על הדרכים באמריקה ניתן להבחין בקהילות שונות של עוברי דרך, שעל הבולטות שבהן – הקמפרים, האופנוענים לסוגיהם והנהגים המקצועיים כבר דיברנו. נגענו גם בתתי קבוצות: דחפנו אצבעות לקרביים של שבורי הלב (בעדינות המתבקשת), ניסינו לבלבל את חדורי המטרה, לדובב את השתקנים, להשתיק את הפטפטנים ולעצור את הבורחים מעצמם. אבל בקהילה המיוחדת מכולן, החיה מכולן, והמובחנת ומובדלת מכולן טרם נגענו – תרמילאי אופניים – הסייקליסטים.
מאת: קובי אשל
אתה רואה סייקליסט, ואתה יודע שלפניך אביר, מדען, פילוסוף וסוס עבודה באדם אחד. ולא משנה הגיל שלו, המין המוצא או הצבע שלו, גם לא סוג האופניים שעליהם הוא רוכב. הם תמיד מחייכים, תמיד אופטימיים, תמיד מוכנים לעזור, להסביר, לחלוק, מסוגלים לפתור כל בעיה והכל קטן עליהם. כי מי שחוצה את ארץ הרוחות הקשה הזו של מרכז אמריקה לאחר שטיפס את האפלצ’ים ממזרח או את הרוקי’ס ממערב מוכן לכל, מצויד לכל, מתקשר בקלות עם כל אדם ובכל שפה, וכושר האלתור שלו מגיע למדרגת אומנות. חושבים שאני מגזים? אז תחשבו. הינה כמה שאהבתי במיוחד:
הרומנים
מהרגע שהבחנתי בהם במרחק תכננתי איך אני עובר את הכביש ועוצר. זה לקח דקות ארוכות של התקרבות ותכנון גישה משני הצדדים. הבעל הגיע ראשון, חצה והתייצב מולי. לחיצת הכפפות הרגילה – אינפורמציה בסיסית – מאיפה ולאן – אני מישראל – אנחנו מרומניה. ואז הגיע האישה, ואיך שעצרה לידי פלטה אנחה עמוקה ופרצה בבכי: “אוי, כל כך קשה…” נגעתי בכתפה וכמעט בכיתי גם אני. הרוח שרקה באכזריות. הבעל: “מה את חושבת, שלי לא קשה? (פונה אלי) היא רואה גבר זר אז היא מרשה לעצמה לבכות!” אני: “גם אני הייתי בוכה אם לא עמד לידי גבר זר…” הבעל: “יופי! אז הפכתם אותי לגבר זר! מקווה שטוב לכם עכשיו, כי הרוח לא הולכת להפסיק.”
התיישבנו בשולי הדרך לאכול. הם שלפו לחם וריבות, אני הוצאתי טחינה וקפה. כשנפרדנו האישה הביטה בי כאילו חוטפים את אחיה.
השלישייה המקסיקנית
היינו שלושה רוכבים שחוטים מהרוח בלי נטיות לדיבורים יתרים, בכנסייה שמארחת רוכבים בעיירה נשכחת אי שם במיד-ווסט,. כבר ירד הלילה כשבחור אנגלי גבוה ומיוזע נכנס, העיף מבט במצב וצעק לאחור “בומבה!”. מייד הופיעו עוד שניים עמוסים בתיקים: בחורה מקסיקנית גבוהה ויפה ומקסיקני מבוגר ועבה. הבחורה החלה לחלק הוראות, הבחור ארגן את המזרנים ושקי השינה על הרצפה והעבה, כולו פצצת אנרגיה, פרק מהאופניים שלו שני תרמילי מוצ’ילרוס ענקיים והוציא מתוכם שפע צנצנות וקופסאות לפי הוראותיה של הבחורה, שהמשיכה לצעוק הוראות במקסיקנית מתנגנת מהמקלחת. עד מהרה ריחות עזים של תבשילים עלו ממטבח הכנסייה, והמבוגר יצא לאולם וצרח: “אריבה מוצ’צ’וס, פוד!”. היו שם סיר עם ברוקולי מאודה, מחבת עם רצועות עוף ברוטב חריף וסיר ענקי עם אורז. שלושת המתים קמו לתחייה ברגע אחד והכנסייה לא האמינה מה קורה לה.
לאחר הארוחה יצאתי החוצה לבחון את מצב הרוח ולשער מה צפוי לנו מחר. בחוץ מצאתי את מוסי, המקסיקני העבה, עומד מול הרוח בכפות ידיים מושטות למעלה. אני בודק את הרוחות, אמר לי.
- ומה אתה רואה?
- לא יהיה פשוט מחר. אתה מבין, עכשיו הרוח כמעט דרומית. זה אומר שכשהשמש תעלה מחר תהיה לנו דרום מזרחית, 15-20 מעלות לתוך הפנים שלנו.
- וואו, אתה די מתמצא הה?
- זו העבודה שלי. יש לי עסק של בארות מים. אני בונה מגדלי שאיבה שצריכים לעבוד 50 שנה מול הרוח.
- אז עכשיו אתה בחופש?
- יש לי מנהל עבודה שדואג לעניינים. לא הסכמתי שמרייה תצא לבד על אופניים – מרייה זאת הבת שלי – אז סידרתי לי אופניים ובאתי איתה. ריצ’י איתנו ממונטנה, כבר יותר מחודש. הוא אומר לאן נוסעים, מרייה אומרת מה אוכלים, ואני דוחף. סוחב. איך אומרים.
פתאום השיחה קלחה. אם בהתחלה התקשיתי להבין את האנגלית המקסיקנית שלו, עכשיו הבנתי אותו עוד לפני שדיבר. דיברנו על עניינים טכניים ועל אמריקה ואמריקאים. הוא אמר לי “אם המקסיקנים היו יודעים כמה האמריקאים טיפשים, יו. אס. כבר מזמן הייתה מחוז במקסיקו, אבל הם טיפשים מידי!” צחקנו. אחרי דקה אמר “אתם הישראלים חכמים, אבל הפלסטינאים יותר חכמים! חה!” אמרתי “טיפשות – חכמה – אותה צרה”.
התבוננתי קצת באופניים שלו. ג’יינט זנב קשיח סטנדרטיים עם סבל עצום מאחורה. הוא אמר שהוא סוחב כל מה שהבת שלו צריכה, וזה קרוב למאה קילו (הוא מגזים כמובן, להערכתי 60-70 קילו. גם זה מטורף). שני התרמילים הענקיים מחוברים בניהם ברצועות, והסבל מחוזק עם פסי אלומיניום למוט האוכף.
אין אופניי טורינג שדומים לאופניים אחרים. לכל סייקליסט יש את הווריאציה שלו על נושא משאית על שני גלגלים. אתה מסתכל מקרוב על האופניים, מה מותקן עליהם ואיך, ולומד על אופיו של העגלון. אצל אחד הכל קשור, אצל אחר הכל מחובר, אצל שלישי חלק מחובר חלק קשור. אצל אחד הרוב מאחורה, אצל אחר מקדימה. אצלי גם וגם. ואצל כולם זה עובד במאה אחוז. אין סיכוי שמישהו היה מגיע עד כאן עם ציוד ואופניים שהם לא אמינים במאה אחוז. מאה עגול, לא 99.9.
אין סוף לטריקים ולפטנטים שאתה לומד מלהתבונן באופניים של אחרים, וזה הדדי. ראיתי אחד שיש לו מתקן קטן בדמות ארובה שקיפל מתבנית אפייה חד פעמית מאלומיניום, ובו הוא מדליק מדורה קטנה עם כל חומר בערה, מעלים ועד ניירות, ומלבה אותה בעזרת משאבת האופניים שלו. הוא התלהב ממסתור הרוח של הגזייה שלי, שמקופל בדיוק מאותו חומר… וכולם נגנבים מהגומיות שלי שעשיות מגומיות של ברזנטים של משאיות.
אחר כך בא הצעיר האנגלי
הוא הראה לי על המפה את הדרך שעשו בקולורדו. אני לוקח את המסלול הרשמי בתור המלצה כללית, אמר. ירדנו מההרים לביקור בדנבר והיינו שם שבוע, אחר כך טיפסנו חזרה למסלול. מוסי הוא גבר גבר, כך אמר, אין גבול לכוח שלו ולשכל שלו. ראית מה הוא סוחב על האופניים? הסכמתי איתו בנקודה הזו.
פתאום הסתובב אלי עם עיניו הכחולות ואמר שבסוף המסע הוא יציע נישואין למרייה. בהצלחה, אמרתי, ואל תשכחו לפתוח מסעדה מקסיקנית באמריקה, או אולי אמריקאית במקסיקו? הוא צחק. ומה מוסי אומר על זה? אהה, הוא אומר שבשום פנים ואופן לא, מרייה יותר מידי יפה ואני יותר מידי לבן. אבל הוא כבר הסכים, אני יודע את זה. הוא מחבק אותי כל יום.
בבוקר, כשכולנו ארזנו התבוננתי בשלישיה הזו שפעלה בהרמוניה כמו צוות משופשף, ואמרתי לעצמי שהכל בסדר איתם, מאה אחוז עגול. וזאת הייתה מחשבה טובה לצאת איתה ליום של רוח עזה, בזווית של 15 מעלות לפנים.
תרמילאי אופניים חייבים כושר אילתור
הג’ינג’י
יום אחד פגשתי באיזו תחנת דלק סייקליסט ג’ינג’י צעיר על אופניי סלסה מארקש יפהפיים עם הילוכי רולהוף ורצועה במקום שרשרת. כרגיל במקרים כאלו החלפנו דעות על מקום החנייה הבא. כבר הייתה שעת אחר צהריים והייתי עייף. הוא אמר שיש אפשרות להקים אוהל באטלטיק סנטר בעיירה הבאה. זה 25 מייל קדימה, אמרתי. יה, איי כן מייק איט! הוא אמר. יה, מי טו. אמרתי, בלי להאמין במה שאני אומר. כמובן שעשיתי כל מאמץ והגעתי – שעה אחריו, רק בשביל לראות שוב את האופניים שלו, שכאלה בדיוק אני רוצה כשאהיה גדול.
מחסה
הייתי לבד לגמרי בלב המישור האינסופי כשהתחיל גשם רציני. שום מחסה לא נראה באופק. המשכתי לדווש לתוך הגשם, כשלפתע אני רואה סייקליסט נוסף עומד בצד הדרך ומנפנף לי.
- יש לך מוט סלפי?
- למה, בא לך סלפי בגשם?
- תביא את המוט ותראה.
הוא שלף את המוט סלפי שלו ויריעת ניילון גדולה, ובעזרת חוט וכמה אבנים הקמנו לנו מחסה יפה מהגשם כששני המוטות משמשים עמודים.
סלפי בגשם
נוסע על עגבניות
בוב והארי
במוטל נידח במדבר הגבוה של וויומינג פגשתי את בוב. איש גדול, מבנה של בודי בילדר, רוכב על פט בייק עמוסים בתערובת משונה של תיקי שלדה של בייקפאקינג ופניירים סטנדרטיים של טורינג, גורר עגלת ‘בוב’ עמוסה לעייפה, ופטפטן שלא יאמן. כשראה אותי הוא היה באמצע הסבר לשניים שישבו איתו. הוא קם וניגש אלי מושיט יד ללחיצה. אני בוב, הציג את עצמו, וזה הארי, הספק שלי שמלווה אותי. הוא שאל מאיפה אני אבל לא הקשיב. פתאום לקח את ידי ושם אותה על החזה שלו, והרגשתי בליטה משונה. זה קוצב לב, אמר, מחליפים לי סוללות כל שלושה חודשים. ואתה יודע איך אני יודע שנגמרו הסוללות? הן רוטטות!
לפני שהספקתי להוציא מילה הוא סיפר לי שעבר 7 התקפי לב ופעמיים מת מוות קליני בהתלהבות של מי שמספר כמה יפה אשתו. יותר מחצי שעה לא יצאתי ממנו. בסוף בא הארי ואמר לו בוב, תן לאיש ללכת להתקלח. בסדר, אמר, אתה מסכן אתה עלוב, לך להתקלח ותחזור, כי עוד לא סיפרתי לך על המסע שלי למען נזקקים והספונסרים שלי יהרגו אותי…
בוב והפט בייק
יותר מאוחר הוא שוב תפס אותי:
- אז קאובי, איזה פרוטאינים אתה לוקח? ספר לי, כי להארי פה יש את הבסט.
- אני לא על פרוטאינים.
- לא? קם און, מה הדראג שלך, על מה אתה נוסע?
- אני לא הולך להגיד לך כי לא תאמין לי.
- ???
- אבל אל תגיד להארי, כן? כי הוא ממש יתעצבן.
- מילה שלי, קאובי, ואני לא שובר מילה.
- עגבניות.
- מה??? הארי! בוא תשמע משהו שלא שמעת בחיים! האיש הזה נוסע על עגבניות! רגע, מה זה עגבניות?
- ירק אדום כזה? עגול? אני אוכל כול יום אחת. ואם יש מלפפון, גם אותו.
בוב השתתק, הארי צחקק.
- אבל מה בונה לך את השריר מיסטר קאובי.
- הארי: הוא אוכל סלט, בוב, טבעוני נו.
בוב לקח רגע למחשבה והחליט לשנות נושא.
- קאובי, ראית את הכידון שלי? (היה לו כידון בייקפקינג H של ג’ונס) זה פנטסטי! אני מוצא פה אלף תנוחות לידיים… (מדקלם בשטף בורשור של ג’ונס).
- מכיר את זה. לחברים שלי יש כזה. בכידון שלי יש אלפיים תנוחות. אפילו בכידון כביש רגיל יש יותר תנוחות. תן לי לנחש: ג’ונס אחד הספונסרים שלך?
- שמעת הארי? הבחור הזה חכם! העגבניות עובדות לו על השכל!
בלילה שמעתי וויכוח סוער בין בוב להארי שהיו בחדר הסמוך. בבוקר הארי הקיש על דלתי. “אני סיימתי עם המסע הזה. אשתי באה לאסוף אותי. שספונסר אחר ילווה את הפסיכי הזה.” הוא הוציא מהכיסים ערמה של חטיפים יוקרתיים. “ניקיתי את התיקים. קח, זה יעזור לך.”
