בטרנד: על תופעת הרכיבה על עפר (gravel)

רכיבה על Gravel (דרכי עפר ודרכי כורכר לבנות) הופכת להיות הטרנד החם הבא בארה”ב, ועל כן בעולם כנראה.
כמו שזה נראה, שוב האמריקאים לוקחים המצאה אירופאית וממתגים אותה כשלהם. אנחנו פה כדי להגן על המולדת (איטליה), ולכן אחרי התנסות בדרכים הלבנות של טוסקנה בהשקה של הקנונדייל סינאפס, חשבנו לספר לכם על החוויה: שילוב של אופני כביש עם רכיבת שטח. מאיפה זה בא ומי משפיע על התופעה?

הרעיון ב-gravel זה דרכים אחוריות, דרכים שונות, הדרכים שנוסעים בהן פחות. יש לא מעט מקומות בהם הרחבת המעטפת של רכיבת כביש אל דרכי העפר הכבושות פתחה עולמות חדשים לרוכבים, שלא חשבנו עליהם קודם. לפתע, במקום להסתפק באותה רכיבה לאקונית, בשניים וחצי המסלולים המוכרים, אפשר לדלג לכביש שבערוץ הנחל המקביל, ולפתוח לופים חדשים.

L’EROICA

“להרגע, ולחיות… לאט – לא מהר!” אומר איטלקי מגנוב חובב אופניים עתיקים עם כובע בארט וזקן באירוע L’EROICA שנערך בדרכים הלבנות (Strada Bianca) של טוסקנה, וכשזה נאמר באירוע כזה, אפילו חובבי אדרנלין ומהירות כמונו ב-BIKEPANEL מוכנים לאמץ את המנטרה. זה מזכיר לנו איטלקי אחר: ב-1986, כתגובה על תופעת ה-Fast Food הקים Carlo Petrini האיטלקי את תנועת ה-“Slow Food” תוך שהוא מפגין נגד פתיחת חנות מקדונלדס בכיכר Spanga ברומא. התנועה קוראת לשימוש במרכיבי מזון טבעיים ומקומיים ובישול בריא וכמובן – איטי. התופעה התרחבה לכדי תנועה שחברים בה מאות אלפי אנשים והיא קוראת להאט את קצב החיים המודרני. הלוואי שיכולתי להצטרף: להיות איטלקי, לגור בכפר ציורי מימי הביניים, להתמקד ברכיבה בנופים חלומיים, לאכול בנחת פסטה טובה, לשתות בקבוק יין שהתיישן לאיטו בחביות אלון ישנות ולתת לגלידה להנמס לאט. נשמע לי שאצליח להסתגל לכך.

ה-L’Eroica היא אירוע שנתי, שהסרט הזה עושה חשק להגיע אליו: מפגש אספני אופני רטרו ורכיבה משותפת. שוק חולצות הרטרו הוא תנאי מספיק בשביל להגיע – לא צריך הרבה יותר מזה.

לממהרים – כתבת וידאו של 7:15 דקות:

הנה עוד קצת על אירוע אופני הרטרו המקסים בטוסקנה שנוסד כדי להגן על דרכי העפר הלבנות Strada Bianca מפני סלילה. אם אתם רוצים להשתתף קחו בחשבון שכדי להגביל את כמות המשתתפים האירוע פתוח רק לאופניים שנוצרו לפני 1987.

קרבון? החוצה! ואם אתם חושבים שתהיה בעיה להשיג מספיק רוכבים שיירשמו בתנאים האלה? ובכן הביקוש ענק: הרישום ניסגר במהירות כמה וכמה חודשים לפני האירוע.

ההצלחה הגדולה של האירוע גורמת לו לפלוש גם לבריטניה: לאחרונה התפרסמה הודעה שגם שם הוא יתקיים ביוני 2014, כפסטיבל בן שלושה ימים, עם מסלולי רכיבה הכוללים “unmade roads” (כנראה ש”גראבל” זה לאמריקאים בלבד).

למי שמיישם את האיטיות – הנה סרט וידאו של כרבע שעה:

מירוץ הפרו טור ב-Strada Bianca

חברת RCA המובילה את המירוצים הגדולים הגדולים של איטליה יזמה מירוץ תחרותי שיוכל להתחרות במירוצי הקלאסיקות של בלגיה ובפאריז-רוביי. “מונטה פאשי ארואיקה” שהפך ל”סטראדה ביאנקה” בשמו הנוכחי הוא מירוץ פרו טור לאורך 190 ק”מ, ביניהם שמונה מקטעים על דרכי Gravel לבנות. זה מירוץ חדש יחסית בלוח השנה של הפרו טור, אבל בפעמים המועטות שהוא התקיים (7) הוא הצליח לתפוס את ליבם של הצופים ושל המתחרים כאחד.

פאביאן קאנצ’לרה מתאר את הרכיבה במירוץ הסטראדה ביאנקה כקשה ותובענית. צריך להיות מרוכזים מאוד במהירויות של התחרות על מנת לשמור על קו ישר ברכיבה. הוא אפילו מדמה את זה לרכיבה על חול מדברי (אם בטעות במהלך המירוץ של קטאר את/ה נאלצים לרדת מהכביש) – משהו שאחנו יכולים להבין.

כמו הקלאסיקות של הצפון שמתקיימות על הפאבה (“אקרשטיין מהגיהנום” בתרגום חופשי), גם בדרכים הלבנות של איטליה אי אפשר לברוח לשום מקום, אי אפשר להסתתר. רק החזקים, האמיצים, הקשוחים – שורדים. האביב באיטליה יכול להפתיע, לפעמים הוא יבש, לפעמים הגשם לא מפסיק במשך ימים. אם המרוץ מתקיים לאחר שבוע ללא גשם, תארו לעצמכם רכיבה לאורך קילומטר, שלושה או שלושה עשר (13) בתוך ענן של אבק לבן וסמיך. אם ירד גשם… אותם מרחקים יעברו בתוך שלוליות של בוץ סמיך שנדבק לכל דבר, מהשרשרת דרך הברקסים והמזלג ועד לכל חריץ ונקב בגוף.

אבל כל זה כבר ידוע לכם מהכתבה הספציפית שלנו על המירוץ.

הרכיבות והציוד

אין דין דרך עפר אחת כדרך עפר אחרת. דרכים כאלה נעות על ספקטרום רחב מאוד שנע בין “כמעט סלול” כמו אספלט ועד דרך ג’יפים גסה מלאה באבני חצץ בגדלים שונים, וההשפעה על התחושה משמעותית. מכאן שיש לאופי הדרך גם השפעה דרמטית על סוג הציוד המתאים. אם האבנים מאוד קטנות ויש הרבה חול מהודק סביבן, אין בעיה לעבור קטעים קצרים גם עם אופני כביש מצויידות בגלגלים הרגילים ברוחב 23 מ”מ. ככל שנעים לכיוון אבנים קטנות יותר ומסלול פחות מעודן כך עובי הצמיגים המומלץ יגדל – ל-25 (יש לא מעט שכבר עברו ממילא ל-25 גם בכביש רגיל, מתוך טענה שזה משפר מהירות גלגול והתנהגות כביש, אבל זה דיון אחר). ככל שהעפר גס יותר והאבנים בו גדולות יותר תהייה תנועה לכיוון צמיגים מאסיביים יותר – עד 28 מ”מ.

אחד מהקטעים היותר סלחניים מבחינת איכות העפר בטוסקנה

כמו כל דבר בעולם המודרני, מישהו רוצה להרוויח על חשבון מישהו אחר:

Niner משיקה אופניים בשם RLT-9 (קיצור של Road Less Traveled) עם מאפיינים ספציפיים לרכיבת gravel: אופניי סייקלוקרוס עם מעצורי דיסק, bottom bracket נמוך יותר שמסייע לשליטה בדרך משובשת ובסיבובים באחיזה נמוכה, chain stays מאורכים יותר וזויות שמאפשרות שליטה טובה יותר באופניים על חשבון הזריזות והעצבנות של אופני קרוס טהורים.

Raleigh משיקה שני דגמים Tamland 1 ו-Tamland 2 ספציפיות ל-gravel: גם כאן ה-bottom bracket נמוך יותר, ה-chain stays מאורכים יותר ולמזלג יש 50 מ”מ תנועה. הנוחות כאן באה על חשבון המשקל, אבל כשיוצאים לאפיק של 200 ק”מ או לתחרות במרחקים דומים, יש בזה הגיון מסויים.

בתערוכת Interbike האחרונה גם Specialized הציגה אופניים ספציפיות ומנסה להיות הראשונה מהשחקנים הגדולים שתוביל את הטרנד.

גיאחה בפוזה אופנית – עם המצלמה ביד תוך כדי רכיבה…

זה לא היה מקרה שקנונדייל בחרו להשיק את הקנונדייל סינאפס בטוסקנה ובדרכי העפר הלבנות שלה. זוהי חברה אמריקאית של רוכבים שמאוד מחוברים לעולם השיווק וההארדקור סטייל באופניים. אם הם רצו להדגיש את הגרבל זה בגלל שהם חשים במגמה הכללית, אבל המסר חורג מכך – הוא בא להגיד שאופני האנדיוראנס שאתם מכירים מקלאסיקות האבנים של הצפון מתאימים גם כאן: בסיס גלגלים ארוך מעט יותר ורייק נדיב (המרחק/הצלע שיוצרת על הקרקע הזווית שבין הציר הקדמי לצינור הראש) כלומר – כיוונון של זווית המזלג כך שהאופניים יהיו יציבים יותר ופחות תזזיתיים.

בן אדוארדס ממגזין פלוטון האמריקאי דולק אחרי טד קינג מקנונדייל טים

את הרכיבות שם עשינו על גלגלי קרבון קלילים (Vision Metron 40 הנפלאים). רכבנו שם בטיסה לא מעודנת ומהירה מאוד על דרכי הסטרדה ביאנקה, שבד”כ הן די מתורבתות, ומאפשרות את זה, אבל יש בהן את הטרטרת הטיפוסית הנוצרת מנסיעת מכוניות פה ושם – אותם פסי הרעדה צפופים וצרים לרוחב הכביש. ברכיבה אגרסיבית במיוחד ומהירה מאוד בירידה, היו בקבוצה של כ-50 רוכבים פנצ’רים בודדים. את הצמיגים מנפחים ללחץ נמוך מהמקובל בכביש – סביב ה-PSI 80-90 או 6 באר ( או לפחות ככה המליצו לנו ללצמיגי ה-25 ברכיבת Gravel).

היתה גם התרסקות משמעותית אחת של עיתונאי אמריקאי שהחליט לבדוק מפגש בין גדר לקסדה ואף ואת קירות הגולגולת כלפי המוח. זה נגמר בבית חולים, כמובן, אבל הוא התאושש אחרי כמה ימים. שינויי כיוון במהירות גבוהה זה לא מה שאתם רוצים לעשות בתנאים האלה. תחושת המיקרו בהיגוי של האופניים על הדרכים האלה מעט מאתגרת. אם אתם גם רוכבי שטח, ודאי תתרגשו פחות מהמהירות על קרקע שאינה קשיחה, וכבר תדעו לאזן את משקל הגוף כך שיהיה מעט פחות לחץ על הכידון והגלגל הקדמי – התחפרות מיותרת תעיף אתכם בקלות רבה מקו הרכיבה שבחרתם. לא פשוט להסתובב במהירות על גרבל ומה שחשוב במיוחד הוא לשלוט במהירויות לפני סיבובים. בקווים ישרים אפשר לתפוס מהירות גדולה, ושם ניכר היה מי הם רוכבי השטח ומי הם רוכבי הכביש הלחוצים והאיטיים יותר בתנאים האלה.

לא בטוח עד כמה באמת צריך ז’אנר חדש של אופניים בשביל זה. בינינו – מספיק להשתמש באופניי הסייקלו-קרוס שלך אם יש כאלה, או להלביש את אופני הכביש הסקסיות שלך לרכיבת gravel בצמיגים מתאימים. הרעיון הוא לשים צמיגים רחבים ובעיקר להנות, לרכוב אל החופש, הרחק מהכביש או מהתחרויות. לרכוב בשביל לרכוב. כמו שאיש אחד אמר (בערך): “אתה לא מזדקן בזמן שאתה רוכב על אופניים. אם אתה לא רוכב – אתה מזדקן”.

גם בגראן פונדו ירושלים! קטע קצר שמימש בדיוק את ההזדמנות הטמונה בז’אנר והוביל לגילוי של מסלול יפה וחדש

עוד כמה אירועים

במהלך עשר השנים האחרונות נוצרו תחרויות ואירועים רבים סביב נושא ה-gravel, מאירועים חברתיים דמויי גראן-פונדו עד לאפיקים מוטרפים ראדיקליים. בממוצע, בחצי שנה האחרונה, בכל סופשבוע היו לפחות שני ארועים, לפעמים הם נמשכו יומיים והיו להם השמות הכי מדליקים ומוזרים בעולם: הרוביי של האמיש (אוהיו), המרד על הנהר האדום (טקסס), הבהלה לזהב (דקוטה הדרומית), מאה השעירים (מיזורי) ועוד. חלק מהטרנדיים והמפורסמים ביותר הם:

טראנס איווה – 300 מייל של דרכי עפר (כן, קראתם נכון: שלוש מאות מייל…). בכל מזג אויר, לבד, בלי עזרה מבחוץ. בחוקי התחרות מודגש החלק של האחריות האישית מעבר לכל ספק. כל אחד בפני עצמו, אפילו אם הוא מותקף על ידי ראקון חולה כלבת. סופני משהו.

Dirty Kanza 200 – מפצח העצמות האולטימטיבי על דרכי העפר של קנזס. 202 מייל של תחרות עם אחריות אישית בלבד, בלי עזרה מבחוץ בשום תנאי. המידע היחיד שמארגני התחרות מספקים הוא מפת דרכים, איפה אפשר לקנות אוכל בדרך ואיפה בית החולים הקרוב. המשתתפים צריכים להיות מוכנים לסבול, לדעת שהגבולות הפיזיים והנפשיים שלהם יימתחו עד לקצה.

אלמאנזו 100 – 100 מייל על הדרכים הלבנות של מינסוטה. השנה היו שתי גרסאות: “כל אחד לנפשו” במאי ו-קבוצתי בספטמבר. שני המרוצים על אותו מסלול ובשניהם שמירה על העקרון המקודש: הרשמה רק על ידי גלויה אמיתית (!) בדואר וללא תשלום (אפשר לתרום, אבל לא חייבים). עקרון הפשטות.

• Rebecca’s Private Idaho – רבקה ראש (ניצחה 4 פעמים את Leadville 100 ומחזיקה בשיא המהירות לנשים, פעמיים אלופת ארה”ב בקרוס סינגל ספיד, 3 פעמים אלופת עולם ברכיבת סולו באופני הרים ב-24 שעות!) יזמה אירוע באיידהו: 90 מייל (145 ק”מ) על דרכי gravel בסטייל אמריקאי גדול, עם תחנות רענון של הספונסרים החביבים עליה ועם סיקור במרבית הבלוגים המוכרים ביותר בארה”ב, עם אתר שעונה על כל שאלה שעלולה לצוץ בנושא, מפות, סקירת שטח, וכמובן, למי אפשר לתרום כדי להפוך את האירוע למשמעותי יותר במובן הגלובאלי של האופניים.

דיבור צפוף עם Rebecca

במקרה אני (רותי) מכירה את המנהל המקצועי של רבקה ראש ושלחתי לה כמה שאלות מעניינות בנושא. מהתשובות עולה שהיא בחורה מגניבה לחלוטין עם התלהבות מדבקת ואהבה עצומה לרכיבה. כשקראתי את התשובות שלה, כמעט עצרתי באמצע ורצתי לחנות האופניים הקרובה למקום מגורי על מנת לקנות צמיגים מתאימים ולצאת לדרך העפר!

בייקפאנל: מתי פגשת לראשונה דרכי עפר (gravel) ומתיש שמת לב שזה הטרנד הבא בארה”ב?

רבקה ראש: לפני שנתיים ביקשו ממני להשתתף בארוע gravel של 200 מייל בקנזס שנקרא Dirty Kanza. לא רציתי להשתתף כי זה נראה לי משעמם. הופתעתי לטובה עד כמה רכיבת gravel יכולה להיות מיוחדת ומעניינת. זה הרגיש כמו שילוב המיטב שבשני העולמות, שילוב של רכיבת כביש חלקה ורכיבת שטח בהרים. אני גם רוכבת הרבה על דרכים כאלו באיידהו (מקום מגוריה, ר”פ) ומבלה חלק ניכר מהאביב והסתיו ברכיבה על gravel כששבילי רכיבת ההרים מלאים ביותר מדי בוץ.

בייקפאנל: האם רכבת באירופה? האם את מכירה ויודעת על התרבות האירופאית הסובבת דרכים עתיקות?
רבקה ראש: רכבתי והשתתפתי במרוצי אנדיורנס (adventure races) באירופה. הדרכים העתיקות בעלות היסטוריה נהדרת וזה כייף גדול לרכב עליהן. צריך ידע רב ויכולת טכנית מפותחת על מנת לנווט בדרכים האלו.

בייקפאנל: מה עושה את רכיבת ה-gravel לשונה מרכיבת הרים או סייקלוקרוס והאם את רואה בהם מקצוע אחד או שלוש דיסיפלינות שונות?
רבקה ראש: אני רואה ב-gravel כגורם המאחד בין רוכבי ההרים, הכבישונים ורוכבי הסייקלוקרוס. הטבע הפראי והקשוח של ה-gravel עושה את הרכיבה טכנית ומעניינת כמו רכיבת הרים, אבל היא גם רכיבה מהירה ואפשר לגמוע מרחקים גדולים, כמו ברכיבת כביש.
בייקפאנל: מה מושך אותך ברכיבת gravel, ואיך היית מעודדת מישהו חדש בתחום להצטרף אליך לרכיבה?
רבקה ראש: מה שאני הכי אוהבת ברכיבה הזו היא הדרך שנגלית לפניך והתחושה של הגילוי, הדרך הפחות מטויילת (road less traveled). אין גבול למקומות שאפשר להגיע אליהם. אפילו אם הדרך קשה, כפרית, מלאה חורים וחצץ, אפשר להמשיך לגלות דרכים חבויות. ברוב הדרכים האלו יש מעט תנועת מכוניות ובסופן תגיעו למקומות שמעט מאד אנשים ראו וחוו.

והנה סרט של רבקה שניתצה איזה שיא מסלול מיתולוגי בארה”ב:

בייקפאנל: אם אני “כבישונית”, מה אני צריכה לדעת לפני שאני פונה לדרכי העפר בפעם הראשונה?
רבקה ראש: בחירת הצמיגים היא המפתח למעבר מכביש לרכיבת gravel. תזכרו שרוכבי הכביש הראשונים באירופה רכבו על דרכי עפר, כך שזה בעצם לא דבר חדש לרדת מהכביש הכבוש לדרך עפר עם אופני הכביש שלכם. רוב אופני הכביש יכולות לעבור ל-gravel עם מעט מאד שיפורים למען הנוחות. תבחרו צמיגים עבים יותר עם sidewall protection, פרופיל רחב יותר, ושימו בערך חצי מהלחץ שהייתם ממלאים בצמיגי הכביש הרגילים שלכם. דבר זה יספק רכיבה חלקה יותר ושליטה רבה יותר באופניים, וימנע פנצ’רים.
דבר נוסף שצריך לזכור על gravel זה להשאר רפויים. הרבה פעמים החיכוך לא מרגיש בטוח כל כך כמו רכיבה על כביש או דרך כבושה, וצריך לתת לצמיגים להתגלגל ולאופניים להמשיך לרכב. אם תהיו קשיחים ותלחצו על הברקסים תחליקו ותרגישו פחות בטוחים. חלק גוף עליון ורגליים משוחררות בירידות ובסיבובים ב-gravel מעניקים לכם את בולם הזעזועים הטבעי.

בייקפאנל: בנימה אישית יותר: איך קרה שבחרת ברכיבת אנדיורנס כמקצוע שלך? קראתי שנהגת לעשות אקו-צ’אלנגים אז את בטח אתלטית טובה במבחר מקצועות. מה מושך אותך ברכיבות אולטרא ומרתונים של 24 שעות?
רבקה ראש: מה שאני אוהבת באירועי אנדיורנס (מרוצי הרפתקאות, מרוצי 24 שעות, תחרויות אופני הרים מרובות ימים) זה שהאתלט נדרש לגלות בעצמו מי הוא באמת. יש המון, המון, אנשים עם יכולת פיזית מדהימה בעולם, אבל רק מעטים יכולים לצאת מחוץ לאזור הנוחות שלהם, מעבר ליכולת הידועה שלהם, הזמן שהם יודעים שהם יכולים לעשות אפילו לפני שהאירוע התקיים. אירועי אולטרה אנדיורנס מכריחים את המוח להיות חזק כמו או אפילו יותר מהגוף ואת חייבת להמשיך הרבה מעבר לגבול הנוחות שלך. הרגעים הקשים האלו, כשהדבר היחיד שאת יכולה לחשוב עליו הוא להגיע לקו הסיום, הם מה שאני מדברת עליו. האדם שאני אהיה מעבר לקו הסיום של אירוע האולטרה הארוך הזה הוא גירסה טובה יותר מהאדם שהייתי על קו הזינוק.

בייקפאנל: האם את מעדיפה להתאמן לבד או ביחד עם רוכב/ת נוספים? ואם את מתאמנת עם אנשים נוספים, האם הם מקצוענים או חובבים?
רבקה ראש: רוב הזמן אני מתאמנת לבד, לא בגלל שאני רוצה אלא בגלל שלפעמים אני לא מוצאת מי שיתאמן איתי. אני אוהבת לרכב לבד, אבל יש הרבה יותר מוטיבציה וכייף כשיוצאים לרכב עם עוד מישהו. הם לא צריכים להיות מקצוענים, לא משנה אם זה רוכב או רוכבת. הרבה פעמים אני רוכבת וחברים שלי מצטרפים אלי לחלקים מהדרך ואז אני ממשיכה לבד. או שהם יצטרפו אלי לסיבובים על הר/גבעה, מתחילים ביחד ומסיימים ביחד, אבל בדרך כל אחד בקצב שלו. זה עוזר מאד כי כמו כל אחד אחר, לפעמים אני צריכה מוטיבציה כדי לצאת מהבית לאימון. רכיבה עם חברים תמיד עושה את זה קל יותר וכייפי יותר.

בייקפאנל: למה בחרת שהמירוץ שנושא את שמך, Rebbeca’s Private Idaho יהיה gravel ולמה איידהו?
רבקה ראש: איידהו בגלל שאחרי שטיילתי ורכבתי מסביב לעולם, וגרתי בהרבה מקומות במערב ארצות הברית, איידהו תפסה מקום בליבי ובחרתי לגור שם. אני אוהבת את פני השטח ואופיים, את האנשים, את הקהילה ואת הנוף. אין עוד מקום על פני האדמה שאני אוהבת יותר מאיידהו. רציתי לשתף את אזורי האימון הפרטיים שלי ואת העיירה שלי עם עמיתי הרוכבים ולכן בחרתי לקיים את המירוץ שלי מסביב לבית שלי. בחרתי ב-gravel אחרי שהייתי ב-Dirty Kanza והבנתי שאני אוכל להביא גם רוכבים הרים וגם רוכבי כביש, ובסך הכל מספר רב יותר של רוכבים מאשר היו מגיעים אם זה היה רק אירוע רכיבת הרים. רציתי להביא כמה שיותר אנשים ומכמה שיותר דיסיפלינות ושכולם יקבלו השראה מהאירוע הזה.

בייקפאנל: האם האירוע ענה על הציפיות שלך? מתי האירוע הבא?
רבקה ראש: השנה הראשונה של האירוע הצליחה מעבר לכל שיעור וציפיה. זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי מזה זמן רב. השקעתי את הלב, הנשמה והרבה מאד כסף על מנת להשיק אותו. האימונים שלי סבלו ובסך הכל זה היה מאמץ קבוצתי גדול מאוד. הקפתי את עצמי עם קבוצה נהדרת של אנשים שעזרו לי להרים אירוע נפלא. שבועיים לפני התחרות היתה שריפה גדולה באיזור ופינו את כל העיר מתושביה והכל היה בספק. התנדבתי במכבי האש ולא היה ברור אם השריפות ייפסקו והאויר יתנקה עד לתאריך התחרות. בסופו של דבר הכל הסתדר והיה אירוע פיצוץ. קיבלתי פידבקים נהדרים ובעצם לראות את החיוכים על הפרצופים המאובקים של הרוכבים כשהם סיימו את המסלול היה טוב יותר מאשר לעמוד על כל אחד מהפודיומים שעמדתי עליהם בעצמי. אני בטוח מארגנת כזה אירוע בשנה הבאה: 31 אוגוסט, 2014.

מקווה לראות אותכם רוכבים באיידהו מתישהו בקרוב!

בכתבה הבאה – דרכי העפר שיפתחו לכם מקומות ישנים באופן חדש לחלוטין. 

צילום: Cannondale, PSV, גיאחה
מאת: רותי פולוילר (השתתף – גיאחה)
רותי פולוילר עברה לספורט הגלישה באינטרנט אחרי “וי” על צלילה, רחיפה וטריאתלון, עקב פריכיות יתר ונטייה אפסית לאתלטיות. עוקבת אחרי עולם האופניים עוד מהתקופה של גרג למונד, ובאובססיביות – כבר שני עשורים. מעדיפה להתרכז באנשים על האופניים ובסיפורים האישיים מסביב. לבלוג של רותי בטאמבלר.