באחת מרכיבותיי עם עופר זילברמן בסינגל עדולם בואכה חירבת מדרס, אנחנו רודפים ללא הצלחה אחר רוכב גבוה ומרשים (אובססיה פרטית שלנו שלא מאפשרת לנו לראות רוכב אחר מלפנים). באחד מקטעי השביל הוא עוצר ואנחנו עוצרים אחריו כדי לקבץ את יתר החבורה. הרוכב מניח בצד את האופניים שלו מדגם דומה לשלי וזה מספיק לי כדי לתחקר את הבחור: מה? כמה? איפה קנית? איפה אתה רוכב עליהם ?אתה מרוצה? מה הרכיבה הכי ארוכה שרכבת עליהם? סבלנות מסתבר יש לבחור והוא עונה לי על כל שאלה.
רגע אחרי בתחנת הדלק עופר מספר לי על אותו בחור שהכבל של טיל הסאגר נכרך סביב רגלו במלחמת שלום הגליל והוא ששרת איתו זיהה אותו אחרי 30 שנה על אותו מקטע השביל בו עמדנו. יצאתי חציל. קשקשתי יותר מ-10 דקות עם רוכב קטוע רגל מבלי לשים לב כשכל נושא השיחה סבב סביב האופניים שלו. אומנם ידוע לכולם שאני כהה חושים שלא מבחין בין 26 ל-29 אבל באמת יצאתי מוטרד מאיך שלא שמתי לב לרגל התותבת, אבל השאלה היא, האם הייתי צריך להבחין בכך? ובשביל מה הייתי צריך? לצורכי תיוג? לספר בבית?
למבצע יואב של קומונת 4 אפיק הוזמנו הרוכבים המתאמנים לטרנס אלפ שטח 2012 – חלקם בהובלת משלחות ועז הרים במשלחת המאורגנת. להגיד שמשלחת זו בנוייה מאנשים לא מושלמים זו אמירה דו משמעית: אחרי הכל שניים מחברי המשלחת הם קטועי רגליים, עופר שטל ואיציק גבאי. את הסיפור על איציק הכרתי, קראתי בעיתון, אבל על עופר לא ידעתי, והמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה שזה מדבק ושהם מתרבים מסביבנו, מה שגרם לי להפטיר לנועם שאם היה לנו עוד קטוע אחד היינו פותחים להם קטגוריה.
אל תתייחסו לכך כאל טאבו שלא מדברים עליו
אמנם למתבונן מהצד הבטן יכולה להתהפך כשנמרוד קורא להם “חדי רגל”, אבל משלחת טרנסאלפ 2012 עברה כבר מזמן את שלב המבוכה והיא עליזה וצוחקת כשרוב השיחות סובבות סביב הסיפור הזה. עופר, קטוע רגל מעל הברך אומר שאצל איציק – קטוע רגל מתחת לברך “זה כמו שפעת, ממש שום דבר, אחרי הכל אצלו נשאר הארבע ראשי”. החברים מחזירים לו שאיציק איבד את הרגל כשעלה על מוקש ואצל עופר זה לא נחשב כי זה קרה רק בתאונת דרכים…
לעניין הזה יש גם משמעות כלכלית: שלמה נמרודי, קטוע רגל מעל הברך שסיים לאחרונה את רוכב ישראל כביש, מוביל תוכנית שבמסגרתה תוקם קבוצה של אתלטים קטועי גפיים אשר ישתתפו בפעילויות ספורט של אופניים וריצה. שלמה רתם לעניין את ארגון ( FIDF- (Friends of Israel Defense Force כדי לאפשר לקטועי צה”ל לקבל בעזרת טכנולוגיה מתקדמת פרוטזות ייחודיות עם התאמה מלאה, וכך להתאמן ולהתחרות במגרש הרגיל ללא גבולות. לעומת זאת קטועים משאר המגזרים נאלצים לממן פרוטזה מכיסם הפרטי, וזה לדברי עופר בא אצלו על חשבון זוג אופניים שלישי.
אם חשבתם שישראל, בגלל המלחמות וריבוי נכי צה”ל מתקדמת בתחום הזה – טעיתם: שלמה שחי בארצות הברית המון שנים והתוודע ליכולות הטכנולוגיות שם, טוען שרמת התותבות בארץ היא ירודה וללא התמחות לספורט אתגרי! אם עד היום הופנו קטועי רגליים לאופני יד הרי שמהיום אין סיבה שהם לא ישתלבו בכל ספורט אתגרי כאחד האדם. המטרה של שלמה היא שיהיה גרעין מספיק גדול של קטועים שעוסקים בספורט אתגרי כדי שמשרד הביטחון יכיר ויעשה יותר בעניין.
משנת 2010 החל שלמה בפרויקט והביא שישה נכי צה”ל לארה”ב למחנה אימונים בסאן דייגו עם קטועים אמריקאים ובריטים. בסוף המחנה נבנו הפרוטזות והופק סרט דוקומנטרי שבאמצעותו גויסו תרומות:
בשנה האחרונה ארגן שלמה שוב מחנה אימונים ובו הותאמו פרוטזות ל-12 נכי צה”ל ובניהם איציק. בתהליך שעבר איציק תוכלו לצפות בשני הסרטים הבאים:
לעומת זאת בתהליך יצור הפרוטזה של עופר מעורבים אמן קטוע רגל שהתמחה בנושא בארה”ב, חלקים יד שניה שהוזמנו באי.ביי וחתיכת בד המכסה אותה למניעת כניסת אבק ומעניקה לה מראה סמרטוטי. עופר שנחשב לפורץ דרך בתחום רכיבת האול מאונטיין בארץ מגדיר את ההבדל כהבדל בין אופני קרבון שנבנו בסדנה ביתית לאופניים שנרכשו בחנות מאד מקצועית עם דגש על פינישים ברמה מאד גבוהה.
אז מה אם כך כן משותף לקטועים מתחת או מעל לברך? מסתבר שלא תמצאו רוכבים קטועים על קנונדייל: ללפטי יש קונוטציות שליליות והוא מבחינתם מחוץ לתחום…
מה נדרש מהפרוטזה
כיום ישנם מספר חברות שמתמחות בתותבות ספורטיביות, כשארצות הברית מובילה בתחום הטכנולוגי כדי לספק את רצון הקליינטורה ממלחמות אפגניסטן ועיראק: לקוחות צעירים ובריאים הרוצים לעסוק בפעילות ספורטיבית.
משקל של תותבת הוא כשליש עד חצי ממשקל רגל בריאה והייצור המוביל היום הוא מסגסוגות קרבון וטיטניום. השאיפה לייצר רגל קלה ככל האפשר וכמה שיותר להוריד משקל מהחלק התחתון שלה.
ברגליים החדישות כמו רגל הקרבון של איציק הקליט מרותך לתותבת מה שחוסך את משקל הנעל.
חיבור טוב בין הפרוטזה לגדם חשוב מאד כדי לא לאבד את התותבת במהלך הרכיבה (זה נעשה בעזרת גרב סיליקון המכונה “בית הגדם” שמולבשת על הגדם ומחוברת בעזרת פין אל התותבת).
תותבת להליכה איננה מתאימה לרכיבת אופניים מבחינת ממשק הישיבה על האוכף, בית הגדם הוא הרבה יותר גבוה והפרוטזה מוחזקת מהישבן. בפרוטזה לאופניים בית הגדם הרבה יותר נמוך ולכן ההליכה הרבה יותר קשה. פונקציית ההליכה הנדרשת היא הסיבה שפרוטזה לאופני שטח שונה מפרוטזה לאופני כביש. בפרוטזת הליכה וריצה בגלל הצורך בבלימה, בניית הברך היא כמנגנון הידראולי שמוסיף משקל. ברכיבת אופניים התנועה מונוטונית ולכן אין צורך בברך פונקציונלית כך שאפשר להסתפק בציר פשוט שמאפשר אך ורק כיפוף וחוסך בהרבה משקל.
בארסנל של איציק למשל יש ארבע תותבות כשכל אחת יעוד שונה להליכה, לריצה, לרכיבה ולקיאקים:
פרוטזת הריצה נמצאת בצד שמאל של התמונה. להב הריצה בנוי סיבי פחם, עולה כמכונית ומחזיק כשנתיים! בתחילת הריצה הלהב פסיבי ואינו מייצר אנרגיה בניגוד לרגל הבריאה שבה השרירים והגידים פועלים ומייצרים אנרגיה. כשהתנופה מתגברת ומגיעים למהירות, הלהב מתנהג כמו מקפצה וסופג אנרגיה על כל מגע ומשחרר אותה. ללהב אין עקב, ושלא כמו הרגל הבריאה שבה העקב מאבד כ-40 אחוז מאנרגיית הרגל, במהירות גבוהה הלהב מייצר יותר אנרגיה מהרגל הבריאה. עם הזמן האצן מתגבר על אי הסימטריה הזו ותנועת הריצה שלו משתפרת. פרוטזת האופניים מצד ימין של התמונה, הקליט מרותך לפרוטזה וחוסך את משקל הנעל.
איציק גבאי צולח את שמורת כרמיה החולית
עבור איציק השינוי משמעותי במיוחד אחרי שבשנה שעברה רכב לא מחובר עם פרוטזה לא ייעודית של משרד הביטחון והשנה הוא השתדרג לפרוטזת FIDF.
לאיציק נוהג לבקר וללוות בהמשך הדרך קטועים חדשים כדי לעודד ולהראות שזה לא סוף העולם. מנהג זה אינו ייחודי רק לו ותופעת העליה לרגל נקראת “מצעד הקטועים”‘: בתחילה מגיעים אל בית החולים עם מכנס ארוך ונפגשים עם המשפחה המאופיינת בפרצופי תשעה באב. אחר כך מתחיל תהליך אחד על אחד עם הקטוע הטרי שיכול להמשך חודשים.
איציק מתאר גם תהליך חניכה מסוג אחר: פצועים עם רגל נמקית ולא מתפקדת שצריך כוחות שכנוע כדי להסביר להם שמה שטוב בקטיעה הוא שמדובר בזבנג וגמרנו ולא בתהליך מתמשך. חותכים, מתאימים פרוטזה ויוצאים מבית החולים לאחר חודש וחצי.
אגב עקב היציאה מלבנון והשינוי באופי הלחימה של השנים האחרונות, איבד צה”ל את המקום הראשון באספקת הקטועים הטריים לטובת תאונות הדרכים.
בתמונה: איציק ועידו טרנסאלפ 2011
התהליך מקטיעה לרכיבה
בדרך כלל כחלק מתהליך השיקום מוצאים את עצמם הקטועים משפרים את הפעילות האירובית במים. המעבר לרכיבה על אופניים הוא תהליך אבולוציוני לפעילות אירובית יבשתית ובתור פעילות שכזאת היא לא מייצרת עומסים על הגדם כמו בהליכה, ריצה וטיפוס מדרגות: העומס אינו שונה מהעומס על הברכיים לאנשים בריאים.
העומס המופחת על הפרוטזה גם מאריך את חייה: זמן החיים של פרוטזה לרוכב אופניים הוא ארוך יותר משל אצן (כמובן כתלות של כמה Hike a bike יש במסלול, קטעי הליכה ישחקו את הפרוטזה מהר יותר).
תחילת התהליך הוא במכון כושר, רכיבה על אופני כושר עם פדלים ורצועות גומי, הכרה מחדש של פעולת הדיווש וקבלת בטחון בתחושת הדיווש השונה, והסתגלות לתחושה של נקודות פסיביות מתות בדיווש.
לאחר האימון במכון הכושר, יעבור המתאמן לרכיבות בכביש, בעיקר בקטעי שטח מישוריים עד למעבר לרכיבות שטח.
ממשק רכיבה
הבחירה האם לרכב עם תותבת או בלי היא אינדיוידואלית וכנראה שמי שמרגיש לא בנוח ללכת עם תותבת ביומיום ירגיש לא בנוח אם יצטרך לרכב איתה. במצבים של קטיעות מאד גבוהות ואין מספיק גדם, מחברים ערסל לכסא כדי להניח בו את הגדם, מה שמספק מעט שווי משקל וקונטרה לרגל השנייה.
מתקן הסל שמחובר לכיסא ומיועד להנחת הגדם
זה המקום להזכיר את Brett Wolf, קטוע רגל מעל הברך שרוכב ללא פרוטזה, בוגר תחרויות לה רוטה בקוסטה ריקה, טרנסאלפ וטרנס רוקיס.
בניגוד לרכיבה ללא תותבת בה חייבים להיות מחוברים כדי שהקליט יוכל גם להרים את הפדל. ברכיבה עם תותבת הבחירה אם להיות מחובר או לא היא בידי הרוכב.
הרגל הבריאה עובדת מאוד קשה בגלל שלרוב הרגל הקטועה מייצרת כמות וואטים נמוכה מהרגל הבריאה. הפער בוואטים יכול להגיע למעלה מ 20%-25% לרעת התותבת. ככל שהרוכב מיומן יותר הוא יודע לעבוד עם התותבת וכמו כן לשפר את הכוח של הגדם בתרגילים בחדר כושר .
עופר טוען שלמרות המחסור בהמסטרינג ובארבע ראשי, הוא מרגיש את אלמנט הדחיפה של הרגל הקטועה וזו מתבטא בברור באימונים על הטריינר וברכיבה ללא חיבור לקליט. על כן ולמרות שיש לו פטור מתרגילי רגל מבודדת הוא עושה אותם גם על התותבת כדי לשמור על מומנטום התנועה.
רוכב איטלקי עם גדם קצר שמונח בתוך סלסלה, אחריו שלמה נמרודי עם קליט מוברג ישירות לתותבת. ההברגה מאפשרת החלפה לאחר שחיקה כמו בכל נעל.
המלצות המומחים – טיפים לרוכבים מתקדמים
נפילות: נפילות נחלקות לשתיים, לצפויות וללא צפויות. בנפילות הצפויות שהם הפחות בעייתיות, בהן הגוף מוכן השאיפה היא כמובן ליפול אל הצד הבריא.
זינוק בעליה: קשה לזנק בעלייה ופתרון נוח לעליות תלולות הוא מוט אוכף הידרואלי איתו אפשר להוריד את הכיסא למספר מטרים הראשונים וכך לא צריך לקפוץ מעל האוכף כדי להתחיל לדווש.
עמידת מוצא: זה אפשרי, לא לוותר, לשבת בבית על הטריינר כדי להצליח להגיע לתנוחת רגליים מקבילה לקרקע כלומר מנח רגליים בשעה 3 ו-9 ולא 6 ו-12 .
מניעת החלקה של הפרוטזה: הזעה של הגדם יכולה להביא להחלקה של הפרוטזה ולכן מומלץ למרוח קרם מונע זיעה לפני חבישת בסיס הגדם (גרב הסיליקון). תחושה של גדם מזיע היא כמו לרכוב עם נעל לא מהודקת, איציק ברכיבות אפיק ארוכות ממליץ כל 3-4 שעות לעצור, להוריד את הפרוטזה וליבש את הגדם, תהליך האורך לכל היותר דקה או שתיים.
עופר מתגבר על כך על ידי שילוב של מקטעי רכיבה בעמידה, התנוחה מהדקת את הפרוטזה לגדם ומוציאה את הזיעה החוצה.
התנתקות מהקליט: הבעיה כאן היא לקטועים מעל הברך. במקרה כזה עולים על האופניים, מחברים את הרגל הבריאה ובעזרת היד מחזיקים את הפרוטזה למטה ומחברים לקליט. לרוכבי כביש יש את הפריוילגיה של רכב הליווי, כך שלפני רמזורים ניתן לסייע להישען עליו כדי לאפשר כמה שפחות חיבור וניתוק לקליט, רוכבי השטח ישתמשו בעצים.
איך לסייע ברכיבה בעייפות: לרכב ביד אחת ולעזור בדחיפה של הגדם עם היד השנייה (לא ייחודי רק לקטועים, לפעמים גם לי יוצא לבצע את התנועה הזו).
תרגילי רגל מבודדת: השימוש בפרוטזה עלול להפוך את הרגל הבריאה ליותר עצלה. חשוב לשמר את היכולת למשוך את הקליט ולא להסתפק ביכולת הדחיפה של הפרוטזה.
נעליים: אין צורך למהר ולרכוש נעל רכיבה. מסתבר שיש בין הרוכבים שידוכים ותרומות של נעל לא נדרשת מאחד לשני.
שיפור הרמה הטכנית: הליכה עם פרוטזה ייעודית לאופניים היא קשה יותר ושיפור הרמה הטכנית תפחית את קטעי ההליכה, תקל על הרוכב באופן ישיר ותשחק פחות את הפרוטזה באופן עקיף.
עופר מספר שיום אחד הגזים בירידה של הקדושים ובשבעים קמ”ש הופיע מולו רוכב בעליה. העימות הסתיים בהתנגשות חזיתית והתעופפות. מבט אל השותף להתנגשות הראה בחור חיוור על סף העילפון עם מבט מבועת אל רגליו של עופר… בדיקת נזקים גילתה שהתותבת מונחת לה בעשבייה בצורה קצת מוזרה, בקצור התותבת נשברה. דקות ארוכות היה צריך להרגיע את הבחור שזה לא רגל אמיתית. לאחר מכן התותבת (ברך פלוס כף רגל) הוכנסו לתיק הרכיבה ועופר המשיך בירידה לכיוון חוות התבלינים (תצטרכו להאמין לנו למרות שאין תמונות מהמאורע שהשאיר את הנוכחים בהלם…).
עופר מטפס לחרמון
הכוח המניע
לאורך כל כתיבת הכתבה אני טרוד בשאלה מה הכוח המניע של הבחורים האלו? האם הרצון להגיע כמה שיותר רחוק ולהשתתף בכמה שיותר תחרויות אינדורנס נובע בגלל היותם רוכבי מאסטרס שידועים במנוע הדיזל שבתוכם? או שזו הפציעה שהביאה אותם להוכיח שגם הם יכולים להגיע לקצה ולממש את כל אותם פנטזיות שרובנו לא ממש יכולים להם? נראה שהתשובה היא אינדבידואלית בין רוכב לרוכב וכנראה שמשלבת את שני הגורמים. תחושת הסיפוק שמביאה היכולת של רוכב מגבלתי לסיים תחרות של אדם שלם היא עילאית.
חוזרים לאירופה, ברזומה של עופר חופשות אול מאונטיין באוסטריה ובמורזין, כך שהטרנסאלפ קטן עליו מבחינה טכנית
במרפאה שלי כשמגיעים כלב או חתול שזקוקים לכריתת גפה , אני צריך להשתמש בכוחות שכנוע רבים כדי שהבעלים יתרצו לעשות את ניתוח הכריתה ולא יבקשו להרדים את בעל החי (בד”כ בקשה אגואיסטית שלא נובעת מסבלו של בעל החי אלא מאי יכולת לראות בעל חיים גידם בחצר), אחרי שההסבר ששולחן על 3 רגליים יותר יציב , אני מדקלם את המנטרה שאצל בעלי חיים אין את האלמנט הפסיכולוגי של ” למה דווקא אני?” (תפיסה דתית מערבית שתולה את התלאות שבחיינו בחטא הקדמון), ובמקום זה יש הסתגלות של בעל החי למצב הקיים .
התחושה שלי שכאן מדובר באותו הדבר, השארת העבר מאחור תוך הבנה שזה מה יש ועם זה ננצח, כשכל הזמן רצון לממש עוד ועוד יעדים, איציק שהכיתוב בצד הדרך בעליה לחרמון Live to explore נראה כאילו נכתב עליו אומר “יש חיים אחרי הקטיעה, מעולם לא הרגשתי נכה אלה פצוע שהחלים, ברגע ששמו לי פרוטזה שמתי את התאונה מאחורי.
עדי דויטש, המנהל של קבוצת טים אורבאה מתייחס לעיסוק ברכיבת האופנים באופן תחרותי לחלוטין וכפועל יוצא מכך כ 10 שנים מתחרה ברמה הבינלאומית של ספורט הנכים (אליפויות עולם, אירופה וכו’) בתחרויות האיגוד. עדי נהנה מעצם העובדה שהוא יכול להתחרות “עם המגבלה עם כולם” ללא תירוצים ולא הקלות. התירוצים והמגבלה נעלמים על קו הזינוק. המגבלה היא דרייב, מוטיבציה, להיות “כמו כולם”, עצם ההשתתפות בתחרויות ה”רגילות ” עשויות להוות מודל חיובי לבעלי מגבלה שחוששים לנסות ומרגישים לא בנוח. המסר והניסיון של עדי מלמד שקהילת רוכבי האופנים (כביש /שטח ) והספורטאים בכלל מפרגנים ומעודדים. עדי הוא פודיומיסט סדרתי בקרב ספורטאים רגילים ולאחרונה הגיע מקום שלישי באליפות הארץ שנערכה בשדות יואב!
עדי דויטש, מהרוכבים הטובים בארץ ברכיבת כביש בלי הנחות ובלי תירוצים!
את אותה רוח קרב תוכלו למצוא גם אצל דורון שזירי, קטוע רגל וקלע מצטיין שמתחרה עם אנשים בריאים ויכול להם.
בימים אלו נכנסים כל היוצאים לטראנס אלפ שטח לישורת האחרונה, תרגולות הסטייג’ים מאחורינו וכל שנותר לנו הוא להצדיע מהצד ולאחל בהצלחה לצמד שעושים את הלא יאומן.
צילמו: שלמה נמרודי, איציק גבאי ,עופר שטל, נמרוד כהן,ניתאי זכריה, רובי שמרון,
ועזרא שהרבני.
מאת: עזרא שהרבני
