קובי אשל, בכל קיץ פשוט לא יכול לעמוד בכך, וחייב את המסע לנפש, לרוח, לחיים אחרים. אל חיבור אנושי, תרבותי ופיזי למקום אחר מפה ולעצמו. אנחנו ברי מזל לקבל ממנו את החוויות האלה בכתיבה מעוררת חשק להוסיף עוד זוג אופני טורינג למחסן, ולהתחיל לחסוך למסע… והפעם סדרת המסע בין מזרח למערב אירופה.
מאת: קובי אשל
לפני הכל – תקציר:
שלושה ימים ישבתי בקמפ בוינה, ביקרתי בעיר והתאוששתי מהטיסה. ביום הרביעי יצאתי מזרחה על מסלול יורו וולו 6 לאורך הדנובה, כ- 70 ק"מ עד ברטיסלבה. שם פגשתי את וולו 13, שביל מסך הברזל. עזבתי את הדנובה והמשכתי עליו בכיוון כללי דרום. המסלול משולט היטב, ומזגזג על הגבולות בין סלובניה, אוסטריה, הונגריה וקרואטיה. המשכתי עליו 5 ימים ואז לקחתי יום מנוחה בעיר קוסג, והחלטתי לעזוב אותו ולמשוך דרום מערבה לעבר החוף האדריאטי. אני מניח שנלאיתי מזקנים אכולי זעם ותחנות גבול נטושות מימי המלחמה הקרה. רציתי לראות ים. בשלושת הימים הבאים התקדמתי בניווט חופשי אל זגרב, וכאן אני נמצא.
קובי אשל
עיניים פקוחות ונפש חפצה
אני כבר מכיר את זה, ובכל זאת זה מפליא אותי כל פעם מחדש. כשאני על האופניים בארצות זרות, אנשים נחמדים ומאירי פנים אלי באופן בלתי רגיל. בהתחלה חשבתי שהגעתי לארץ שהאנשים בה טובים, או שכאן נהוג לכבד זרים, מה שבדרך כלל נכון, אבל בכל זאת יש לי רושם שזה מכוון אישית אלי. אני עוצר ליד איש ברחוב והוא מיד מתפנה ויוצא מגדרו כדי לעזור לי, גם אם הוא טרוד וממהר. כל אדם שאני פוגש, חמוץ פנים ככל שיהיה, כשהוא רואה אותי מיד חיוך רחב נמרח על פניו. אנשים קוראים לי מיי פרנד או אמיגו תוך דקה.
מה זה הדבר הזה? למה בחיי היומיום בארץ זה לא קורה? אני מנסה לדמיין כיצד האיש שמולי רואה אותי, איך אני נראה מהצד שלו, ומניח שהוא רואה מולו אדם נחמד וידידותי ומגיב בהתאם.
מיד כשהגעתי לקמפינג בווינה הבחור בקבלה יצא מעבר לדלפק שלו כדי לעזור לי עם האופניים בעוד אנשים אחרים ממתינים בתור, וכשהסתיים התור בא איתי לעומק המחנה כדי לעזור לי לבחור מקום טוב לאוהל. כנראה שכשאני במסע אני כל כך נזקק לאנשים שבדרך, כל כך תלוי בהם וברצונם הטוב, שמשהו בי נפתח ומאפשר. אני פותח איזה ערוץ תקשורת אל העולם שבימים רגילים סגור ואטום, ואנשים מולי חשים זאת ונפתחים גם הם. אני מאמין שזה קורה לכל מי שמטייל זמן ארוך לבדו. אני אוהב את זה. זה מאפשר לי לראות את העולם ברור וחי, בעיניים פקוחות ובנפש חפצה.
מי פה המשוגע?
בערב האחרון בוינה, ב"גריל פארטי" המדהימה שנערכה שם, עם תזמורת ביג בנד נהדרת ובשרים על האש, ידידי האיש מהקבלה, שבאופן טבעי היה עסוק מעל הראש בארגון העסק, ארגן לי מקום טוב מול התזמורת וחבר נחמד לשולחן, גם הוא במסע אופניים, ואוכל ובירות כל הערב, כשאנחנו מחליפים הלצות כל פעם שהוא עובר ליד שולחננו.
באותו ערב, כשהלכתי לרגע לשירותים הצצתי בהיסח הדעת במראה וכמעט שלא היכרתי את עצמי. נשקף שם אדם נעים וידידותי, עם עיניים פקוחות ושובבות וחיוך מאוזן לאוזן. זה אני? אני??
זו הייתה באמת מסיבה אדירה, עם תזמורת ביג בנד משעשעת ביותר, שכמו נערכה במיוחד לכבוד צאתי לחפש את הדרך לאיסטנבול. ניסיתי להסביר זאת לאיריק, שותפי לשולחן, אבל הוא הנהן בשתיקה, כמי שמדבר עם משוגע. ואין לך מסלול? כלום? שאל. אהה… אני מאלתר תוך כדי תנועה, גמגמתי. כל ההסברים המוכנים שלי ש'הדרך כבר תוביל אותי' נראו מגוחכים לגמרי מול פניו של הגרמני המסודר והחביב הזה. כששאלתי אותו לאן הוא רוכב פתאום הוא נבוך. לא תאמין לי, אמר, לאיסטנבול! הוא הראה לי מפה מודפסת עם דף אקסל צמוד שמפרט את כל המקטעים, המרחקים, מקומות הלינה והקושי לפי צבעים ל 55 הימים הבאים. עכשיו אני ראיתי מולי משוגע. ומה יש לו לחפש באיסטנבול? העוזרת בית שלו גרה שם! משוגע נו.
רוכב לבקר את העוזרת שלו
העיר החרישית בתבל
וינה לא עניינה אותי. לא היה לי חשק לארמונות או מוזיאונים. הזמנתי שניצל וינאי בבית קפה מפורסם ונחנקתי. בפראג הארמונות יותר יפים והגולאש – פי מיליון. בקיצור, רק רציתי לצאת כבר לדרך.
70 הקילומטרים עד ברטיסלבה חלפו ביעף, בשביל מישורי לגמרי על גדת הנהר. בברטיסלבה כל הרהבתנות נעלמה, ובמקומה הופיעה יעילות תחבורתית יוצאת דופן. באמת שלא יצא לי לראות דבר כזה, ואני אחד שיצא לו לראות דברים. אמצעי התחבורה העיקרי הן חשמליות. הן מחליקות חרש במסלולים שלהן, כל קרונית מצוירת בסגנון פופ ארט בצבעים עזים, כל קו והצבע שלו. לאורך כל רחוב מסומנים נתיבי אופניים עם חיצים, תמרורים ורמזורים משלהם, ונתיבי הולכי רגל כנ"ל. כמעט שאין מכוניות פרטיות. למרות שעת העומס של אחר הצהריים שבה הגעתי לעיר, השקט המם אותי! זוהי העיר החרישית בתבל! יום אחד, כשאהיה סופר מפורסם וארצה להתגורר בעיר שקטה ונעימה כדי לכתוב רומן, ברטיסלבה היא העיר שלי!
ברטיסלבה
בין מזרח למערב
בברטיסלבה פגשתי את יורו וולו 13 ועליתי עליו. עזבתי אתו את הנהר והתחילו גבעות שבהמשך הפכו להרים, ונאלצתי להתחיל להזיע. השביל, שהוא סלול ומשולט בשלב זה, הולך על הגבולות, תחילה בין אוסטריה לסלובקיה, בהמשך אוסטריה – הונגריה, הונגריה – סלובניה, סלובניה – קרואטיה. כל כמה קילומטרים עוברים גבול. פה ושם ראיתי כמה נקודות ביקורת גבולות נטושות, שרידים מימים אחרים. בדרך כלל אין שום סימן, גדר או שלט. אבל המעבר בין מערב למזרח אירופה מורגש מיד. פה האספלט חדיש ואיכותי, שם מתפורר וישן. כך גם הבתים וכל המבנים. אבל ההבדל הבולט מכל הוא האוכלוסייה, האנשים והשפה. באוסטריה גרמנית נוקשה ויבשה, בסולבקיה מתגלגלת, בהונגריה מתנגנת ומכבירת מילים. והכי גרוע מבחינתי, אף אחד, לא כאן ולא שם, לא מבין מילה אנגלית, ולא רק זה, אלא שהאנשים חסרי סבלנות. האוסטרים לא מנסים להבין אותך, אלא אומרים לך את אותו המשפט שוב ושוב, באותה נוקשות ובאותו קצב, ואתה זה שצריך להבין אותם. בהונגריה חוסר ההבנה גורם לאיש פשוט להסתובב וללכת לדרכו. במקרים האלה אני מתחיל לדבר עברית עם תנועות ידיים. לפעמים זה תופס ויש איזו התעניינות. כשאני אומר שאני ישראלי אנשים מגיבים ב"או-הו!" מובלט, ונעשים קרים.
הפנסיונרים
בבית קפה אחד בעיירה נידחת בהונגריה ישבו שלושה זקנים על המרפסת – הקפה בהונגריה אגב מצוין, באוסטריה, רק מאות מטרים הלאה, דלוח. התיישבתי לידם עם הקפה שלי. להם הייתה סבלנות, אולי בגלל הזקנה ואולי זו הקוסמופוליטיות – השניים הונגרים וחברם אוסטרי מהעיירה הסמוכה, מרחק שלושה קילומטרים – והתחילה שיחה חביבה ומלאת הומור. כשהגענו לנושא ישראל, האוסטרי סיפר שביקר בישראל בשנה שעברה, היה בקיבוץ, היה בכותל, במצדה, בגולן. תל אביב הכי עשתה עליו רושם, זה ניו יורק! התפעל. אבל, וכאן פניו נעשו חמורות, "יש בעיה עם הפלסטינים". אתה צודק, אמרתי וניסיתי לשנות נושא, אבל הוא שב וחזר על זה כמה פעמים, עד שאמרתי לו "וכאן יש בעיה עם אנטישמיות". הפנים של כל השלושה מיד נאטמו. מילה נוספת לא נאמרה. סיימתי את הקפה בלגימה אחת ועליתי על האופניים בלי שלום. עוד שעות רבות של דיווש ליוותה אותי המועקה.
אנטישמיות
קוסג, הונגריה
איתרתי מלון בעיירה קטנה בהונגריה בשם קוסג. מסתבר שהגעתי למלון די מפואר ששוכן בכיכר המרכזית היפהפייה של העיר, שנותרה כפי שהייתה מימי הביניים. הייתי די מותש מימי הרכיבה האחרונים, ולמראה הכיכר היפה הנשקפת מחלוני החלטתי להישאר שם ליום מנוחה. בבוקר הסתובבתי לי על האופניים בין חומות העיר, וכשהגעתי למבצר העתיק, היה שם איזה חג או אירוע, וקהל של כמה מאות, לבוש בבגדי ימי הביניים התגודד בין החומות.
ברחבת הטירה נערכה מסכת שבה ראש העיר נשא דברים וזכה לתשואות, ולסיום דבריו נתן סימן לתותחן שעמד שם, והוא ירה בתותח. הפיצוץ האדיר שהדהד בין החומות הפתיע אותי כל כך, שנפלתי עם האופניים לרצפה ונחבלתי. מיד אנשים נחלצו לעזרתי והושיבו אותי על כיסא. מזמן לא הרגשתי כל כך מגוחך…
אני אוהב את המקרים הקטנים והמקומות הנידחים האלה שנקרים בדרכי לגמרי במקרה, כי הם אותנטיים וחפים מכל הצגה לתיירים. אלה החיים עצמם בעיר הזאת, ברחוב הזה, בקצה המדינה הבלתי חשובה הזו, וזה מה שמעניין אותי.
בדרך לזגרב
אחר כך באו כמה ימים הזויים. חניתי בקמפינג מפונפן שיש לו מעינות מרפא, יקר להחריד (30 יורו לחלקת אוהל קטנה ואסימון למקלחת של שלוש דקות), מנוכר ומעצבן. לא מצאתי שם עם מי להחליף מילה. בערב הבא, בכביש נידח בין יערות מצאתי גסט האוס בתוך ווילה גדולה וישנה. הייתי האורח היחידי וארבעה אנשים עמדו עלי לשרתני, כולם במדים מדוגמים: פקיד קבלה, טבחית, מלצר וחדרנית. הדיל כלל ארוחת ערב וארוחת בוקר, יעני 'חצי פנסיון' (42 יורו). ואז מצאתי קמפ חרב ונטוש לשפת אגם, עם בקתות נופש מטות לנפול ואפופות כורי עכביש שגם העכבישים כבר נטשו, ובאחת מהן באר שמכר לי בקבוק מים ופחית בירה (15 קונה – כשני יורו). בכל הלילות האלה, בדיוק כשהספקתי להקים את האוהל החל גשם ולא פסק כל הלילה, ובבוקר התפזרו הערפלים ונהיה חם והביל.
ואז הגעתי לזגרב.
מאת: קובי אשל
קובי אשל – רוכב שטח, מוביל טיולים ונווט, בייקפקר, טורר וסתם רוכב. קובי חובב דרכים ומפות, טיולים ומסעות, הוגה והוזה בלי בושה ואספן צלקות אובססיבי. קובי טוען שטיול בלי אלמנט של הרפתקה הוא רק אימון, וכשמעצבנים אותו הוא מאיים לעלות על האופניים, לרכוב אל האופק ולא לחזור לעולם.
הפייסבוק מסתיר מכם את רוב הכתבות! עשו מנוי חינם על בייקפאנל פה: https://goo.gl/4tGh4F
