תקציר הפרקים הקודמים: אחרי שיעור בשאננות במרתון בארי וחוויה מדהימה בסמרתון, מגיע כתבנו לכרמל צ’אלנג’ KTM אחרי מספר שבועות של הזנחה עצמית- רגליים שעירות, בטן מלאה בפיצות ועוגות (חגגתי יום הולדת, בסדר?) ומספר שעות אוכף שהיה מבייש אפילו את מתחיל המתחילים בתחום. האם יצלח את שתי ההקפות שתכנן באכזריות וורן פרייר (Warren Pryer)? האם הורדה בכמות הרכיבה דווקא מחזקת את הרגליים? האם גלידת בן וג’ריס בצק עוגיות טעימה יותר מגלידת שוקולד פאדג’ ובראוניז? יואב גריבי בדק ומצא.
מאת: יואב גריבי
תמונות: גיאחה
הצטרפת כבר לערוץ הטלגרם שלנו? אל תישאר מאחור: https://t.me/BIKEPANEL
משום מה הרגש הזה של הנוסטלגיה
אוהב להכות בנו ללא רחמים בכל תחומי החיים בשנים האחרונות. תרבות ההיפסטרים, עם הזקנים, השלייקס והנעליים המוזרות היא הוכחה אחת. עולם המדיה שמביט חזרה אל שנות השמונים עם סדרות כמו stranger things, פארגו ולהקות רוק שמסרבות להיכחד מהעולם, למרות התחזקותן של ענפי המוזיקה האלקטרונית, היא הוכחה נוספת.
גם בעולם האופניים אנו חטאים בכך. קחו לדוגמה את אירוע הוינטאג‘ שאורגן ע”י הפאנליסט אלון וולף בטור ערד, או דוגמאות ביגוד של קבוצות פרו-טור שחוזרים אל התקופות ההן. גם נמרוד כהן חש בנוסטלגיה והחליט, לשמחתם של רבבות רוכבי המרתון בישראל, לחדש את מרתון הכרמל צ’אלנג’ המיתולוגי מ-2004, ולהחזיר את רוכבי הקרוס והמרתון אל נקודת ה-0,0 של רכיבת ההרים והסינגלים בארץ – מרכז מיר”ב.
מודה שגם אני חטאתי באותו רגש נוסטלגי, כאשר נרשמתי השנה לאירוע – היער הירוק, מתחם האקספו העשיר, המוני הרוכבים שהגיעו בשנה שעברה והקטע הזה שהשותף שלי פרש לי באמצע התחרות עשו לי חשק לעוד. אז נכון, לא באמת רכבתי כמו שצריך מאז הסמרתון, הכושר שלי כנראה ברצפה, אבל כשהלב רוצה הוא לא באמת מקשיב למוח. אז נרשמתי.
New is always better
למרות כל מה שנכתב בפסקה הקודמת, ישן זה מעפן! זו הבעיה הגדולה של הנוסטלגיה- הרומנטיקה עם זיכרונות העבר משכיחה את החוויות הפחות מוצלחות של אותה תקופה. מישהו זוכר את האופניים של שנת 2006? כולם על זנב קשיח, כי שיכוך מלא שקל המון ולא היה חסכוני בכלל. גלגלי 26 קטנטנים, כידוני 58 ס”מ עם קרניים (קרניים!), מזלג רוק שוקס סיד 28 מ”מ עם משקל קליל של 1200 גרם ויכולת שיכוך של לום ברזל.
הסינגלים פיראטיים לחלוטין, ללא תמיכה של קק”ל, ואורכם מסתיים בפחות מקילומטר, לא כמו מסלולי ה-30 ק”מ שיש היום. בקיצור, היה בסדר, וטוב שהיה.
Relive ‘Carmel challenge 2018’
החידוש המרכזי השנה היה המסלול
היו שלושה מרחקים בתחרות: 33 ק”מ, 55 ק”מ, ו 78 ק”מ. המסלול הורכב מ-2 הקפות שונות: הקפה דרומית, שהובילה לכיוון סינגל בת שלמה והתחברה חזרה דרך איזורי האימונים החסומים לנו בד”כ באמצע השבוע, לשביל רון וההקפה הצפונית.
הצפונית היא אותה הקפה מוכרת משנה שעברה, בה הטיפוסים הרגילים ליער עופר, עליית התותח ושביל רון (בפעם השנייה). הקפה אחת היא הלופ הדרומי הארוך, שתי הקפות קיבלו גיוון מלא במסלול עם חיבור לופ דרומי ולופ צפוני, ושלוש הקפות אמללו עצמם (אבל מרצון חופשי ותודעה ברורה על ההשלכות הפיזיות של בחירתם) עם חזרה על הלופ הצפוני הקשה ובו העליה לתותח פעמיים.
אני מאד אוהב את הרעיון הזה, שכבר מזמן הולך בתחרויות אנדורו, שבו בתחרות הקפות (בניגוד ל-PTP) יש גיוון במספר מסלולים ולא צריך לטחון את אותה הקפה over and over again. למתחרים הרציניים אולי זה פחות מוצלח, כי הם מגיעים מוכנים ברמת הקווים וההילוכים בהם ישתמשו בכל נקודה במסלול, אבל לפשוטי העם כמוני – כיף גדול. השנה כמות הסינגלים שבתוך יער עופר הצטמצמה בהשוואה לשנה שעברה, אך נוסף סינגל בת שלמה הארוך (4 ק”מ), שדאג לאזן קצת את העניין.
05:30 בבוקר
ואני בקושי קם מהשעון המעורר. מאז הסמרתון לא ראיתי את השעות האלה על מסך הסמרטפון, ושכחתי כמה קשים חיו של מתחרה אופניים בישראל. אחרי חצי שעת התארגנות, שכללו המון קללות שהופנו לכל העולם ואשתו על זה שקמתי בחמש, אני מעמיס את האופניים ושם פעמיי למרכז מיר”ב, the birth place of israel mountain biking. מגיע למתחם והחנייה עמוסה ברוכבים, ברכות בוקר טוב ובהצלחה נשמעות מכל עבר.
ניגש בזריזות לעמדת הרישום ונתקל בתור ארוך יותר מהכניסה להופעה של ג’סטין ביבר בפארק הירקון. הסיבה – 2 מתנדבות בלבד בעמדת הרישום לרוכבים מחוץ לאיגוד האופניים. הבנות מנסות כמיטב יכולתן לקלוט את כולם, אבל זה פשוט לא מספיק. אחרי 20 דקות המתנה אני אוסף את ערכת המשתתף ויוצא לחימום.
זינוק מתגלגל
אם כבר דיברנו על חידושים, את התחרות פתחנו עם זינוק מתגלגל קצת אחר- במקום להיעזר במכונת דיזל עצבנית ויורקת עשן כרכב המוביל את הזינוק, השנה את הדבוקה הובילה “רוכב מוביל” על אופניים חשמליים. פתרון יפה וירוק. אנחנו מתחילים עם הלופ הדרומי – ורוכבים לכיוון עופר וסינגל בת שלמה. המסלול לא מרחם, ואנחנו מתחילים עם טיפוס בכביש לעופר, ממשיכים בטיפוס בשטח שלאחריו ירידות זרועות אבנים, שלא ריחמו על אף רוכב, וגבו בקבוקים רבים מרוכבי ה-75 שעברו לפנינו.
עוד קצת טיפוס (אנחנו כבר בשוונג, הרי) ונכנסים לסינגל בת שלמה. עכשיו הנה משהו מעניין – זה מדהים לגלות איך סינגל שאתה כל כך אוהב נהיה כל כך שנוא כל כך מהר, ברגע שאתה רוכב אותו בכיוון ההפוך (עליה, כמובן…) ובדופק תחרות. במהלך כל הטיפוסים האלה אני מפתח דינמיקה לא מאד מוצלחת עם הרוכבים שסביבי – בעליה אני מצליח לתת קצב חזק ולברוח מהם, אבל ברגע שהעלייה מתמתנת אני מנסה להתאושש מהמאמץ והם עוקפים אותי. זאת לא טקטיקה חכמה במיוחד ואני מחליט לשנות אותה ואז מתעלם מההחלטה ברגע שיש שוב עליה. גאון.
האתגר האמיתי
נכנס להקפה השנייה, וכאן מתחיל האתגר האמיתי שלי בכרמל. ההקפה השניה דומה לאחותה הדרומית בקונספט (טיפוסים טיפוסים), אבל הרבה יותר אכזרית: מתחילים בטיפוס ליער עופר דרך סינגל מדורדר ומגניב, ממשיכים בטיפוס על דרכי 4×4, יורדים קצת חזרה למישור החוף ואז, שוב, מטפסים. הפעם לתותח. אותה עליה ארורה ומקוללת (ודאגתי לקלל הרבה בראש) של הכרמל צ’אלנג’ KTM.
בטיפוס עצמו הזרעים ששתלתי (לרכב די לאט בהקפה הראשונה) מתחילים לנבוט ואני מנצל את מבנה גופי האיטרייתי לעקוף הרבה חבר’ה בעליה. אמהמה, יש עוד כמה זרעים, זרעים שחורים ורעים, שנובטים ביחד עם הגידולים הנחמדים והטובים שלי: לא מילאת איזוטון בפיד זון? יופי. דחפת משהו לאכול בשעה הראשונה ועברה מאז שעה ורבע? נהדר. לא טרחת להביא ג’ל כי היית ממש חזק בסמרתון ולא השתמשת בו אז? מקסים! עכשיו תתחיל להתכווץ.
לרכב עם רגל וחצי
קודם רגל שמאל מתחילה במו”מ לתנאי עסקה טובים יותר במקום אחר, ורוצה ללכת. אחרי ששכנעתי אותה שאני צריך אותה, רגל ימין פתאום מחליטה שלא מתאים לה לתפקד, 15 ק”מ לסיום. נכנס למוד הישרדות, ומתחיל לשאוב את האיזו המרוכז שלי בכל איתות קריסה מהרגליים.
מגיע לעליות של שבילי רון ומחזיק לעצמי אצבעות. אני נמצא במלכוד קלאסי: אם אני אמשיך לפדל ולאמץ את השריר, הוא ייתפס. אם אני אעצור – הוא ייתפס. מרביץ סל”ד גבוה ומקווה לטוב. האבסורד הוא שגם בירידות, שבהן כבר לא צריך לפדל, השרירים נתפסים. בירידות אני יושב ומפדל, בעליית מדרגות אני יושב ומפדל, כל הזמן יושב, מפדל ושותה איזו ועוד איזו. למזלי האיזו נגמר לי בדיוק בסוף העליות, וכל מה שנשאר היה לרכב בקצב רגוע ומתון, בלי יותר מדי מאמצים לסיום.
וואו, זה היה קשה הכרמל צ’אלנג’ KTM הזה! מתפנק במתחם הסיום עם בירת ברזל ונקניקיה בלחמניה באוהל KTM, מסכם ומעביר חוויות עם רוכבים אחרים ומפנטז כבר על בן&ג’ריז בצק עוגיות שיושבת לי בבית (יותר טעים משוקולד בראוניז פאדג’, ברור).
כרמל צ’אלנג’ KTM – הכי מהירים על המסלול
תראו, יש אינפלציה בתוצאות: 3 מרחקים, כפול מלא גילאים וקטגוריות ומגדרים… אז נאמר רק שהכי מהירים על המסלול הארוך היו שניים מקטגורית עילית גברים 19+: יואב דרור מקבוצת The Buttons שסיים את שלוש ההקפות ב 03:07:03 שעות, אחריו אליעד דניאל (אס””א טכניון סיגמא) והתוצאה השלישית היא של רפי שטרית שהוא מקבוצת גיל 30-39 ומקבוצת NCC הדרומית, והוא עשה 03:16:35.
בשתי ההקפות, הכי מהירים היו הקדטים- גלעד גרי מ CCC עשה את זה ב 02:16:11, יונתן בר מ NCC ב 02:18:41 הגיע שלישי ותומר סונינו ב 02:20:41.
