מבחן ארגון 18 אווירודינמיים - Argon 18 Nitrogen 2015
אווירודינמיותנדירות
נוחות חסרהגלגלים לא אווירודינמייםצביעה פחות מעודכנת
8ציון BIKEPANEL
עיצוב8.5
חלקים ואבזור8
עליות7.5
ירידות8.5
מישורים9
נוחות7
תמורה7.5
X פקטור סוביקטיבי מהבוחן8
0
Reader Rating 0 Votes
0.0
במהלך טור דה פראנס 2015 ביליתי על האחת המכונות שבילו בטור דה פראנס – תחת רגליה של קבוצת Bora-Argon 18. המטרה של דגם המבחן Argon Nitrogen 2015 – לחתוך את הרוח, ומהר.
צילום: אור דיין וגיא חלמיש
בחן: גיא חלמיש
בורה ארגון זו קבוצה מגרמניה שהשתתפה השנה בטור. מאז העלמותה של Milram בקול דממה דקה (זוכרים את מדי התכלת?), והפרדות של המפרסמים הגרמניים והקבוצות עקב פרשיות הסמים המעיבות, חזרה קבוצה של המדינה החזקה באירופה לענף וזה חשוב. אבל הנציגה הזו לא הגיע עם אופניים מתוצרת גרמניה, אלא דווקא מתוצרת קנדה (קוויבק דוברת הצרפתית ליתר דיוק): ארגון 18, בעלת השם הייחודי מעולם הכימיה.
דגם: Argon Nitrogen 2015
מחיר: 21,000 ש”ח (ניתן לרכוש עם גלגלי Shimano R81 ב 19,000)
משקל שלדה 960 גרם. מזלג 336 גרם. משקל כפי שנבחנו: 7.5 ק”ג.
מדובר באקסמפלר קלאסי של שלדת אירו לכביש: צינור ראש בצורת שעון חול צר יחסית, מזלג רחב פרופיל וישר, מוט אוכף ותומכות אווירודינמיים, כמובן עם חבק אינטרגרלי מוסתר. גם המעצור הקדמי וגם האחורי מוחבאים ומיקומם מכוון לקו בקבוקי המיים כדי להוסיף עוד אופטימיזציה לקו הרוח המוטרד הזה. עוד נקודת ייחוד לארגון הוא הספייסר האווירודינמי הנמשך לאחור אל הצינור העליון. הספייסר הזה מגיע בשני גבהים אפשריים של 25 ו 15 מ”מ (או 0 מ”מ בלעדיו, אבל אני לא מכיר הרבה רוכבים שמסוגלים לזה ללא אירובר).
המסר השיווקי העיקרי של ארגון 18 באשר לגיאומטריה שלהם הוא “איזון” – הם מנסים לייצר חלוקה נכונה של חלוקת משקל ואיזון באופנים, ומוסיפים לכך ציר מרכזי נמוך יחסית (75 מ”מ מתחת לגובה צירי הגלגלים) לשיפור היציבות והשליטה בסיבובים מהירים והורדת מרכז הכובד של האופניים. במידה small אותה בחנתי (השקולה למידות 51-53 בד”כ), מגלה הגיאומטריה טופ טיוב ארוך יחסית של 54 ס”מ, בסיס גלגלים קצר משהו של 57 ס”מ וזווית מזלג של 72.7 מעלות מתונות יחסית לאיזון ההיגוי.
משקל שלדה מוצהר למדיום הוא 960 גרם ומשקל המזלג 336 גרם. זה לא מעט אבל לא חריג לז’אנר האווירודינמי. המשקל הכולל של האופניים במבחן נשק ל 7.5 קילו בכמה גרמים מלמטה. צביעה היא הצביעה האופיינית לארגון 18: שחור אדום לבן, ואני חושב שהיה טוב לו הם היו מאפשרים לפחות אופציה של שחור בלבד. בגלל שצבעים זה עניין של טעם, ובגלל שצבעי ביגוד של רבים לא בהכרח מתיישבים עם הצבעים הדומיננטים האלה.
אם אתם מהמאמינים לנתוני האווירודינמיות המפורסמים על ידי החברות עצמן, תתעניינו שהם מציגים נתוני דראג אווירודינמי בהם ההובלה שלהם די משמעותית על רוב היצרנים הבולטים בשיוק האירו- כולל על ה Venge, ה Propel, וה Foil (אם כי חלק מהדגמים מהרשימה הזו כבר עודכנו ל 2016…). אני אישית הייתי ממליץ לקחת את המספרים בעירבון מוגבל- לא בגלל שקרים חלילה, אלא משום שכל בדיקה נעשית בצורה שונה ויש הרבה משתנים שישפיעו על נתונים כאלה בצורות מגוונות.
הקוקפטיט
האופנה האחרונה בחיווט הקוקפיט בדגמי 2016 האווירודינמיים שהושקו לאחרונה היא יותר אינטגרציה של הקוקפיט כדי לאפשר כידון אווירודינמי יותר, בד”כ אחוד סטם וכידון, בעל חיבור זורם ואחוד לשלדה. אין ספק שמבחינה אסתטית, על דגם אווירודינמי זה מתבקש ונראה טוב בהרבה, וזה חסר פה בדגם שבמבחן. לטובתם נאמר שהמימוש גם פה הוא די אלגנטי – כניסות הכבלים אל תוך השלדה מהונדסות בצורה כזו שכשחותכים את הכבלים קצר, הם מאוד צמודים ובעלי פרופיל חזית מינימליסטי סביב השלדה, עד כדי כך שזה טיפה מקשה על ההיגוי בחניה על החופש המלא של הזזת הכידון (אבל לא ברכיבה עצמה).
עוד לטובתם: גם ארגון מציגה דגם חדש ל 2016 בשם Nitrogen Pro שההבדל העיקרי בו מה Nitrogen 2015 הוא החלפת הקוקפיט בכידון אווירודינמי ואינטגרלי- במקום עגול רגיל, מקרבון שבו הסטם והכידון הם יחידה אחת, אולם עדיין עם ממשק סטנדרטי בין הסטם לשלדה. באופן כללי גם הדגם שבמבחן מצליח להיראות נקי, מהיר ואווירודינמי גם בלי האינטגרציה המלאה.
המעצורים, ונקודות אבזור נוספות
המעצורים מוסתרים וממשיכים את קו תומכות השרשרת והמזלג ומוסתרים מאחוריהם (וטוב שלא בתחתית השלדה כמו הפתרון שקיים בכמה שלדות אחרות). זה נראה מצוין, אירודינמי, ומוסתר. והתפקוד? הפתעה לטובה: עוצמת העצירה מצוינת וחזקה, ויש מחיר (לעומת שימנו אולטגרה או דורה אייס רגילים) רק במודולציה פחות רגישה, אבל אחרי שמתרגלים לומדים להפעיל את הלחץ הנכון בכל מצב.
האוכף – Selle SMP Full Carbon! וואו… תופס את העיניים ואת תשומת הלב בטירוף. קרבון נקי, קשיח, וללא תיווך וריכוך אל עכוזכם. מתקן עינויים או הפתעה לטובה? ובכן – עבורי, וזה מאוד אישי הרי, לגמרי הפתעה לטובה! מה שנראה מפחיד בהתחלה, ולוקח כמה דקות להתרגל אליו עד שמוצאים את המיקום המדויק (ועד אז זה מרגיש נורא קשה…), מתגלה בהמשך כבעל קימורים שמסייעים לך להניח את עצמות התחת בנקודה מדויקת- לאו דווקא הכי רחבה, ואמצעו הריק מונע לחץ על האיזור הפנימי. הפתח המשמעותי באוכף גם מקל מאוד על הגישה לברגים מלמעלה. בעליות, ההקשתה והתרוממות בחלקו האחורי מסייעות לתחום את הגלישה אחורה ולתת לכם התנגדות קלה ודרושה עבור הפידול האיטי יותר. למרות זאת, נראה לי שאני אמשיך לדבוק באוכפים מעט יותר סטנדרטיים…
הגלגלים שהיו עליהם מעניינים: EA90 SL של Easton המיובאים גם הם על ידי מוטואופן. הם הרגישו מצוין: קשיחים, מגיבים, וקלים למדי – עם 1580 גרמים מוצהרי יצרן הם לא הכי קלילים שיש אבל בהחלט מגיבים ומוצלחים, וע”פ היצרן- לא רק שהם מתאימים לטיובלס (פורמט שממשיך לנסות להתרומם גם בכביש) זו בחירה השמה דגש על אמינות וחוזק. לטעמי אכן הוכחו במבחן כגלגלי All round טובים, אבל עם עומק של 25 מ”מ בלבד הם פחות מתאימים לשלדה- על אופניים כאלה הייתי מצפה למצוא משהו עמוק פרופיל ואווירודינמי, שיתאים לחבילה ולמסר הכללי. לשם כך Moto-Ofan מציעה את החבילה הזו עם אופציה לציוד האופניים בגלגלי Shimano R81 בכל עומק פרופיל שתרצו – עד 50מ”מ ב 19,000 ש”ח.
הצמיגים היו Maxis Relix נתנו אחיזה מרשימה ובטחון בסיבובים, הם אינם בעלי מבנה חלק כמו רוב צמיגי הכביש אבל לא הרגשתי בעיה במהירות הגלגול. הם בעלי משקל מצוין (205 גרם).
ביצועים במישור
כמו שאתם מצפים מאופניים כאלה הם מצטיינים במישור. הרגשתי יציב, מהיר, ויעיל. האווירודינמיות מורגשת אבל (וזה לא מאפיין רק את הניטרוג’ן אלא ציוד אווירודינמי בכלל) את השפעתה תרגישו כנראה רק במהירויות גבוהות מאוד של 37-40 קמ”ש ומעלה. איך הרגשתי? במהירויות הגבוהות התחושה של האופניים, למרות שלא היו עם גלגלים אווירודינמיים, הזכירה לי קצת את ההרגשה שמרגיש רוכב במעבר מגלגלים רגילים לאווירודינמיים: חיתוך הרוח, היציבות של האופניים במהירות עולה קצת, והיכולת לשמר את המהירות משתפרת.
גם המהירות המקסימלית בספרינטים הרגישה לי, אולי סוביקטיבית ופסיכולוגית, גבוהה יותר ממה שאני יכול להגיע אליה עם שלדה לא אווירודינמית. האם זו רק פסיכולוגיה? אולי, אבל פסיכולוגיה היא דבר חשוב, ויש לה השפעה אמיתית על המהירות. בספרינטים גם באה לידי ביטוי הגיאומטריה המוצלחת והמאוזנת של השלדה – תחושה יציבה נטועה ונכונה, נכונה גם בתוך שיא העומס ומהירות הרגליים, בלי נטייה לקפיצות גלגל מיותרות תחת לחץ.
יש עוד היבטים נוספים של אווירודינמיות ברכיבה שהם חשובים לא פחות מהשלדה, וכנראה שיותר – גלגלים אווירודינמיים, ביגוד צמוד במיוחד, תנוחה ארוכה ונמוכה על הצינור העליון, מרפקים פנימה… כל אלה ביחד משפיעים. השלדה עצמה- לא המון, ובמיוחד לא במהירויות של הרוכב הממוצע (ע”פ סטראבה- 24 קמ”ש בערך לגברים, וכ 20 קמ”ש לנשים).
הפשרה האופינית לאופניים על בסיס שלדות אווירודינמיות התקיימה גם פה- אין הפתעות, והאופניים האלה אכן פחות נוחים מאופני עליות. הצינורות הרחבים והקשיחים סופגים פחות מבשלדות קלילות ודקיקות יותר.
ירידות, סיבובים ועליות
אופי וסגנון הרוכב חשובים פה- בד”כ אופניים כאלה, ומסלולים כאלה באים טוב עם רוכבים חזקים וגבוהים יותר שמביאים את הפיזיות שלהם לידי ביטוי ויכולים להחזיק את המהירויות האלה שמייצרות יתרון אווירודינמי לשלדה כזו.
בסיבובים ובירידות הגיאומטריה מצוינת ומאוזנת, ועם סטם של 12 ס”מ נהנתי מהיגוי מדויק, ופיזור המשקל על האופניים היה נכון ומרכזי יותר וזה סייע לי בשליטה. הצמיגים כאמור הוכיחו יכולת הדבקות מורגשת והוסיפו לרמת הבטחון.
בעליות – ברור שכשחברה משיקה ליין של אופני מישורים ובריחות, לצד אופני אופטימיזצית משקל-קשיחות (“עליות”), היא מכירה בכך שיש מחיר מסוים שמשלמים בכל דגם בביצועים המתאימים יותר לדגם השני. גם פה אין ספק שהאופניים האלה אינם אופטימליים לעליות כמו הגאליום פרו של Argon 18 שבחנתי בשנה שעברה בעיקר בגלל המשקל (הפרש של 170 גרם במשקל השלדה). הגיאומטריה דווקא די דומה. בסופו של דבר הקונה הפוטנציאלי צריך להיות כנה עם עצמו ולהסתכל על אופי הרכיבה שלו, והיכן הוא מבלה את רוב הקילומטרים שלו – במישורים או גבעות מתונות או באמת ברכיבות של גובה מצטבר.
כמעט על הסטם לבדו: אופניים דו שימושיים – הן לאירובר והן לרכיבת כביש
במקור, האופניים הגיעו למבחן עם סטם קצר מדי עבורי מה שחיזק את תחושת הכידון הצר וקלקל את כל המנח שלי על האופניים. עברתי לסטם 12 ארוך…. ומהפך! (כלל האצבע המוכר לבחירת אורך הסטם, לפיו בישיבה ציר הגלגל הקדמי צריך להיות מוסתר על ידי הכידון במבט מלמעלה התגלה שוב כעובד). האופניים באמת הפכו להיות אופני מישורים מעולים. התנוחה שטוחה וארוכה לאורך הצינור העליון, זווית הידיים מוטה קדימה על הדרופים והכידון, ואז כל הגוף פחות מתאמץ להיות כך, כי הקונטרה של הכידון הוא בזווית נכונה יותר. כעת אפשר לשים את האוכף בדיוק במקום הנכון לו, ולהתחיל להנות מהאופניים. באופני כביש, בוודאי תחרותיים, סטם 9 או 10 ס”מ- צריך להעלות סימני שאלה. תסתכלו על המקצוענים, ולמרות שאנחנו לא גמישים כמוהם, יש לא מעט רוכבים וטריאתלטים שמשקיעים, נמצאים הרבה שעות על האופניים, ואפילו עובדים קצת על גמישות. הם יכולים לרכוש שלדה שתתאים עבורם לסטם 11-13 ס”מ, ובכך יהנו מאופניים שמתנהגים כמו שתכננו אותם להתנהג עבור הרוכב, כי נקודת הייחוס של מתכנני שלדות תחרותיות המבלות ברמה העולמית הגבוהה היא של סטמים כאלה. זה מקרין על כל התנהגות האופניים ועל כל החוויה. על הביצועים בירידות ובסיבובים, על הנוחות בעמידה, על ההיגוי.
לטריתאלטים יש עוד קטע בהעדפת השלדה הקטנה יותר – כשקונים שלדה אווירודינמית נהנים משלדה קטנה יותר שיש לה שטח פנים קטן יותר מול הרוח. בנוסף המעבר לסטם ארוך יותר אפשר לי להנות ולהרגיש נוח עם כידון צר יותר שהעמיד אותי שוב, בצורה אווירודימית עדיפה במישורים, כשהסטם קצר יותר ההיגוי עצבני, וחלק מהרוכבים יצטרכו כידון רחב יותר כדי שיתאים להם מהמרחק הזה.
עוד עניין ספציפי לטריאתלטים – הרי המיקום של הכידון בסטאפ של כביש לא מתאים לאירובר – זה רחוק מדי. אם תקחו שלדה קטנה, ותשימו סטם 12 על האופניים לרכיבות הכביש הרגילות שלכם, אפשר בקלות לקחת סטם קצר, אפילו 9 ס”מ, להשתמש בפטנט הסטת התקן האוכף המשנה את זווית התקיפה מ 72 מעלות ל 76.5. שלבו את זה עם ביטול מוחלט של הספייסר האווירודינמי שיש פה באופניים של 2.5 ס”מ, וניתן יהיה לשים איירובר בתנוחה קרובה בהרבה לתנוחת נג”ש (נכון, יתרת הסטירר תבלוט בין שתי זרועות האירובר). תקבלו בכך שני אופניים במחיר של אחד- זו הגישה ההגיונית בעיני לטריאתלט שאינו מתכוון להחזיק אופני נג”ש ואופני כביש בו זמנית.
לסיכום
עולם אופני הכביש נמצא בתזזית אווירודינמיות. הכל נהייה חלק, מהיר למראה וכל יצרן מתהדר בבדיקות משלו במנהרות רוח, שמצביעות על הוכחות לכך ששלו גומר הכי מהר… תסלחו לי שאני סקפטי – רבים בודקים את האופניים במצב סטטי, ללא רוכב במנהרת הרוח, והמספרים ניתנים להרבה מניפולציות הנוחות למפרסמים. התוצאה היא שלכל יצרן יש טבלאות המוכיחות ששלו הכי מהיר, בדיוק כנגד אותם מתחרים שהוכיחו את ההפך בהשקה הקודמת… בנוסף היתרון האווירודינמי בא לידי ביטוי במהירויות הגבוהות בעיקר, כשאתם לבד מול הרוח או בבריחה. חסרונות הקטגוריה אינם קשורים ביצרן או דגם ספציפי: בד”כ האופניים האווירודינמיים (באמת לא משנה מאיזה חברה) יהיו בעלי משקל גבוה יותר ונוחות פחותה מאחיהם מאותו יצרן שמיועדים לעליות. זה בדיוק מגדיר את המגמה שאני צופה לשנים הקרובות- שיפור משמעותי בנוחות ובמשקל גם בעולמות של הדגמים האווירודינמיים.
אז האם אני חושב שלא כדאי לקנות אופניים מהז’אנר? דווקא לא: אם זה מגניב לכם את האנרגיות להיות על המראה האווירודינמי כמו של המקצוענים בבריחות בטלוויזיה זו סיבה מעולה, אולי הכי חשובה שיש. אם אתם רוכבים בעיקר במישורים ורולינג הילס, אלה דווקא האופניים המתאימים לכם. אם אתם רוכבי כח וחזירי פלטה ומבלים בקלות יחסית זמן רב סביב 40 קמ”ש או יותר במישורים – זה משתלב מצוין. לטריאתלט שהחליט לרכוש זוג אופניים אחד בלבד מאוד הגיוני ללכת על אופני כביש אווירודינמיים במידה קטנה יחסית עם שני סטמים, ולקבל שני זוגות במחיר אחד (במיוחד אם יש להם מוט כסא מתהפך כמו במקרה של הארגון 18 ניטרוג’ן שבמבחן הזה). Argon Nitrogen 2015 נהנים מחבילה מאוזנת במחיר הגיוני, ממימוש מוצלח והגיוני לאינטגרצית המעצורים והשלדה, יש להם מוט אוכף בר היפוך לזווית כביש וזווית טריאתלון, וגיאומטריה מאוד מאוזנת וטובה.
לסיכום
