לפני כמה שנים התקשר גיאחה, אותו הכרתי במסגרת העבודה המשותפת שלנו בקומברס עליה השלום, אחרי פוסט שכתבתי בפורום אופני כביש – ״רוצה לכתוב בבייקפאנל על הטור דה פראנס?״, שאל. היה דיון קצר. לא זוכר אפילו על מה. אבל לאחריו נולדה הכתבה הראשונה שלי בבייקפאנל – מתי לברוח מהעבודה? לקראת טור דה פראנס 2012.
העניין הוא, ולא ידעתי את זה בנקודת הזמן הזו שבה הכל החל, שיותר משאני אוהב מרוצי אופניים אני אוהב את הענף בישראל ואת אלו שבוחרים בו כמקצוע. 3 חודשים אחרי אותה כתבת בכורה, כבר כתבתי על רוכבים ישראלים – לקראת אליפות העולם ולקראת עונה מקצוענית נוספת של ניב ליבנר.
טור ערד 2013 סימן את המהפך. בהשראת הדיווחים המצולמים של גרהאם ווטסון מהמרוצים הגדולים העולם, ביקשתי בפעם הראשונה מאיגוד האופניים להצטרף לאחד הרכבים. עם אייפון כמצלמה ומתוך רכב השופטים צפיתי וכתבתי בפעם הראשונה על המרוץ כמעט ״מבפנים״. לא ידעתי כמה משמעותי הפרויקט הזה עומד להפוך.
מאת: דני אסקרוב צילום: דני אסקרוב, גיא חלמיש
מימין: על קו הסיום (לצד אופיר גלאון) באליפות ישראל ב XCO 2015
אז למה פוסט פרידה?
אני לא באמת עוזב, אבל לא אהיה כאן בכדי לצלם ולהיות עם האנשים. קיבלתי הזדמנות נהדרת לנהל את הפיתוח בסטארט-אפ יוצא דופן במיניאפוליס ארה״ב. אז אני מתחיל חלום חדש.
אני מאמין שכל אחד נושא עימו לכל מקום את עצמו, משפחתו, המקצוע והתחביב. אז אני והתחביב יוצאים לרכוב בכבישים חדשים בשנים הקרובות.
מקווה שעשיתי טוב. אני יודע שאלפי אנשים קראו ורוב התגובות היו חיוביות. אני מאמין שהסיקור של מרוצי האופניים בישראל הוא אחד הדברים המשמעותיים שעשיתי בחיי מבחינת כמות האנשים אליהם הגעתי ובהם נגעתי. ברמה האישית זה לבטח אחד הפרויקטים שאני הכי גאה בהם. זה גם היה כיף גדול, וזכיתי להגיע כמה פעמים ממש לפרקט של ארועי האופניים בעולם.
הבמה בבייקפאנל נותרת פתוחה. מקווה שיהיה מישהו שימלא את המקום ושאוכל לקרוא מרחוק מה קורה ל ״רוכבים במחתרת״.
הצלחנו אפילו להביא אותו לשטח בסמר (דני מימין, שי משמאל)
התהליך שלי מכותב, לעיתונאי ופרשן
אנשים לא בהכרח מודעים למאמצים הכרוכים בכתיבה, לכמות השעות המושקעת בכל כתבה כזו. למשמעות המשפחתית כשאבא לא נמצא כל שבת כי יש תחרות בצפון, לשעות התחקיר והכתיבה, ולכמות העריכה והעבודה הטכנית של העלאת הכתבות לאתר. זה בסדר, הם לא אמורים להיות, אבל אי אפשר היה לעשות טוב את הכל ולכן העדפתי איכות על כמות.
אחרי טור ערד 13, מצאתי את עצמי מתמקד יותר במה שעניין אותי יותר – הענף המקומי. הביקור בכל מרוצי הכביש ובלא מעט מרוצי קרוס קאנטרי בנה מערכת יחסים עם המשפחה הקטנה שמקיימת את המרוצים בישראל. בעזרת טוויטר, דיווחתי לייב מתוך הפלוטון, ביוטיוב ערכתי סרטים ממרוצים, ודף הפייסבוק רוכבים במחתרת סיפק תמונות ועדכוני חדשות על רוכבים ומרוצים של רוכבים ישראלים. למרות כל הנ״ל – גולת הכותרת היתה ונשארה הדיווחים המצולמים מהמרוצים ב BIKEPANEL.
בהתחלה התכחשתי לעובדה שאני עושה עבודה עיתונאית. לקח לי הרבה זמן, יותר משנה, על מנת להעיז ולומר את דעתי. המטרה הראשונית שלי בכתיבה היתה לקדם את הענף התחרותי, אבל במהלך הזמן הרב בו ביליתי עם הרוכבים במרוצים, נבנתה תמונה, ונצבר ידע, ואז הפסקתי להיות נבוך מזה שאני עיתונאי וכתבתי קצת אחרת. נקודת השינוי היתה כנראה טור הביקורת נגד התנהלות איגוד האופניים לפני אליפות העולם בפירנצה והסיכום שאחרי האליפות. לא יכולתי להבין ולקבל את חוסר ההחלטיות ואת הפגיעה ברוכבים.
דני אסקרוב מטפס בנס הרים
מה בעצם ניסיתי להשיג?
לפני מספר שבועות, אמר לי נמרוד כהן בדיון כלשהוא על אופני גראבל – ״אסקרוב, אתה מבין שרייסר אתה כבר לא תהיה, נכון?״. האמת היא, שאני מבין. למרות שהיו לי פנטזיות לשקול ולרכוב כמו נני חן וישראל מעוז (הטעות מכוונת…) הבנתי די מזמן שהתרומה שלי לענף כנראה לא תבוא מיכולת הרכיבה שלי. אבל, במיוחד בנושאים אליהם יש לי תשוקה, אני אוהב להיות חלק מרכזי בעשיה – אז מכאן היה הדרייב לכל הפרויקט הזה. בשלב מסוים העסק כבר הפך להיות ממש עבודה, עם מחויבות והכל, הרבה מתוכה לקהל הקוראים ול ״רוכבים במחתרת״ עצמם. במקביל לכל זה, היתה לי אג׳נדה בכתיבה:
לזכור שהספורטאים ולא אני הם הסיפור
להביא גם את החיובי ולא רק את הדרוש תיקון.
לסקר את הספורט ולהמנע מרכילות – אני סולד מתרבות סיקור הספורט בישראל ואני לא אופירה אסייג. טקטיקה, מאמץ, יריבויות ספורטיביות כן. צהוב, נמוך ואישי לא.
הכרת הרוכבים הישראלים ליותר אנשים – ספורט בעיני, תמיד מעניין יותר כשמכירים את הסיפור מאחורי האנשים. רוכבי אופניים תחרותיים בישראל, לא היו מוכרים. בכדי שהקהל הרחב ידע, מי נגד מי ולמה, צריך לספר לו. לא ניסיתי אף פעם לייצר מאבקים שלא היו באמצעות הכתיבה, אך כן כתבתי עליהם לפני ואחרי תחרויות כשהם היו שם. כי כשמכירים את היריבויות הספורטיביות זה הרבה יותר מעניין.
להסביר את הספורט למי שמכיר אותו פחות – גם במרוצים בישראל יש טקטיקה. כשהיו מרוצים שנגמרו אחרי 10 ק״מ כי הלכה בריחה של 4 רוכבים מקבוצות שונות כתבתי על זה. כשרוכבים לא רדפו ורכבו לאט, צילמתי והפריעה לי הרמה הנמוכה. כשאביב יחזקאל התקיף 20 פעם בכדי שגיא שגיב יהיה אלוף ישראל המכהן, אמרתי את זה. תמיד ניסיתי להביא את כל התמונה, לא רק את התוצאה הסופית. לדרך יש משמעות.
להביא את נקודת המבט של הניהול בספורט – ניהול וספורט הם שני תחומים בהם אני עוסק ויש בהם הרבה קווים מקבילים. ניסיתי לנתח החלטות מנקודת הזו – הנעת אנשים, השלם וחלקיו, השגת תקציבים, הובלת אנשים, ניסיתי להביא בכתיבה את נקודת המבט והשיקולים של המנהלים. בנימה אקטואלית, מה שקרה עם נבחרת הנשים בערד קשור הרבה יותר לניהול מאשר לספורט. לא כולם מסתכלים כך על ספורט אבל זו נקודת המבט שלי.
לעודד מחשבה ודיון – אופניים זה ספורט בו רגליים ומשקל הם מרכיבים קריטיים, אבל מחשבה חשובה לא פחות. כשרוכב יורד 300 מטר מהפלוטון לרכב לקחת מים ומפספס את הבריחה המנצחת, או כש 500 וואט רכבו בלי שום הגיון באורים 2015, ניסיתי לכתוב את דעתי בתקווה שאנשים יקראו ואולי יקשיבו. אני מאמין שפרויקט כתיבה ממושך ועקבי שכזה בסופו של דבר משפיע
לצלם את הרגע המכריע – זה כל כך קשה לצלם טוב מרכב נוסע. לקח לי כל כך הרבה זמן ללמוד ולהשתפר כצלם (וגם לציוד יש משמעות). כל כך הרבה תמונות לא טובות של רגעים קריטיים הושלכו לפח. אבל היו גם הצלחות…
לסקר לעומק ובאיכות – מה שהביא לפוקוס על קטגוריה אחת. כשהסיפור בערד השנה היה הנשים, הפוקוס היה שם. בשאר הזמן הפוקוס היה על אלו שמנסים להיות מקצועניים.
הנה כמה מרגעי השיא שחווינו:
פירנצה 2013 – מהחוויות הגדולות בחיי
בספטמבר 2013 יצאתי עם מאמן ורוכבים ישראלים לאליפות העולם בפירנצה. התהליך הקלוקל שקדם ליציאת הרוכבים, איגוד אופניים חסר חוט שדרה שלא מחליט מה הוא רוצה מעצמו ורוכבים נחושים שרוצים לממש את החלום היו פרומו נפלא לשבוע נהדר.
בסוף מרוץ האנדר 23 מצאתי את עצמי רץ על מסלול אליפות העולם, לבד, 16 דקות אחרי שהמרוץ הוכרע, על מנת לצלם את הרגע שבו יואב בר ורועי גולדשטיין מסיימים את אליפות העולם ורושמים הישג נאה על המסלול הרצחני בטוסקנה. רועי ויואב סיימו את המרחק המלא, והנה התמונה… אך זה היה אחרי מגבלת הזמן. לא נרשמה תוצאה.
טור ערד 2014
מרוץ האופניים הטוב ביותר שהיה בישראל בשנים ״שלי״. הדו קרב בין ארטם טופצ׳ניוק וניקולאי צ׳רקסוב בין צומת חתרורים וערד היה פשוט נהדר. התקפות ושינויי קצב בעליה ״כמו בטלוויזיה״ ממש, בנוף המדברי הישראלי. ללקק את האצבעות.
הטיסה עם נבחרת ה U23 למרוץ Nations Cup בהולנד
על מסלול שטוף רוח הבנתי בפעם הראשונה מה זה מרוץ הולנדי/בלגי. מאות פניות, אלפי שינויי קצב, פאבה, כבישי שדות צרים ונבחרת ישראל אחת. זה היה היום של אביב יחזקאל. שנשאר שם עם הפלוטון אחרון מבין הישראלים וסיים את המרוץ הרצחני. לטעמי מאותו יום אביב עשה עוד דרך ארוכה קדימה והייתי סקרן מאד לראות את הרוכבים הישראלים במרוצי Nations Cup היום.
שני בלוך, ערד 2016
הקריסה של שני בלוך על קו הסיום של מעלה עקרבים העלתה לי דמעות בעיניים. זה לא קרה לי בשום מקום אחר. ספורטאית מדהימה. פשוט הדגמה חייה למשמעות הסיסמא – ״למות על האופניים״.
דברים שריגשו אותי
כל מי ששאל – ״נו דני, מתי כבר עולה הכתבה?״
״כשאני רואה אותך עם המצלמה אני רוכב יותר טוב״ – אילן קולטון בטור ערד 2014
״מה קורה תותח?״ – אילן אולמן בכל שיחת טלפון. הוא אומר את זה לכולם, אבל אף פעם לא נעלבתי מהמחמאה…
״אהה, אתה אסקרוב? קורא אותך״ – רוכבים שונים שפוגשים בימי שישי על הכביש
כל מחמאה מצחי בויגן. הבן אדם לא מדבר הרבה…
ההערכה מהרוכבים.
הבריחות של עידו זילברשטיין ועומר גולדשטיין ב 2015.
הנצחון של דניאל טורק בטור אזרבייג׳אן והמשמעות שלו עבור רן מרגליות, רון בראון והסייקלינג אקדמי
חיוכים של גיא גבאי
השמחה וההערכה של רוכבות נבחרת ישראל כשהגעתי לצלם את אחד האימונים לקראת כתבה על הקמפיין האולימפי. אני חושב שכיף לספורטאים כשמישהו מתעניין וחושף את העבודה הקשה שהם עושים.
שני בלוך בערד 2016. אבל ממש!
בשבת האחרונה ירדתי לערד מיד אחרי שבועיים בארה״ב בהם לא ראיתי את ילדי. רציתי להפרד פנים אל פנים ממשפחת האופניים המקומית, שהיתה המשפחה שלי בהרבה שבתות בשנים האחרונות.
דני לא היה הכותב הראשון ב BIKEPANEL אבל הוא הפך מהר מאוד להיות הכותב המשפיע ביותר ב BIKEPANEL, ועם המרכזיות של המגזין בסצינת האופניים הישראלית – גם לכותב המשפיע והחשוב ביותר בעולם הרכיבה התחרותית בישראל.
הטור שלו היה אחד הדברים החשובים באכסניה הזו, והנשכר העיקרי היה ענף האופניים הישראלי, שאותו באנו לשרת, לקדם, לרומם ולחזק.
נכנסתי הרגע ובדקתי – יש לנו באתר 90 כתבות מפרי עתו! (לכל הכתבות של דני ב BIKEPANEL ). זה לא מספר זה מפעל! מפעל אדיר שנמשך ארבע שנים, כמעט מאז הקמת המגזין, שהוציא את ענף האופניים התחרותי מהמחתרת שהוא היה בה. נכון, היו סיקורים פה ושם בעבר, אבל לא היה מפעל עקבי, מרשים, ידעני, מקצועני כזה שהביא את המירוצים מבפנים במשך תקופה כל כך ארוכה, וברמת איכות כזו, ועם סיקור של ההתרחשות הספורטיבית בתוך הדבוקה רגע אחרי רגע, עשרות מירוצים.
דני התחיל עם גישה של רבים המבקשת “לפרגן” בלבד, ועם התפתחות הטור ולמידה של השפעות כתיבתו הסכים איתי יותר ויותר שהגישה הזו היא דווקא שלילית לענף. שכתיבה אמיתית, ישירה וביקורתית היא זו שמחזקת את הענף, תורמת לשיפור, ומשפיעה לטובה. אם נרצה שהענף הזה יתמקצע בישראל, צריך לעודד מבחני אמת, סיקורי אמת, כתיבה גם על הדברים הפחות מושלמים, לצד כל מה שמצוין וטוב וכיף לפרגן לו.
מצד שני הוא התחבר מהתחלה לקו שאומר שנושאי הכתבות הן העניין האמיתי ולא הכותב עליהן. לא במקרה הכתבה הזו והתמונות שבה היא חריגה מאוד באתר. זה קו מערכת שאני מוביל בBIKEPANEL מאז הקמתו: בעיתונות בכלל ובתחום האופניים בפרט, יש שפע של כותבים על נושאים שונים, שבעצם כותבים על עצמם ומנצלים את המדיה לרעה לטובת סלפי אגוצנטרי אינסופי ומשעמם (לא משנה מה היה הנושא המקורי). שורת המותג של BIKEPANEL סביב “מה שמעניין על אופניים” ולא סביב “אנחנו” היא לא מקרית – היא נובעת מתפיסת עולם. אנחנו רואים בעצמנו כלי להביא את הדבר עצמו – האופניים, הציוד, התחרויות, הענף והאנשים שבו.
דני חי ונושם את הסצינה התחרותית על כל ההיבטים שלה, והתנדב למענה תוך שהוא יוצא ומבלה ימים שלמים במירוצים, על מנת לסקר ולהביא אותם לידיעת הציבור. עד שהתבססנו מעט ונכנסו מפרסמים לאתר אפילו הדלק היה על חשבונו. כולנו צריכים להיות אסירי תודה על כך.
עבורי דני הוא הרבה מעבר לפאנליסט וכותב באתר. הוא הפך לחבר קרוב ושותף לכל סוד והתלבטות. מקור לעצות חכמות ושקולות, שנסיון וחכמה מאחוריהן. היינו מוצאים את עצמנו מתקשרים זה לזה לפעמים כל בוקר בנסיעות הארוכות לעבודה, כדי לדבר על אופניים, קריירה, משפחה. הכל.
בתחום בדיקות התוכנה יש מונח שנקרא “שחזור” – שחזור של אירוע לבדיקה לאחר שהתגלה בפעם הראשונה, ויש שיבוש עברית מכוון שאומר “בלתי שחזיר”. במקרה של דני, עם עזיבתו נסיון השחזור ויצירת ההמשך לפועלו יהיה כנראה בלתי אפשרי. הסיקור של התחרויות בישראל ישתנה. מדובר במופע נדיר של תרומה לענף האופניים, שישאר כנראה “בלתי שחזיר” עד שדני יחזור חזרה מהרילוקיישן שלו.
