כמו כל עמישראל, לפחות זה עם ילדים ובלי מסגרות, גם אנחנו נסענו לחופשה משפחתית בחו״ל בסוף אוגוסט.
אחרי שבוע מאתגר בדולומיטים שכלל הרבה טיולים רגליים, קצת אופניים, פארק חבלים ועוד דילגנו לאזור האגמים לשבוע קצת יותר רגוע. בנסיעה הארוכה מערבה חלפנו על פנינו כמה משאיות גדולות של חברות אופניים ידועות. נו, אתם מכירים את המשאיות האלה, אתם רואים אותם בסרטים של רד בול ובשידורי הטור דה פראנס בטלויזיה. מאביק, סראם, פוקס וכו׳. מיד הבנתי שמשהו מעניין קורה באזור… פתחתי את הנייד והתחלתי לחפש. די מהר גיליתי שהתחרות האחרונה, הגראנד פינאלה, בסבב גביע העולם באופני הרים מתקיימת ממש פה באיטליה במרחק של 4.5 שעות נסיעה מהדירה שלנו ליד האגם! (בקטנה).
כתב וצילם: אורי ניצן
המשאית של SRAM שהתחילה את כל הסיפור.
דיון קצר עם האישה הבהיר לי שהעניין לא כזה פשוט. הנסיעה המשפחתית מהדולומיטים לאגמים היתה לא פשוטה בכלל – לא לנו ולא לילדים. המחשבה לעשות את הדרך הארוכה והמתפתלת הלוך וחזור באותו היום העלתה בשנינו חרדות. למזלי, אני נשוי לאישה הכי מפרגנת בעולם. ההצעה שלה היתה פשוטה ומפתה – שאסע לבד לתחרות ואשאיר אותה עם הילדים בדירה. גם ככה הם עייפים מהמסעות המפרכים בהרי הדולומיטים וישמחו לקצת בטן-גב, פיצה וגלידה בבריכה ובאגם. ההחלטה נפלה, אני נוסע לראות את התחרות. עכשיו צריך לקנות כרטיסים, אבל לאיזו תחרות?
למי שלא מכיר ומעולם לא היה בתחרות של הסבב העולמי, כמוני למשל, אסביר שמדובר באירוע בקנה מידה ענק. מקריאה באינטרנט הבנתי שמדובר על 5 ימים של אירועים ברצף אשר במהלכם מתקיימות תחרויות בשלושה ענפים שונים: קרוס קאונטרי, דאון היל ו 4 קרוס. בכל אחד מהענפים יש קטגוריות לגברים, נשים, ג׳וניורס ועוד. בסה״כ 1000 מתחרים וכ 20,000 צופים. המארגנים מקצים זמן לאימון על מסלול התחרות לכל ענף ולכל קטגוריה, ובין לבין מתבלים באירועי תרבות שונים כמו הופעות מוזיקה, תחרויות לילדים וכמובן הרבה אלכוהול לקהל. הנה, ככה זה נראה בתחרות אליה אני הגעתי:
אני החלטתי להתמקד ביום האחרון והמסכם של האירוע האדיר הזה שבו מתקיימות תחרויות הקרוס קאונטרי לגברים מתחת 23, נשים עילית, גברים עילית ולסיום נשים מתחת 23. הזינוק של האנדר 23 ב 09:00. אחרי חישוב מהיר של זמן נסיעה, 2 עצירות קפה ופיפי, חניה וצעידה לאזור התחרות הבנתי שבשביל להגיע לזינוק אני צריך לצאת ארבע בבוקר מהדירה. לא ריאלי. הבנתי שאפסיד את המקצה הראשון של היום, אבל החלטתי לפחות להגיע לפני הזינוק של הנשים עילית ב 11:15. התעוררתי מוקדם לבוקר גשום וסגרירי. הימים האחרונים היו שמשיים ויפים והגשם של הבוקר ביאס אותי מאוד. אשתי והילדים נשארו בלי רכב ובלי יכולת לצאת מהבית לבריכה או לאגם. באסה. והרוכבים, אוי הרוכבים, שהתאמנו כל השבוע על מסלול יבש ומהודק הולכים להתחרות בתנאים קשים של גשם ובוץ. הולך להיות חלק. חלק ומעניין.
הדרך הארוכה עברה ללא אירועים מיוחדים – חוץ מזה שלא הפסיק לרדת גשם לשניה, והטמפרטורה בקושי עלתה מעל 13 מעלות. הגעתי לעיירה שבה מתקיימת התחרות סביב 10 בבוקר. מצאתי מקום חנייה במשטח דשא גדול שעליו חנו קרוואנים ואוהלים של מתחרים וצופים שבילו את הימים האחרונים בתחרות. כבר בחנייה יכולתי להגיש באווירה המיוחדת שהיתה באויר. כשהתארגנתי לצאת ברגל לכיוון כפר התחרות שמתי לב שחניתי ליד הקרוואן של ג׳וליאן אבסלון (היה קשה לפספס את הכתובת Absolute Absalon שהיתה מרוחה באותיות ענק על דפנות הקרוואן). ג׳וליאן בעצמו נכנס ויצא מהקרוואן לכיוון המלון הסמוך היכן שלנה משפחתו בהתארגנויות של הבוקר. הוא היה חברותי למדי, נופף לשלום לכל עובר ושב שקרא בשמו ולא הראה שום סימנים של לחץ. נותרו לו 4 שעות לזינוק.
הקרוואן של אבסלון.
תכונה זו היתה אופיינית לרוב הרוכבים בהם נתקלתי במהלך היום. למעט זמן התחרות שהרוכבים היו בשיא הריכוז, בשאר היום המתחרים (חלקם אלופי עולם בעבר או בהווה) היו חברותיים למדי ונגישים מאוד לקהל. הם ניהלו שיחות עם המכונאים, חילקו טיפים לרוכבים צעירים יותר ואפילו עזרו לצוותים הטכניים (במו עיני ראיתי את קולהבי סוחב גלגלים ספייר לאזור הפיד זון בתחרות של הנשים).
נותרה כשעה עד הזינוק של הנשים, והחלטתי להעביר אותה בכפר התחרות. זהו אזור ההתארגנות של הקבוצות המקצועניות. לכל קבוצה אוהל גדול ומשאיות ציוד (כן, אותן משאיות שראיתי נוסעות בדרך לאגמים). שם הרוכבים והמכונאים מתכוננים לזינוק – בודקים צמיגים, לחץ אויר, יחס הילוכים ועוד, שם גם הרוכבים מתחממים על טריינרים לפני הזינוק שלהם וסתם שורצים ושותים אספרסו כשאין להם משהו יותר טוב לעשות. האוהלים פתוחים לקהל – כלומר, לא ניתן להכנס לתוך האוהל, אבל ניתן לעמוד מחוץ לאוהל הפתוח, להקשיב לשיחות ולשאול את המכונאים שאלות. לפעמים הם גם עונים. למשל: ״למה החלפת את צמיגי הפרוטוטייפ של בונטרגר בצמיגי מקסיס אייקון באופניים של אמילי באטי?״. אין תשובה. או: ״איך הטופ פיול החדשים?״. ״מעולים״.
תמונה: אזור הקבוצות בכפר התחרות.
גם לחברות התומכות יש נציגות מכובדת בתחרות. חברות במו סראם, שימאנו, מאביק, דיטי סוויס וכו׳ מחזיקות משאיות עם ציוד תמיכה לרוכבים ותצוגה לקהל הרב שמגיע לצפות. שימאנו ללא ספק עם הדוכן המרשים ביותר עם תצוגה של אופני הפינארלו של גראנט טומאס מהטור דה פראנס ושל ג׳י את׳רתון אלוף העולם בדאון היל לשנת 2014. כמו-כן עם תצוגה של כל חלקי ה XTR הקיימים ביקום כולל מערכות חשמליות מלאות לרכיבת נסיון.
XTR מישהו?
מתחם Shimano המרשים
לקראת השעה 11 התחלתי להרגיש את המתח עולה אז פניתי לכיוון שטח הזינוק לראות את הנשים מתכוננות למקצה שלהן. פה כבר האווירה היתה מתוחה מאוד. הכרוז קורא בשמות הרוכבות אחת אחת לעלות לקו הזינוק כשהסדר נקבע על פי הדרוג שלהן בסבב גביע העולם. בכל פעם שהכרוז קורא בשם של רוכבת איטלקיה הקהל יוצא מגדרו ורמות הרעש עולות פלאים. הזדמנות אחרונה למאמן לתת טיפ אחרון ולמכונאי להעביר יד בפעם האחרונה לראות שהאופניים במצב מושלם. כשכל הרוכבות מסודרות על קו הזינוק, ניתן האות והמרוץ מתחיל.
רוכבת KTM וחברות מתכוננות לזינוק.
זינוק נשים עלית
המסלול מעגלי (4 ק״מ) ומאוד נגיש לקהל. לא צריך ללכת הרבה כדי להגיע לאזורים המעניינים וכל הזמן יש אקשן על המסלול. אני מדלג בין נקודות מעניינות במסלול ולא מפסיק לצלם. השמש מפציעה מדי פעם, אבל בגדול התנאים עדיין רטובים, המסלול חלק ומאתגר. מפתיעה אותי לטובה הנגישות לכל חלקי המסלול, אין אזורים שסגורים לקהל למעט הפיד זון ואזור הסיוע הטכני, ואני מוצא את עצמי מתמקם בקירבת המצלמה של רד בול שמעבירה את המרוץ בשידור ישיר באינטרנט.
חמש הקפות עוברות מהר, והכרוז מודיע על הקפה אחרונה. אני יורד לכיוון הפיניש לתפוס את המאבקים האחרונים לקראת הסיום. שלושת המקומות הראשונים סגורים טוב, אבל הקרב על המקום הרביעי נמשך ממש עד המטרים האחרונים.
הקרב על המקום הרביעי נמשך עד המטרים האחרונים.
תמונה: יש דרכים רבות להנות מתחרות אופניים. לפעמים מספיק ספר ותפוח.
מקצה הנשים נגמר, והקהל פונה לדוכני האוכל הרבים להפסקה קלה ולארוחת צהריים. אני מנצל את ההזדמנות לטעון את הסוללות של המצלמה, לאכול משהו קטן, למלא מים והכי חשוב, לגשת לאוהל של שלומי חיימי שמתחמם לקראת הזינוק ולאחל לו בהצלחה. האוהל שלהם ממוקם מחוץ לאזור המרכזי של קבוצות האופניים, כנראה בשביל לאפשר לרוכבים להתארגן בשקט יחסי הרחק מההמולה של כפר התחרות. אני מגיע לאוהל כשעה לפני הזינוק של מקצה הגברים עילית, שלומי רגוע ונינוח, אנחנו מדברים קצת, מצטלמים יחד, אני מאחל לו בהצלחה ומאפשר לו להמשיך בשגרת ההכנות לזינוק.
תמונה: שלומי חיימי נראה רגוע ונינוח לקראת הזינוק.
באזור המרכזי של הקבוצות האוירה שוב רגועה, הנשים שסיימו את המרוץ שלהן מתפנות לאוהדים. מצטלמות, מחלקות חתימות ובעיקר מחייכות ומוקירות תודה לקהל הרב שהגיע לעודד אותן. האמת שזה די מרגש לראות את הרוכבות שעד לפני חצי שעה עוד היו על המסלול הבוצי ונתנו את הפייט של החיים על כל סלע וכל סוויטצ׳בק ועכשיו נינוחות ומחוייכות. הפתיעו במיוחד רוכבות ספשליזד אניקה לנגוואד (שניצחה את התחרות) ולאה דייוידסון ורוכבת טרק אמילי באטי שנשארו באזור שעות ארוכות עד שאחרון האוהדים קיבל חתימה, תמונה או לחיצת יד.
הרוכבת הקנדית אמילי באטי נשארה שעות ארוכות בחוץ עם האוהדים הרבים.
מנצחת הנשים אניקה לנגוואלד הדנית מחלקת חתימות.
הגיע הזמן לחזור לשטח התחרות ולתפוס עמדה טובה לקראת הזינוק של הגברים. המרוץ של הגברים עילית הוא ההיילייט של היום כולו ומושך את הכמות הגדולה ביותר של צופים ואוהדים. הכוכב של היום הוא ללא ספק מארקו פונטנה, הרוכב האיטלקי הבכיר (והיחיד שמתחרה עם מכנסי באגי), שעבורו זה מרוץ הבית עם הקהל הביתי החם והמפרגן. הרוכבים נקראים אחד אחד להסתדר על קו הזינוק כששמונת הרוכבים המובילים בסבב נקראים אחרונים ומקבלים את הזכות לזנק מהשורה הראשונה.
הרוכב האיטלקי, מארקו פונטנה, יוצא לכיוון הזינוק לבוש בבאגי אופנתי…
יריית הזינוק נשמעת והרוכבים יוצאים לדרך. הקצב בזינוק מטורף. כמה שניות מהזינוק התרסקות ראשונה ורוכבים רבים מסתבכים בנפילה. אלה שזינקו מקדימה ממשיכים לדהור לכיוון הסטארט לופ. אני מדלג לתפוס עמדה טובה ליד מסלול הפור קרוס. כן, מסלול הקרוס קאונטרי עובר על חלק ממסלול הפור קרוס, כולל קפיצות ודאבלים (מי אמר שרוכבי קרוס קאונטרי לא טכניים?). מהר מאוד רואים את רוכב האופנוע שמסמן לקהל שחבורת החוד כבר מגיעה (אופנוען רוכב לאורך כל המרוץ לפני הרוכבים המובילים ממש כמו בטור דה פראנס). כרגיל, שורטר, אבסלון וקולהבי נאבקים זה בזה כשאבסלון תוקף בעליות ושורטר סוגר עליו (ובורח לו) בירידות. בדיעבד הסתבר שאבסלון רכב עם פנצ’ר בקדמי מה שמנע ממנו לתת הכל בירידות.
הקצב בחוליית החוד ממש מסחרר, כל פעם ששורטר, אבסלון, פוגל וחבריהם בטופ 10 מתקרבים אני בקושי מספיק לפקס ולירות כמה תמונות והם עוברים. מרשים לראות אותם מדלגים על דאבלים, קופצים דרופים ומרחפים מעל גינות סלעים כמו רוכבי דאונהיל מקצועיים. מיד אחריהם מגיעה חבורה נוספת (מיקום 10-30 ובינייהם גם שלומי שלנו) שרוכבים מהר מאוד, אבל איכשהו נראים קצת פחות כמו מטוסים וקצת יותר אנושיים. לא אנושיים כמוני וכמוך אבל גם לא סופרמנים כמו שורטר. אחריהם משתרך זנב ארוך של רוכבים שמהצד נראים לגמרי ״רגילים״, ממש כמו אלה שאני פוגש בימי שישי בבוקר בכיסלון. אפילו נראה שקשה להם לפעמים, ושהם מתאמצים נורא בקירות התלולים שבמסלול. כל רוכב כזה היה משאיר לי ולחבריי אבק בדרומית, אבל יחסית לרוכבי החוד הם נראים סובלים. לפחות אני מספיק לצלם אותם 🙂
7 הקפות עוברות מהר, ואני ממהר לקו הסיום לראות את הפיניש. כמה עשרות מטרים לפני הפיניש נמצא שופט שמוריד מהמסלול רוכבים איטיים כדי שלא יפריעו למובילים לתת כל מה שיש להם. התחרות נגמרת, ודי מהר עוברים לטקס הפודיומים.
האקשן עובר עכשיו חזרה לאזור הקבוצות בכפר התחרות. הקהל הרב מגיע לאוהלי הקבוצה להתחכך קצת עם הרוכבים המובילים, לקבל חתימה, תמונה או איזו מזכרת. ללא ספק האזור הכי עמוס הוא ליד האוהל של קנונדייל. הקהל האיטלקי פשוט מטורף על פונטאנה וחייב לצפות ברוכב מתקרר על הטריינר. אני מרשה לעצמי קצת להסתובב בין הרוכבים והקהל אבל מזכיר לעצמי שלפני נהיגה ארוכה חזרה לדירה. אני יוצא מאזור התחרות באזור 16:30 ומתחיל בדרך הארוכה בערפל ובגשם שחזר לרדת חזרה לאזור האגמים.
לסיכום, אני ממליץ לכל מי שיכול להגיע לארוע כזה לעשות זאת. לא הייתי נוסע במיוחד מהארץ רק בשביל לצפות בתחרות, אבל בכיף משלב תחרות כזאת במסגרת חופשת רכיבה או חופשה משפחתית.
