אם נגיד לכם שיש סצנת אופני Fixed Gear בועטת בתל אביב שצומחת לנו מתחת לאף ואפילו יש שם כמה רוכבים שדוחפים לכיוון המקצועי, מארגנים תחרויות מחתרתיות ונוסעים לתחרויות בינלאומיות אז בטח תגידו שאין לכם מושג על מה אנחנו מדברים.
מאת: ניצן אורן
צילום: אלכס ליברמן, ניצן אורן
הקדמה קצרה מהם אופני פיקסי
אופני Fixed Gear (יש הקוראים להם פיקסי) הם אופניים עם הילוך אחד (סינגל ספיד) וקבוע. משמע, בניגוד לאופני סינגל ספיד רגילים כאן אין פריילוף, כלומר אי אפשר להפסיק לפדל אף פעם – כל עוד הגלגלים מסתובבים ככה גם הפדלים. בנוסף, לרוב רוכבים על האופניים האלו רק עם ברקס קדמי או בלי ברקסים בכלל: הסבר קצר על פיקסי בסרט הבא:
במקור אופני פיקסי מגיעים מהוולודרום שבו רוכבים על אופני טראק וב20 השנים האחרונות האופניים האלה התחילו לקבל ייצוג בקרב שליחי אופניים עירוניים ורוכבים עירוניים בכלל. הרוכבים העירוניים מאמצים את האופניים האלו מכיוון שהם קלים מאוד לתפעול ויש בהם פחות דברים שיכולים להתקלקל בניגוד לאופניים עם ברקסים והילוכים. בנוסף, בגלל המחסור בפריילוף, הרוכבים על פיקסי משתדלים לא לעצור ולרכב בהמשכיות ככל שניתן, לכן הרבה שליחים מאמצים את התופעה כדי להגיע במהירות ממקום למקום. המחסור בפריילוף וברקסים מספקים פן של אקסטרים ואפשרות לעשות טריקים מכל מיני סוגים, דבר שמושך רוכבים שבעבר היו בסצנת הסקייטבורד, רולרבליידס או BMX. בנוסף, יש בכל הסצנה הזאת דגש גדול על סטייל ונראות וכך הרכיבה על פיקסי נהיית גם סוג של אופנה.
שניה אחרי הנחיתה בברלין.
מי הם “החיים עצמם”?
אנחנו קבוצת רוכבי פיקסד גיר שרוכבת בעיקר בתל אביב, אבל גם ברחבי הארץ. התחברנו אחד לשני בשנתיים האחרונות ברכיבות ערב קצרות ואירועים ברחובות תל אביב ולאט לאט הגענו גם לרכיבות ארוכות יותר ואפילו אימונים עם אופני כביש. אני ועידן, רוכב חזק נוסף מהקבוצה, עובדים בחנות מקומית בשם פנצ’ר והתחלנו לארגן בחסות החנות, תחרויות ורכיבות מקומיות בשביל לקדם את הסצנה ולדחוף עוד חברה לרכב, בעצם אלו החיים עצמם.
עושים שטויות בשדה התעופה הנטוש Temepelhof.
אחרי שנה שבה ארגנו 5 תחרויות מחתרתיות ברחבי העיר, מסיבות ואירועים, מצאנו את עצמנו נרשמים לתחרות אופני הפיקסד גיר הגדולה בעולם בברלין בשם RADRACE שהתרחשה ב18.6.17.
הקבוצה עדיין אינה רשומה באיגוד וכרגע חברים בה 6-8 רוכבים, תלוי באיזה יום תשאלו, אבל גם זה בטיפול. אנחנו מקווים להיות רשומים באיגוד כבר בשנה הקרובה. בנוסף אנחנו רוצים להשיג ספונסרים כי כמות ההוצאות כפי שאתם יודעים לא הולכת וקטנה לעולם. השנה הצלחנו לקבל חסות ממנעולי קריפטונייט וממותג הסינגל ספיד\ פיקסי DAUS המדהימים שתמכו בנו לאורך כל הדרך, נתנו לנו פרסים לחלק בתחרויות ותרמו לנו חסות לנסיעה לברלין.
אופני הDAUS שלי בשדה תעופה נטוש בברלין. הראש ציפור של הברלינאים.
ההכנות לתחרות ארכו הרבה זמן
נרשמנו לתחרות לפני מעל לחצי שנה והיה לנו מלא זמן לחכות ולהתארגן. דבר ראשון היו האימונים. אף אחד מאיתנו אינו רוכב מקצועי ומעולם לא חשבנו שנהיה מקצועיים. רכבנו בעיקר בעיר ממקום למקום בשביל הסטייל והכיף ולפעמים קצת רכיבות ארוכות בשבת. אבל ברגע שהבנו שאנחנו נוסעים לתחרות רצינית החלטנו להתחיל להתאמן ולרכב יותר ולא האמנו כמה זה ישאב אותנו. לא הייתה לנו תוכנית אימונים מסודרת אבל שמענו קצת מחברים שרוכבים כביש איך צריך להתאמן וכמה. בעיקר הבנו שצריך לרכב הרבה ומהר. ולהתאמן קבוע זה אחד הדברים היותר כיפים וטובים שקרו לי בחיים. סוג של התמכרות חדשה בריאה ומפנקת לעשות שלוש פעמים בשבוע עם חברים. מומלץ לכל רוכב חובבן שרוצה לקחת את זה שלב אחד קדימה.
עידן ואני מחכים לשאר החברה שכמובן איחרו לשעה שקבענו בשדה.
מגוונים גם לאופני כביש
אחרי כמה חודשים של אימונים עם אופני פיקסד בלבד, חלקנו החליטו לארגן לעצמם גם אופני כביש כדי להתאמן על קאדנס ועל כוח בעליות, כי באופני פיקסי אין יותר מדי אפשרויות משחק באימונים. רכבנו בין 2-5 רכיבות בשבוע, לא תמיד ביחד בגלל שלא כולם יכלו באותם זמנים. רכבנו בעיקר בראש ציפור ובפארק אריאל שרון ובסופי שבוע יצאנו לרכיבות של 100 ק”מ פלוס מתל אביב לכיוון לטרון\ מודיעין והסביבה וחזרה.
קבוצת הווצאפ של החבורה לא הפסיקה לצפצף במשך חצי שנה על כל נושא שבעולם, איזה טיסות, איזה חדרים, איך מגיעים, לאן הולכים, מה קונים, מה אוכלים, איך אורזים את האופניים, איך מסיעים את האופניים, איזה יחס של הילוך רוכבים, איזה אופניים מביאים ומה לא נשאל ונחפר.
בגלל שאופני פיקסד גיר נרכבים רק עם הילוך אחד אז אחד הנושאים שהעסיקו אותנו ביותר היה איזה הילוך כדאי לבחור לתחרות. כלומר, איזה גלגל שיניים יהיה מקדימה ומאחורה בשביל מהירות מקסימלית מבלי לקרוע את עצמנו. היחס הממוצע שלנו היה באזור ה3.4 – גלגל שיניים של 48 מקדימה ו14 מאחורה. היו כאלה עם יותר וכאלה עם פחות. הרוכבים שניצחו את התחרות רכבו על יחס של 53X13 שזה יחס של 4! מסתבר שיחס ההעברה הוא נושא שלא הטריד רק אותנו ובכל מקום שהגענו אליו לפני התחרות שאלו אותנו על איזה יחס אנחנו מתכוונים לרכב.
יורי ואני אחרי איסוף שקיות משתתף לקראת התחרות בסלפי מרגש.
לאחר מכן, התעסקנו המון בלהשיג ארגזים ולארוז את האופניים כמו שצריך, האם מותר להעביר שני אופניים בארגז אחד או לא (מסתבר שאפשר אבל אם קורה משהו לאופניים אז יש ביטוח רק על זוג אחד) ובסוף גם זה הלך בקלות. בדיעבד אפשר להגיד שהיתה בעיקר הרבה התרגשות וחיפשנו במה להתעסק כדי להעביר את הזמן לקראת התחרות.
כל הקבוצה בדקות האחרונות לפני תחילת התחרות.
התחרות בברלין
נקראת RADRACE והיא מתנהלת תחת הסיסמה STOP RACISM START RACEISM והיא מונה מספר תחרויות מקצועיות לאורך השנה. התחרות שאליה אנחנו נרשמנו נקראת FIXED42 והיא פרפרזה על מירוץ המרתון של ה42 ק”מ. בתחרות פשוט רוכבים 42 ק”מ מנקודה הנמצאת מחוץ למרכז ברלין עד למרכז ברלין בספרינט אחד ארוך כמעט ללא עליות וירידות.
מימין: שחר שחר מדגים Trackstand וסתיו מראה לו איך עושים את זה בלי ידיים
ההרשמה לתחרות נפתחה בהתחלה ל400 משתתפים, אבל המכסה הזאת התמלאה תוך מספר ימים בודדים והמארגנים הוסיפו עוד 200 מקומות להרשמה שגם הם התמלאו תוך זמן קצר בלבד. כך שבסופו של דבר התחרו 600 גברים ו80 נשים! ומארגני התחרות התחילו לקרוא לה בתור אליפות הפיקסי העולמית הלא רשמית. לפי החוקים של התחרות, חובה לבוא עם אופני פיקסד, בלי ברקסים בכלל, עם כידון דרופ בלבד, ובלי שום דבר נוסף על האופניים. בנוסף, כדי לסיים את התחרות חובה לרכב מעל 35 קמ”ש.
חברי הקבוצה שלנו בגילאי 25-35 ואף אחד מהם לא רוכב מקצועי כפי שאמרנו, אבל בתחרות נתנו בראש והצלחנו כולם לעבור את רף ה35 קמ”ש ואפילו שני חברה הגיעו ל42 קמ”ש! סתם בשביל לסבר את האוזן, המנצחים בתחרות רכבו על מהירות ממוצעת של 47 קמ”ש.
המשתתפים בתחרות מקבוצתנו היו לפי סדר ההגעה לסיום: יורי לוגינוב, יאיר אופק, עידן מאור, שחר נווה, ניצן אורן, סתיו מירקין וחורחה כהן. ונסע איתנו גם חבר צלם אלכס ליברמן, כי אם לא צילמת זה לא קרה.
תמונה אדירה שהגה אלכס הצלם ונבחרה על ידי האינסטגרם של RADRACE לתמונת הטובה של התחרות:
עם מספרי התחרות. מימין למעלה: יורי עידן וחורחה. מימין למטה: סתיו, יאיר, שחר וניצן.
הנסיעה הכי כייפית שהיתה לי לחו”ל
אני בן 30 ואפשר להגיד שזאת בהחלט הייתה הנסיעה הכי כיפית שהייתה לי בחיים לחו”ל. לא מספיק שיצאנו 8 בנים ושתי בנות (שישנו בדירה נפרדת) שכולם חברים לברלין ביחד, כולנו היינו עם האופניים שלנו בעיר וזה היה הדבר הכי שווה בעולם. אין דבר יותר כיף להסתובב בחו”ל עם אופניים ובטח שעם האופניים שלנו שאנחנו רגילים אליהם. עד היום תמיד כשהייתי בערים בחו”ל שכרתי איזה אופניים מצ’וקמקים מחנויות לתיירים ולמרות שהרגשתי כמו טמבל עדיין נהניתי בטירוף מהעובדה שאפשר להתנייד בקלות ממקום למקום. אז עכשיו כשהיינו כולם עם האופניים שלנו היה פשוט פינוק, ועוד לרכב ביחד עם חברים ברחובות העיר היה נייס ממש. זה עולה בסביבות ה80 יורו להביא את האופניים הלוך וחזור איתנו בטיסה, אבל אם חושבים על זה שלא השתמשנו בכלל בתחבורה ציבורית ושהיה לנו כיף בטירוף אז נראה לי שהאופניים הולכים להצטרף אלי לכל נסיעה עתידית שתהיה לי לחוץ לארץ.
חורחה דאג לרשימת חנויות אופניים שבהן צריך לבקר, ובברלין אהובת האופניים היו לא מעט כאלו, כך שרוב הטיול היה סביב רכיבה מחנות אחת לשנייה: לפגוש עובדים מחנויות אחרות, לקבל סטיקרים ולקנות חלקי אופניים ומזכרות. ככה במהלך הטיול גם נוצרו קשרים חדשים ומעניינים עם מספר חנויות ויש סיכוי לכמה שיתופי פעולה עסקיים בין החנות הקטנה המקומית פנצ’ר וחנויות גדולות מברלין.
אלכס הצלם נח על הערסל בדירה.
ההתעקמות
אחד הסיפורים הכי גדולים מהנסיעה הוא אירוע שקרה לי ביום לפני התחרות. בערב שלפני התחרות אחד מהחברה היה תקוע איפשהו בלי האופניים והחלטתי שאני אעזור לו ואסע אליו עם האופניים שלי ועם שלו ביחד (בלי ברקסים). אחרי נסיעה של שניים שלושה קילומטרים שהלכה בסדר גמור כבר הרגשתי מספיק בטוח ואז פתאום מבלי להבין מאיפה זה בא לי, הכידון של האופניים שלו נתקע בשלי ועפתי קדימה על הכביש לתוך האופניים שלו. אני והאופניים של החבר יצאנו בלי נזק בכלל חוץ מטיפה דם ברגליים, אבל כשהרמתי את האופניים שלי התחלתי להילחץ. המזלג שלי התעקם לגמרי והוא לא מסתובב יותר. השעה היא שמונה בערב, יום לפני התחרות ואני תקוע בלי אופניים לבד באמצע ברלין. דיכאון קיומי.
עוד צילום רחפן של אלכס משדה התעופה הנטוש.
הלכתי לחנות אופניים קרובה שהיינו בה קודם (קניון משוגע של אופניים שאי אפשר לתאר את גודלו – חובת ביקור בעת הגעה לברלין) והקארמה הייתה איתי. היה שם מוכר בשם גארי שגם רוכב פיקסי שזכר אותי מהביקור הקודם שלנו בחנות וישר ניגש לעזור לי. הוא ניסה לתת לי מזלג של אופני טורינג שהיו לו במחסן ורצה עבורו רק 10 יורו אבל לצערנו הוא לא התאים ולא היה לו שום דבר אחר. אבל אז הוא התקשר לחבר בשם כריס שכנראה יש לו מזלג בבית והסתבר שכריס הוא מכונאי של קבוצה מוכרת שפגשנו יום לפני והתחברנו איתו מאוד. אחרי שעה, כבר הייתי אצלו בבית, שנראה קצת כמו מוזיאון אופניים, עם שישיית בירות ובדקנו את המזלג שלו. המזלג שלו לצערנו גם לא התאים לאופניים שלי.
שימו לב למזלג העקום באופניים המסכנים שלי לאחר התאונה.
תוך דקה, מבלי לחשוב פעמיים כריס מציע לי את אחד משמונת זוגות האופניים שתלויים לו על הקיר. זוג שהיה בשימוש על ידי אחד מחברי הקבוצה בשנה החולפת ועכשיו תלוי ליופי. זוג ששווה בערך פי שלוש מהאופניים שלי וכולי מת מפחד שיקרה להם משהו. על הסטם של האופניים יש סטיקר שבו כתוב: תרכב חזק, תירק דם. הבנתי שקיבלתי מכונת מלחמה משומנת להפליא. כריס אמר לי כך: תרכב איתם עד סוף הטיול שלך ואם אתה דופק אותם תדאג שזה יהיה כמו שצריך. כך מצאתי את עצמי רוכב בתחרות עם אופניים לא שלי מדהימים בטירוף. אמנם הסטם היה לי קצת ארוך ולא כיוונתי את הכיסא כמו שצריך עד הסוף, אבל עדיין הצלחתי לתת איתם בראש עם ממוצע של 37 קמ”ש ב42 הקילומטרים ולהנות בטירוף.
האופניים החדשים מכריס עם סטיקר: תרכב חזק, תירק דם.
בתחרות עצמה
היינו בשוק מהנחמדות של המתחרים האחרים. אף אחד לא דוחף, אין קללות, אין הרבצות ואין עצבים. מעבר לזה, הרבה עוזרים אחד לשני, לפני כל סיבוב המובילים מצביעים עם היד לאיזה כיוון פונים, כשמישהו עוקף אותך הוא מסמן לך על הכתף עם היד כדי שלא תיבהל ותיתקע בו ובסופו של דבר כולם מסיימים עם חווית רכיבה מדהימה. בנוסף, לאורך כל הדרך כל האנשים בעיר מעודדים, מוחאים כפיים מחלונות הבתים ודוחפים אותנו חזק קדימה. כמובן שהיו גם כמה התרסקויות רציניות וכמה אופניים שהלכו לזבל בסוף היום אבל ברוך השם, אצלנו כולם יצאו בחתיכה אחת. אולי בגלל שזו תחרות ראשונה בשביל כולנו אז אף אחד לא רצה להגזים יותר מדי ולהסתכן בהתרסקויות, אבל נכון לעכשיו אין חרטות על זה. בעיקר יש הרבה טעם של עוד ותכנונים שעולים כבר לשנה הבאה.
סתיו מדגמן כמה שלא אכפת לו מהאופניים ונכנס לנחל קטן באמצע ברלין.
אחרי התחרות כבר היינו יותר רגועים וכריס לקח אותנו לכל מיני סיבובים בעיר. הוא מסוג הבחורים שמחפשים דברים מיוחדים, הכסף הוא לא העניין בשבילו, אלא הסיפור והחברים שהוא פוגש בדרך. לכן, היה לו חשוב לעזור לי ולתת לי את האופניים שלו, כך הוא גם מצא ספה טובה לישון עליה כשיגיע לתל אביב וגם סיפור מעולה. מהרגע שהוא הביא לי את האופניים רק ניסיתי לחשוב מה אני יכול להביא לו כמזכרת, דבר שיהיה מיוחד בשבילו והוא יעריך ויהנה ממנו כמו שאני נהניתי מהאופניים שלו. ואז, ביום האחרון, חורחה, אחד מחברי הקבוצה שרוכב על מידלאיסטה תוצרת אופני סגל מישראל, נדלק על אופניים אחרים שהיו בחנות שבה עבד כריס. במקביל, כריס שרק חיפש מה הוא יכול לקחת מאיתנו למזכרת, ומסתבר שלא היה צריך את עזרתי, נדלק בטירוף על האופניים של חורחה. מפה לשם, בלי הרבה התעסקויות מיותרות, מצאנו את עצמנו בחנות של כריס והוא וחורחה מחליפים ביניהם שילדות! כל אחד יוצא עם השילדה של השני וכולם מרוצים עם סיפור לספר לנכדים. טרפת בברלין!
חורחה וכריס המאושרים עם שילדה חדשה וסיפור לנכדים.
אחרי החלפת השילדה שאלנו את עצמנו מה עוד אפשר לעשות משוגע בברלין, ומצאנו את עצמנו נוסעים למקעקע של כריס, ועידן וסתיו מהקבוצה שלנו עושים אצלו קעקועים למזכרת.
מימין על סתיו: כבשה על אופניים ו-Positive Mental Attitude. משמאל על עידן: פנתר שחור, המספר שלו בתחרות והמיקום אליו הגיע.
סה”כ עוד שבוע רגיל עם החיים עצמם.
עושים שטויות בשדה הנטוש Temepelhof.
פוגשים את רם באחד הפארקים של ברלין, חבר מישראל שנטש לברלין וגם השתתף בתחרות.
הצ’ינלי ההורסים של עידן.
הפעם היחידה שנסענו ברכבת הייתה מהשדה לדירה ומהדירה לנקודת הזינוק של התחרות. צילום: ניצן אורן.
עידן מדגמן רכיבת פיקסד ברחובות ברלין. צילום: אלכס ליברמן.
קצת רכיבה בעיר עם כריס. צילום סלפי: ניצן אורן.
לכולם יש אופניים מגניבים עם סטייל בברלין. צילום מטושטש: ניצן אורן.
אדווה, מדגימה טרקסטנד בלי ידיים על ה8BAR שקיבלתי מכריס.
חובה בירה של אחרי התחרות.
כריס (מימין) לקח אותנו לנחל שווה בתוך ברלין.
מאת: ניצן אורן
צילום: אלכס ליברמן, ניצן אורן
ניצן אורן: בן 30 מת”א. עובד בחנות אופניים בשם פנצ’ר בת”א, ופעיל בסצינת הפיקסי המקומית: מארגן תחרויות ומשתתף פעיל בקבוצת “החיים עצמם”. יביא אלינו מדי פעם הצצה אל סצינת הפיקסי העירונית בארץ ובעולם.
——————————–
מנוי למגזין האופניים הטוב בישראל, חינם פה: https://goo.gl/Auzkl9
——————————–
