיניים שיני זהב. אפילו החותכות מקבלות ציפוי! הילדים מצטיידים כבר מגיל צעיר- כל הפנסיה מושקעת בפה והירושה עוברת מדור לדור, כל נכד מקבל שורה. השאלה המתבקשת היא האם מתיכים את הזהב ובונים כתר חדש או מסתתים את השן ומתאימים לזהב של הסבתא?
המקומיים עדיין לא מסתכלים עליך כאל ארנק מהלך, מוכנים להצטלם בשמחה. סלפי מאוד פופולרי, הילדים מחייכים, לא מושיטים יד לבקש כסף. יש בהם רק רצון לבוא במגע עם הטיילים שבאו לבקר בארצם. בטיול הזה אריאל עלה מדרגה, הגיע עם רחפן לצילום ונתן לסיקור מימד נוסף. בתמונה חפש את הרחפן:
אחרי התפרקות ברית המועצות וקבלת העצמאות, קירגיסטן היתה היחידה מבין מדינות האזור שקיבלה על עצמה דמוקרטיה. מעמד האישה טוב יחסית במדינה שיש לה אפילו היסטוריה של נשיאה, אבל כל זה לא סותר את המנהג שכדי להתחתן עדיין חוטפים את האשה ואונסים אותה. אחרי החטיפה מתנהל טכס שכנוע מצד נשות משפחת החתן, הברירה היא להישאר עם החתן או שקללה תרבוץ על המיועדת שאיבדה את בתוליה.
הסובייטים בנו כאן הכל אפור ומאז שעזבו אין פיתוח. אם יש בור בכביש סותמים עם טלאי. גגות הבתים מאסבסט, על חומרים מסרטנים לא שמעו פה. הרכבים נוסעים בצד ימין אבל הגה בצד שמאל זה מיעוט- תוצאה של יבוא יד שניה מהודו. צינורות הגז הבולשביקים בצבע צהוב רצים בגובה חוטי חשמל ומתפצלים לבתים, שום דבר לא קבור, קל לתקן, קל לתפעל הכי סובייטי שיש.
להיות צמחוני זה מאתגר במדינה שאוכלים בה שלוש פעמים ביום כבש. כל מסעדה שמכבדת את עצמה מגישה סיחים של ששליק (שישליק בקמץ) , בכיסונים האופיינים לדרך המשי אפשר ליפול- יש מסעדנים שהנטייה שלהם לחשוב שבשר טחון במנה זה צימחוני.
גלילי הנייר ללא חלל ריק- ללא גליל הקרטון במרכז! הנייר מתחיל מרדיוס אפס. לא צריך להבין בכלכלה כדי לראות שמקבלים יותר ניירות ערך. בתיה עוזיאל היתה נשארת מובטלת כאן, אין מתקני נייר ואין שאריות לעבודת יצירה.
הקירגיזים אוהבים את הרוסים והיו שמחים אם היו חוזרים: היה פיתוח והיתה עבודה, מאז הכל עצר מלכת. מתוך כבוד אחת הפסגות בגובה 7000 מטר נקראת lenin point ופסלים רוסיים נמצאים בכל עבר.
להמשך המסע בקירגיסטן לחצו פה- כתבה מס’ 2
כתב וצילם: עזרא שהרבני
די בטוח שתאהבו גם את אאוטפאנל! כנסו:
