מהרגע שעברנו את הפס האחרון והתחלנו לגלוש מטה מטה, משהו השתנה, הייתה איזו השתחררות. כבר לא מיהרנו, והפסקנו לבדוק את קווי הגובה כל חצי שעה, עצרנו הרבה להסתכל מסביב, לצלם, לזכור. נתננו לשמש לשקוע לאיטה בלי לדאוג איפה נחנה, איפה נמצא מים, ומה נשאר לנו לאכול. פתאום, אחרי כל המאמץ הזה שנמשך ימים על ימים ללא רחמים, לגלוש חצי יום בלי פידול אחד וכל הנוף הזה משתרחש מתחתינו, זה התגלות אלוהית, מתת חסד ממש.
מאת: קובי אשל
הכתבות בסדרה:
- מסע אופניים בדרך הפמיר (1) – מסע הרפתקני במדינות הסטאן
- מסע אופניים בדרך הפמיר (2): ת”א-בישקק
- מסע אופניים בדרך הפמיר (3) – בישקק איתך במאבקך הצודק
- מסע אופניים בדרך הפמיר (4) – הדרך לסון קול
- מסע אופניים בדרך הפמיר (5) – האם זהו גן עדן?
- מסע אופניים בדרך הפמיר (6) – הירידה אל המישור
* תודה לחברת עולם קטן שתומכת במסע של קובי וסיפקה לו מכשיר למעקב GPS:
גם הדיבור שלנו השתנה לגמרי. בהרים לא דיברנו הרבה, וכשדיברנו, זה היה במשפטים קצוצים בין נשיפה לנשיפה, תכליתיים ונדירים, על גבהים, מרחקים, זמן לאור אחרון, כוון הרוח והאפשרות לגשם. ככל שנמשכה הירידה התחלנו לדבר שוב – אולי נקרא לזה לשוחח. לעיתים עצרנו במיוחד כדי להביע איזה רעיון בהרבה יותר מידי מילים. פתאום דיברנו על בודהיזם, דתות, פילוספיה בגרוש ובשני גרוש. עקבנו אחר הנקיקים שמתחתינו ושלוחות הקרחונים הגולשים בהם, עד שהופכים לזרזיף של מי שלג זכים וקפואים, שמצטרף מאה מטרים למטה לעוד זרזיפים אחים שהופכים יחד לפלג שוצף, הנופל מטה כמעט אנכית.
הסתכלתי היטב על מבנה המדרונות שמסביב, ומחשבה עלתה במוחי, כמו הארה. אמרתי לג’יימס: דיס איז דה וורי סטאראט אוף א-ריבר, יוג’ ריבר. 
כשהגענו לקו היער ועצים החלו לבצבץ על המדרונות, הפלגים כבר הפכו לנחל והנקיק לערוץ, הדרך התמתנה מעט כשהיא זורמת על גדת הנחל, והופיעו עצים גדולים ורחבי נוף (סוג של אלון נדמה לי), ושוב לא היינו צריכים לחפש צל, או מים. באיזה שהוא מקום חשנו שלמרות שהיום בעיצומו ויש עוד הרבה שעות אור, אם נמשיך הלאה הפסטורליה הזאת תלך ותיעלם, והחלטנו לסיים להיום וחנות. מצאנו מדשאה עם כמה אלונים גדולים על שפת הנחל והקמנו את המחנה. בשבילי זו הייתה מנוחה אדירה, הייתי עייף מאוד מימים קשים רצופים, ולא רק פיזית, זו הייתה גם מסחטה נפשית חזקה, תמהיל של התפעמות וחרדה שקשה להכיל.
התרחצנו וכיבסנו בנחל, נתננו בבישול, הדלקנו מדורה קטנה וסיפרנו סיפורים. גן עדן אמיתי.
והנחל, ככל שאנחנו ממשיכים במורד, מתעצם וגדל, והופך לנהר קטן ועצבני. הדרך קשה, לעיתים מתרחקת מהנהר כדי לעבור מפל או איזה קטע קניוני, ונידחת. מכונית באה מאחורי ועוצרת לידי. זה קירגיזי מבוגר במכונית קטנה ומתפוררת, שלא מובן איך היא צולחת את הדרך הזו. הוא עצר לפטפט, מאיפה אתה? לאן אתה ממשיך? וכו’. ולאחר כמה משפטים מגומגמים הוא ממשיך בדרכו. כמה דקות לאחר מכן, כשאני מגיע לראש עליה אני שומע פתאום חבטה מוזרה. הדרך כאן יורדת בחדות אל הנחל בירידה תלולה ומדורדרת, וחוצה אותו על גשר. בקרבת הנחל אני רואה את האופניים של ג’יימס זרוקים באמצע הדרך וג’יימס עצמו מתכופף חזק מעבר למעקה הגשר. קצת בחרדה ירדתי את הירידה במהירות מופרזת, ואני רואה שהמכונית שעצרה לידי לפני חמש דקות שקועה בנהר מתחת לגשר. הוא כנראה לא הצליח לבלום וצנח לנהר מגובה כשישה מטר. שני אנשים שצצו משומקום הצליחו בהכוונה של ג’יימס מלמעלה להגיע למכונית ולשלות את האיש, שבאורח פלא שרד ולא טבע. אבל הוא כנראה שבר את הכתף וכמה צלעות. הוא התקשה לנשום. כשראינו שאנחנו כבר לא נחוצים המשכנו בדרכנו. ריחמתי על האיש, זה יכול לקחת יומיים שלושה עד שהוא יגיע לבית חולים, אם בכלל.
והנהר מתעצם והולך, והערוץ מתרחב והופך לוואדי רחב, וגם סימני צביליזציה החלו להופיע. תחילה קו חשמל, בהמשך בתים בודדים פה ושם, חנות. באיזה שהוא מקום כשהוואדי מתרחב והופך לעמק, אני רואה את ג’ ממתין לי במבט חגיגי כולו זורח. תראה, הוא אומר לי, אנחנו על אספלט! אמנם משובש וקצת מתפורר, אבל סלול!
ניסינו לעשות חשבון מתי ראינו כביש סלול לאחרונה, ואיבדנו את הספירה. כנראה בסביבות שבועיים. זה נראה עכשיו כל כך רחוק, כאילו באנו מעולם אחר, ארץ אחרת לגמרי, חצינו את השמיים ונחתנו לפה. ברגע הזה, כשנכנסנו לשולי הארץ הנושבת שמעבר להרי טיאן שאן, נראה לי שהתחלתי לתפוס איזה מסע עצום עשינו. החלטנו לעצור בכפר הקרוב שבוודאי מיד יגיע, להיכנס למסעדה ולחגוג את חגיגת האספלט. איזה מסעדה ואיזה עמה. בקושי קיוסק עלוב עם 4 פריטים. אבל חגגנו.
במלון בג’ללבד פגשנו זוג בלגים שרוכבים הפוך ובאו מטג’יקיסטן, ותחקרנו אותם לגבי הדרך שמצפה לנו. הם ישבו איתנו שעתיים ושחזרו לנו את המסע שלהם לאחור. הבנתי (מה שכבר ידעתי מהתחקיר שלי לפני המסע אבל הדחקתי), שאחרי אוש יש טיפוס של שלושה ימים לגובה 4000, שם הגבול, ובהמשך חוצים את רכס לנין בפס 4700 מ’ ואחרי זה יש עוד כמה פסים מעל 4000 מטר, וכל המסלול – כ 700 ק”מ – לא יורד מגובה 3000. אמרתי לג’יימס: באוש אנחנו נפרדים.
כשיצאנו מג’ללבד דרומה ג’יימס אמר לי שאני נחפז להחליט, אנחנו עייפים עכשיו אחרי לפחות 7 ימים של רכיבה מאומצת ללא יום מנוחה, והכל נראה לנו קשה ומאיים, והציע להתאמץ טיפה ולהגיע לאוש תוך ימיים, ואז ישארו לנו שלושה ימים נטו בגסטהאוס מפנק כדי לשקול שיקולים. בריטי, אבל צודק. היומיים הבאים עברו עלינו ברכיבה עצבנית, בכביש שהלך ונעשה עמוס במשאיות כבדות, ברוליג הילס מתישים על גבעות ועוד גבעות. חנינו ללילה באיזה מגרש תעשייתי בפאתי עיר, ועבר עלינו ערב הזוי עם בריונים שבאו כנראה לעשות סמים, איכשהו, במתק שפתיים הצלחנו להטות אותם לצידנו והם עזבו אותנו במנוחה, ואפילו לא עשו יותר מידי רעש.
בייאנה גסט האוס
כבר מהכניסה לעיר שמתי לב שאוש היא העיר האמיתית של קירגיזסטן, ולא בישקק, שנבחרה להיות הבירה ממניעים פוליטיים ציניים. זו עיר עתיקה ומבוססת, ויש בה ארמונות מפוארים לצד שכונות פחונים עניות, והיא בנויה סביב נהר גדול שחוצה אותה. לעיר יש גם צוק שצומח לה בדיוק באמצע וקוראים לו הר סולימן. כשחצינו את הנהר עצרתי על הגשר ואמרתי לג’יימס: אתה רואה את הנהר האדיר הזה? אנחנו מכירים אותו מהלידה. הוא פקח זוג עיניים ולא התעצל והוציא את הסמרטפון, ועיין במפה דקות ארוכות. כן, זה אותו אחד שראינו את ההתחלה שלו, אמר לבסוף. אתה נביא! אמייזינג!
על גסטהאוז בייאנה באוש שמענו עוד מהדרך וניווטנו ישר אליו. זה מקום קטן ומטופח ששמעו עובר מפה לאוזן בין רוכבי האופניים על דרך הפמיר לאורך מאות קילומטרים. התקבלנו ע”י בחור אוסטרלי דובר אנגלית, שהכניס אותנו לחצר פנימית בה נחנה את האופניים, וקיבלנו חדרים נורמליים עם מקלחת ואסלה, ו – לא תאמינו – מזגן!
הייתי כל כך עייף, שאני לא זוכר מה היה בשארית היום.
אחים
שהיתי בגסט האוס בייאנה ארבעה ימים. פגשתי שם מעל עשרה רוכבים, כולם בכיוון ההפוך, בדרך לבישקק. האווירה הייתה חמה ומשפחתית ביותר – כשטוררים נפגשים, הם פוגשים את אחיהם התאומים. אתה חי במשך שבועות כזר מוחלט, כיצור בודד מעולם אחר, וזה מצריך מאמץ נפשי מתמשך, להיות סתגלני סובלני ומכיל בכל שנייה, כלפי כל אדם וחיה. אחרת לא תוכל לשרוד, פשוטו כמשמעו. לכן כשאתה פוגש טורר, אחד מהשבט שלך, יש לך אי קטן של יבשה לכמה דקות, להירגע, לקחת אוויר, לחלוק, לעזור ולהיעזר.
מתוך הנוכחים בגסט האוס התחברתי במיוחד לשניים: מקסים, צרפתי שיצא מליון לפני שנה, שהגישה וסגנון הטיול שלו דומים מאוד לשלי, ופרד, שוויצרי מג’נבה ששלושים שנה הוא ואישתו מארחים טוררים בחצרם עד שיצאו למסע בעצמם. אם אלה ועם ג’יימס (שנשבע שאם אחליט לצאת לטג’יקיסטן הוא נשאר איתי גם אם אתקדם ק”מ אחד לשעה) התייעצתי. לאור קשיי הנשימה שלי בגבהים של 2500 ומעלה היה לי ברור שלרכוב מאות קילומטרים מאומצים בגבהים שמעל 3000 מטר זה בשבילי סיכון ממשי. החלטתי לוותר.
כל צוות הגסט האוס והאורחים התגייסו למצוא דרך להשיג לי וויזה לאוזבקיסטן, אבל הדרכון הישראלי שלי, שמעורר בדרך כלל השתאות עד הערצה, הוא גם סוגר דלתות. בסופו של דבר ארזתי את האופניים ורכשתי שלושה כרטיסי טיסה נפרדים: מאוש לבישקק, בישקק לאיסטנבול, מאיסטנבול לתל אביב בהמתנות של חמש ושש שעות.
בבוקרו של יום פקיעת הוויזה שלי בקירגיסטן נפרדתי מג’יימס שיוצא לדרך הפמיר כמו אב חרד, לא מפסיק לתת לו עצות אחרונות והוראות מגוחכות, ומעניק לו את שארית הקפה הטורקי שלי (די מביך, אבל אלו היו רגשותיי…), ונכנסתי ל 24 שעות של המתנות וטיסות בהמשכים, מטופל באופניים כבדים שלא ארוזים כמו שצריך וצ’ימידן ענק וזול שמאיים להתפקע, בטרמינלים ללא מיזוג שאין להשיג בהם טרולי.
מאת: קובי אשל
קובי אשל – רוכב שטח, מוביל טיולים ונווט, בייקפקר, טורר וסתם רוכב. קובי חובב דרכים ומפות, טיולים ומסעות, הוגה והוזה בלי בושה ואספן צלקות אובססיבי. קובי טוען שטיול בלי אלמנט של הרפתקה הוא רק אימון, וכשמעצבנים אותו הוא מאיים לעלות על האופניים, לרכוב אל האופק ולא לחזור לעולם.
בטוח תרצו להכיר את מגזין הטיולים והאאוטדור שלנו:
