עזרא שהרבני, הוטרינר הכי מהיר בדרום וחבר מערכת בכיר במיוחד בבייקפאנל, מספר על מבצע יואב: הרכיבה הדרומית השנתית שהוא מארגן ושהיתה בשישי האחרון. את הסופרלטיבים – נשאיר לכם לתת בתגובות לכתבה…
לפני כל אירוע שמארגנים מתחילים פרפורי הבטן: האם הכל יהיה בסדר, האם הכל ידפוק כמו שעון… שבוע לפני מבצע יואב השלישי התחילה מערכת חורפית שהתחילה לסכן את המבצע כמו גם טפטופי קאסמים מעזה שיכלו להתרחב ולבטל את כל העניין. מצאתי את עצמי פותח מכ”מים, בוחן אלטרנטיבות ולוקח תהילים פורטה שלוש פעמים ביום. כל שנשאר הוא להתפלל, שלא ירד גשם, שלא יפלו גראדים, שלא יתנפלו על הסינגל ולא יפלו אל נחל סד, נפילה שיכולה לגרום לי לרדת למחתרת ולחברות ביטוח להתחיל לחפש אותי…
אז למה אם אתם שואלים, אנחנו המארגנים צריכים את כל הדבר הזה?
תחשבו שיש לכם סוד קטן, איזה סינגל קטן שרק אתם מכירים, איזה חיבור בין פארקי רכיבה שמישהו תמיד פינטז לעשות, עכשיו תחשבו על 200 רוכבים שגיליתם להם אותו והם רוכבים בו עכשיו, ביחד, אתכם!
זה בעצם מה שמחזיק אותנו, אלו שמארגנים את הרכיבות ההזויות האלו, החיוך של הרוכבים שעשית להם את היום, זו בעצם הסיבה של כל האירועים האלו: של החוצה מדבר יהודה בסינגלים שיתרחש בשלישי לאפריל, של האפיק של הכרמליטים בחמישי לאפריל וה- HLC ב-17 לאפריל, אירועים שכל מהותם הוא רוכבים למען רוכבים, ללא דמי רשום, ללא ביטוח ולא שותפות בארגון זה או אחר.
ב-2006 כשאריאל קירצ’וק בא אלי עם החלום של יער חרובית, היינו רוכבים ביער עם מסור חשמלי בתיק ומשגיחים שאף אחד לא יראה. ב-2008 כשחבר איבד ארנק עם מסמכים חשובים וכרטיסי כניסה לכל בסיסי צה”ל, הייתה לנו סבלנות כי רק אנחנו הסתובבנו שם וידענו על קיומם, לקח חודשים ובסוף מצאנו את הארנק בסינגל. עכשיו לכו כמה שנים קדימה ותדמיינו את הסיפוק שלנו כשאנחנו רואים את החניה של היער מפוצצת ברוכבי אופניים, זה ממלא אותנו בכל פעם מחדש וכך גם כל אירועי הקומונה הפיראטיים, ה 6PE, הDTD , ה-24 והצ’ימיצ’ורי.
פודיום? פרסים? רישום? שוברים קונספטים מקובעים
כשפתחנו את לציבור את מבצע יואב הראשון , צ’רני אמר שמספיקים 20 רוכבים לפתיחתה של מסורת, מבצע יואב קראנו לו כהוקרה ללוחמי תש”ח שלחמו במרחבי הנגב, הגיעו 70.
למבצע יואב השני כבר הגיעו 130 וכשנפתח מבצע יואב השלישי דיי מהר ההרשמה עברה את קו ה-200 רוכבים. זה קצת הלחיץ אותי מהפחד שישבר איזה שיווי משקל עדין, שיהיה צפוף מדי, שאנשים יגיעו וילחמו על מקום, אז שיניתי את הקונספט: לראשונה ביטלתי את הפודיומים ולא רצתי לשנורר פרסים לצורך זה. הסיפור של מבצע יואב השלישי הוא ההשתתפות, חוויית הרכיבה במרחבי הנגב המערבי ולא הצורך להגיע ראשון.
ביטלתי את הצורך להירשם, התנאי להרשמה היה רק טופס הסרת אחריות, אולם הרישום שהיה שולי בעיני היווה רק מדד סטטיסטי, גרם להצפות בתיבות ההודעות והמסרים בפלטפורמות השונות, לרוכבים היה קשה לקבל את העובדה שאין צורך ברישום שלהם…
את הפרסים שקיבלתי החלטתי לפזר לפי אמות מידה שנויות במחלוקת: את המנשא לרכב החלטתי לתת לרוכב שיגיע הכי מרחוק ויזכה בו על פי הווייז. את סוף השבוע בסמר החלטתי לתת לרוכב שיגיע אחרון (לא פרסמתי זאת כדי לא לגרום זילות לאירוע ולייצר מאבק על המקום האחרון כי בכל זאת יום שישי וגם צריכים ללכת הביתה …) ואת הבוק של ספטא החלטתי לתת לרוכב הכי ביש מזל באירוע, הפרס הזה כך יצא הגיע לרוכב שבכלל לא הגיע למבצע, מוטי אסור מאשקלון שבר את עצם הבריח בדרך למבצע יואב, שוכב בבית החולים ועדיין לא יודע שברגע שהוא יחזור לתפקוד, ספטא יעשה לו ולחבריו בוק מהסרטים…
הכניסה המהירה לסינגל גרמה לי לפתוח בלופ לפיזור ההפגנה, שני קילומטר לכיוון חירבת רימון וחוות שוודרון אמורים היו לפזר את השורות, להוריד את החששות שלי ולהבטיח חימום וכניסה רגועה לסינגל.
האבולוציה של מבצע יואב
מבצע יואב הראשון באדום, השני בירוק והשלישי בכחול, פחות קילומטרים על חשבון גובה מצטבר.
הצורך לחדש ולהפתיע הביאה לכך שכל שנה המסלול התחדש. אט אט התרחק המבצע מאזורי הלחימה של מבצע יואב המקורי ותפס אזימוט דרומי מזרחי. בשנה הראשונה השוס היה החיבורים שבין הפארקים, הרכיבה לצד הגבול מיד אנז”ק ועד חוף זיקים לצד שלטים של זהירות מצלפים שהלחיצו את הרוכבים מהתברברות שעלולה להסתיים בצפייה במשחקי טניס בבונקר של החמאס. הייתה זאת גם רכיבת הסייקלוקוס הארוכה ביותר שנעשתה בארץ, מה שהגדיל את הוייב שהיה סביב העניין.
בשנה השנייה סינגל אופקים הלא מוכר נכנס לתמונה וכך גם סינגל צאלים- בארי. השנה המסלול התחיל בסינגל חדש שבנה יפתח סהר ביער להב, למרות שבניית הסינגל נפסקה מסיבות תקציביות של קק”ל בפרוייקט, יש כעשרה קילומטר בנויים מהם השתמשנו במקטע הראשון עד לבאר תילה.
אישית, ואני לא משוחד, אני אוהב מאד את הבניה של יפתח: יער חרובית, חרובית-עג’ור, המוח של ניר משה וכעת יער להב. כנראה שיש קשר ישיר בין רוכב טכני לבחירת קווי הרכיבה, אצל יפתח לא תמצאו קווים ישרים, תמיד תמצאו ברמים, רולים וטרסות כשלאורך כל השביל תצטרכו לתת עבודה.
הצורך להפתיע הביא אותי להכניס השנה את נחל סד לתמונה, חלק משביל ישראל להולכי רגל המהווה חלק בלתי נפרד מהרכיבות שלנו בגזרת פורה-רוחמה. כאן הכניסה לנחל היא אחרי 70 קילומטר לא קלים וכאן חששתי מהפעלת שיקול דעת מוטעה אצל הרוכבים. לרכיבה בסינגל הייתה אלטרנטיבה שביל רחב מקביל לכל אורך הסינגל שבדיעבד מעטים השתמשו בו.
למרות הפחד ולמרות האזהרות של רוכבים שטעמו מהרכיבה בגזרה, התחושה שלי הייתה שחובה להכניס את הרוכבים לחוויית הפחד המהולה באדרנלין, תחושה שרחוקה מתחושות ברכיבות האפיק הנוחות מין הסוג הזה.
יש מסביב לקהילת רוכבי האופניים מעגל דיי גדול של מה שנקרא “תומכי לחימה”. בשנה הראשונה היה זה יפתח שעני בונה סינגל גברעם שתרם את פינת הזולה ומקררי הרפת לרוכבים, בשנה השניה היו אלו בייקפלאנט מקלחים שתרמו את הדשא ואפשרו את החגיגה, והשנה מרכז ג’ו אלון פתח את שעריו כשסער ברקאי המנהל נעתר לכל הגחמות שלי. את אוהל האירוח קבלנו ללא תשלום כשארוחת הדגל של המקום- מטפונה הוגשה לכארבעים רוכבים שהרימו את הכפפה ובאו לבלות ביחד את הלילה שלפני. גרעין גדול מהם היו רוכבי הבייקפאקרז שבחרו לבוא מהבית עם כל הציוד כחלק מטסט רציני לפני ה-HLC. ניצלתי את תפקידי כווטרינר מועצה אזורית בני שמעון וקבלתי מתקציב התיירות של המועצה, וכך סער בנה יופי של פידינגזון והוסיף למתחם אפילו מכונאי אופניים.
יום הדין הגיע
הבאז שהיה סביב רכיבה על אופני סייקלו במבצעי יואב הקודמים לא שכך אבל מאידך גם לא התעורר, ניפקדותו של נמרוד מהאירוע כנראה גם תרמה לעניין ולרכיבה הגיעו רק ההארד קור של התחום צחי אוחובסקי וגלעד כוכב.
לעומת זאת אופציית הלינה הביאה את רוכבי הבייקפאקרז לצאת מהבית ולהגיע אל אוהל הלינה רעבים, עייפים ומבוצבצים, כשהעיקשים מהגרעין הקשה ויתרו על אופציית האוהל והמקלחות ובחרו בלינה תחת כיפת השמיים, כך שעל כל תן שיילל בלילה דמיינתי אותם נאכלים.
ראשון מהבייקפארז הגיע חנוך ואפשר לי לקחת את הקסדה עם פנס הראש שלו לסשן לילי על גבי הסינגל, סשן שנועד לפרוק את המתח מהספור הזה. אט אט החלו להגיע החברים ובערב קסום נגשנו לפרוק מגשי מטפונה עם בירות מתוצרת בית שאחת מהן זכתה לכינוי זבביר או באנגלית zba-beer.
מה שעבר עלי באותו הלילה קל לשחזר: את רובו הייתי ער, מתפלא איך רוכבים מסוקסים מרשים לעצמם לנחור ועוד יותר לא מבין איך התרנגולים בפינת חי מתחילים לקרקר כבר באמצע הלילה. נו שיהיה, אולי אחת הסיבות לסבוב נוסף של מבצע יואב הוא לפגוש אותם שוב מהצד של המטפונה.
אחרי בוקר של זריחה התחילו להגיע רוכבים. כמה? לא ספרתי, אבל הייתה לי תחושה של מיליון, מיליון רוכבים, מיליון מכוניות… תחושת הקלה עם הסוף למיליון השאלות של קדם האירוע, כשהפופולאריות שבהן היו “מתי משתחררים קבצי ניווט?”, “איפה יש נקודות מילוי מים?” וכמובן “סייקלו קרוס פרנדלי?”
הזינוק היה אמור להיות מחצר המרכז מתחת לבאנר שהכין סער לכבודנו, אלא שנראה לי קצת הזוי לנסות להכניס רוכבים אל מקום מלא כל כך שעומד להתפוצץ. היינו אמורים לשאת כמה מילים, אבל אנחנו ביישנים, אז הזנקנו הרבה רוכבים שמחים…
רחל מרגלית, בתו של ג’ו אלון האגדי או האורגינל התרגשה לכמות הגברים הרבים בטייץ שהגיעו ועמדה במשימת ההזנקה בכבוד, מאוחר יותר גררתי אותה איתי לסינגל למקצה צילומים וזה היה מטורף לראות טור רוכבים בלתי נגמר. דקות ארוכות עברו עד שהמאסף הגיע, גלית (אשתי) עמוסה בערימה של תלונות על גלגלים מנופחים מדי, כיסא נמוך מדי, הילוכים לא עוברים, מפה לא מתאימה ועוד ועוד ועוד. את התלונות הכנסתי לתיבת תלונות (שהרי כביסה מלוכלכת מכבסים בבית) והמשכתי לדביר לראות את עודד דנון פותח פור דיי רציני.
מעבר לשתי נקודות הדה-הידרציה שהבטחתי, בחרתי לי בעוד שני מקומות להתמקם: סינגל רוחמה לדורות, שם עם כוסות של תה לואיזה פינקתי את הרוכבים וספגתי את התלונות של רוכבי היומיום שנלחצו מכמות הרוכבים שבחרו משום מה לרכוב נגד הכיוון ופיזרו אותם מהסינגל.
מה שידעתי מאופי המסלול שמהחציה של כביש 40, כלומר מהקילומטר ה-75 יהיה מדובר בסבל טהור, החיוכים יתחלפו באותות מצוקה והמסלול יהפוך למסלול סוחט דמעות. שם היתה נקודת המפנה מבחינתי בו הקריאות “עזרא יא מלך” עלולות להשתנות ל “עזרא, מה עשית לי” ומשם ועד ל “עזרא יא זבל, חכה חכה..”
על כן החלטתי במודע, לא לפגוש רוכבים בפרק זמן זה של הרכיבה שהרי אסור לשפוט רוכבים במצוקתם וללכת לחגוג עם עודד דנון על בירה… אלא שמבט מהרכב אל נקודת המים האחרונה שהצבתי, גילתה רכב של בדואים חונה בתנוחה חשודה, מה שאילץ אותי לבנות נקודת מים נוספת ולהתחיל לחלץ רוכבים שלא היו מוכנים לוותר על האירוע והגיעו אליו חולים או פצועים.
מאוחר יותר במרכז על פיתה עם לבאנה התחלנו לספור את המגיעים. חלק חילצו את עצמם מעליית האלפ דואז בדרכים מקוריות, נשבע לכם שראיתי רוכב שרובץ בבגאז’ פתוח של רכב ומחזיק את האופניים מעליו, אחרים טיפסו בהליכה, אלו שרכבו נצפו רוכבים בסלאלומים לא יציבים, הרבה קללות סיננו שם הרוכבים אבל אף אחד לא הסכים לעלות אלי לרכב.
כשהגיע זמן הפודיומים נעלמו פתאום הלקוחות שהגיעו מהכי רחוק: ניב פלס מרמת הגולן התאדה ואשר מאילת הלך לאיבוד, אז הסתכלנו סביב ושלפנו את אביגיל, הבחורה שהגיעה ראשונה והיא זכתה (למרות שלטענתה היא לא נרשמה…) בגגון לרכב תרומתו של אופיר גלבוע והגרופית הקטנה.
בסוף השבוע אפיק בסמר זכתה אורלי טל, רוכבת הטנדם שהגיעה עם מאיר ורונן, ירון דרי אף הגדיל לטובת העניין את הפרס ושני המלווים שיגיעו איתה לאותו סופשבוע ישלמו בעבור רוכב אחד. אז שוב תודה לכל התורמים נתתם פרסים שבלי לשים לב עמדו בסימן העצמה נשית…
נ.ב :אם חשבתם שכתבתי שהאוהל ממוזג ויש רק 1000 מטר מצטבר ולא 1500, אז דעו לכם שלא מדובר בניסיון למשוך לקוחות, מדובר בטעות שנעשתה בתום לב.
הרבה תודות לאילן קורץ בונה המסלול, לאילן טבת מחבר הקבצים, לרונן ביתן, ספטא, היימן וגרינוולד על הפצת קבצי הניווט, למועצה אזורית בני שמעון, למרכז הישראלי למכונאות אופניים ובמיוחד לסער ברקאי ומרכז ג’ו אלון על האירוח הנפלא ולכולכם שהגעתם וחזרתם הביתה בשלום.
זו היתה זווית קטנה של מאחורי הקלעים של מבצע יואב, אם תרצו גם רשמים מהרכיבה עצמה היו שם שלושה פאנליסטים שונים, כששניים מהם לפחות לא זמינים עדיין (גיאחה מתאושש מהגילוי שאחרי חורף עצלני 100 ק”מ בשטח זה לא קל, וחנוך ושי עושים לאסי שובי הביתה)
