מקצה “ספורט” (לשעבר “מאסטרס”) בתחרויות איגוד האופניים – לא יוקרתי כמו המאסטרס פרו, לא מוגדר כמו מקצה העלית… בעייתי בהגדרת גבולות הגזרה, פתוח, והרבה יותר תחרותי ממה שהשם והתדמית מרמזים.
בשיחה עם ירון דור מנכ”ל האיגוד ואילן אידלסון מנהל התחרויות, הם מספרים לי שמקצה הספורט הכפיל את עצמו בשנתיים האחרונות והוא הכי גדול מקרב המקצים השונים.
לקראת אליפות ישראל באופני כביש החלטתי לצלול לעומק לתוך המקצה הזה ולהבין מהו בעצם? היכרות ראשונה שלי עמו היתה באליפות ישראל במרתון בשנה שעברה (שם ניצחתי את קטוגרית הגיל 40-50 והגעתי שלישי כללי במקצה), והשנה אקריב בו את דופק המנוחה שלי למען היכרות מעמיקה יותר באליפות ישראל בכביש.
כתב וצילם: גיא חלמיש.
(התמונות: מאליפות ישראל 2015 – לאילוסטרציה בלבד ואינן בהכרח של נשואי הכתבה).
מי אתה – רוכב עלית, פרו וספורט
אז מה כנראה היה הרעיון המקורי של החלוקה למקצים? רעיון הגיוני שבבסיסו הנסיון לייצר סביבה תחרותית הומוגנית ואפקטיבית לכמה שיותר רוכבים כך שכל אחד יתחרה עם אנשים דומים לו ברמתם. זה מצריך חלוקה לא רבה מדי כדי להשאיר את כמות הפודיומים הגיונית, ואת הדבוקות בגודל נכון וסביר לעומק הענף בישראל.
בעלית – קצה העליון, שם תמצאו את נציגינו לאולימפיאדה, חברי נבחרות ישראל, המובילים של קבוצות האופניים בארץ, ואת כל הרוכבים הצעירים והחזקים. חלקם מקצוענים ממש. זה השפיץ. הגיוני שפה יהיו רק רוכבים עד גיל 30 וחזקים מאוד. במציאות יש כמובן גם אחרים, בוגרים יותר מעל 30 כמו יובל פרידמן, נועם סטרשנוב, או ניצן הנדלר המיתולוגי ששנים החזיק שם למרות הוותק, ועוד רוכבים שהערצתנו נתונה להם.
מתחת לעלית יש את מקצה הפרו – מקצה חזק במיוחד שמכיל רוכבים אדירים ומחויבים לכמות אימונים מסיבית. המובילים בד”כ מתאמנים מאוד ברצינות עם קבוצה, מאמנים, ובהכללה – כמות שעות שלא יורדות מה 10-12 לשבוע, ויכולות להגיע עד קרוב לשעות האופניים של רוכבי עלית.
פה תמצאו כמה מרוכבי העלית המובילים עד לפני שנים מעטות, את המאמנים המובילים בארץ שגם הם היוו את הטופ של הסגל הישראלי איזה מחזור או שניים קודם לכן ועוד כמה חברה שהם הכי מנוסים ומקצועיים באופניים בארץ היום: רוב המאמנים ורוכבי עילית לשעבר כמו אילן אידלסון עצמו, גל צחור, ויקטור קטייב, ולאדי מאלי, נמרוד דובינסקי, ליאור ביטון ,גיל קיבץ, צחי בויגן, עמוס וולף, דויד רזניק, דני צור ועוד רבים וטובים, מה שמייצר מרוצים איכותיים, הרבה טקטיקה ואקשן אבל גם מימד חברתי ובטיחותי חשוב. זו בהחלט הקטגוריה שהכי כיף להתחרות בה – אם אתה מסוגל…
לדברי אילן אידלסון מנהל התחרויות באיגוד האופניים, המטרה המקורית פה היתה בעיקר לייצר דבוקה אחת, שתאפשר טקטיקה ומירוצים מעניינים, וכזו שמתאימה לעומק הדבוקה הישראלית – כלומר שאינה מפוצלת מדי לקטגוריות הגיל, וששיקולי “מי בבריחה ובאיזה קבוצת גיל הוא” יכנסו לשדה ויפגעו בתחרות. התחושה של אילן שזה אכן הצליח וענה על המטרה הזו.
מתחת לפרו- מקצה הספורט אנחנו דנים בו: לכאורה מתאים לקהל הרוכבים הרחב, שמתאמן באופניים אבל לא בצורה מקצוענית כל כך כמו שני המקצים העליונים. אנשים עם משפחות, ילדים, לא מאמני אופניים, שבקושי רב מצליחים לגנוב רכיבת סוף שבוע ארוכה ואולי עוד איזה שתי רכיבות אימון קצרות באמצע השבוע. במציאות – יש פה רוכבים שיכולים להשתלב היטב גם ברמות הגבוהות של הפרו!
אידלסון אמר לנו בעבר שהמטרה פה במקור היתה בין השאר “לייצר מסגרת מתאימה לכל רוכבי העבר שהתחרו כג’וניורס או קדטים והם כעת סטודנטים ולא מתאמנים כמו רוכבי עלית או פרו, ובכל זאת רוצים להשתלב. בעבר היתה בעיה לקבוצה הזו ואילו היום אתה יכול לבוא בגיל 19-29 ולהתחרות בספורט”. לפה גם מגיעים כל מי שיש להם נסיון ברכיבה אולם הם אינם חברי איגוד ומצטרפים אד הוק לתחרות כזו או אחרת. כיום ניתן לראות שהמקצה הזה מגוון מאוד ורחב עוד יותר מהחזון המקורי. רחב מדי.
מי נמצא שם? משיחות שערכתי עם משתתפים קבועים בתחרויות מתברר שהקבוצות המובילות במקצה הן IGP התחרותית והמקצוענית באופיה שמביאה משלחת מרשימה לכל תחרות, כולל קריטריומים מרוחקים של שעה, AVANTI של רוני כהן שמתרכזת בקטגורית הספורט, NCC הדרומית שלא מגיעה לכל התחרויות עקב המרחק אבל כשהיא מגיעה, היא עושה זאת עם נוכחות מרשימה ובעלת אופי מאוד חיובי. רוכבי אשכולות גם הם לא מגיעים לכל תחרות אבל לתחרויות המטרה שלהם הם מגיעים מוכנים ורוכבים חזק ויפה. ויקטור קיטייב מביא את קבוצתו דינמו רייסינג, ובפעמים רבות יש גם נציגים של Xteam ושל “מלך העליות” (שחזקה יותר בנוער ובילדים), ואם שכחנו לציין קבוצה קבועה ומשפיעה במקצה הזה – אתם מוזמנים להוסיף בתגובות לכתבה.
מתחת לספורט יש את מקצה לוחמי סוף השבוע שאליו מוזמנים כל השאר – הרוכבים החובבים שבאמת רוצים להנות מההיבט התחרותי יותר של הספורט, ואיגוד האופניים רוצה לחבק אותם ולאפשר להם להשתתף ולהתנסות גם כן בחוויה ובתחרויות – לא רק בתחרויות אופני הרים אלא גם בתחרויות כביש. זה אמור להיות שער הכניסה לעולם האופניים התחרותי.
חזון מול מציאות: האם מקצה הספורט אינו הוגן?
זה משהו שהמתחרים מכירים הייטב ומדברים עליו לא מעט: נוצרו עיוותים בתמהיל הרוכבים במקצים השונים. זה קורה כיוון שהיום מי שמחליט באיזה מקצה הוא יתחרה הוא הרוכב עצמו (למעט במקרה של רוכבים שאינם חברי איגוד שמנווטים למקצה זה בלבד). כך יכול להגיע רוכב שמתאמן בהשקעה גדולה, עם תוכנית אימונים מאוד רצינית, הרבה שעות רכיבה איכותיות, מאמן ופוקוס חיים ברכיבה, ולבחור להיות סופר דומיננטי בספורט במקום להתחרות קרוב לאש של הפרו.
לחילופין יש רוכבים מאוד חזקים, אולי היו רוכבי עלית בעבר, או רוכבים שהתחרו בסביבה תחרותית בחו”ל, שאינם חברי איגוד היום. הם לא מתחרים באופן קבוע, אבל לאליפות ישראל מתחשק להם לבוא. אופן הרישום והחלוקה היום מכתיב להם כניסה אל מקצה הספורט בלבד – אין להם בחירה כלל. וכך, רוכב עממי יחסית שרוכב 7 שעות בשבוע יכול למצוא את עצמו פתאום רוכב כתף אל כתף עם רוכב על שרק תקופה מסוימת אינו חבר איגוד.
מי שאינו חבר איגוד אין לו זכות בחירה באיזה מקצה להתחרות – לו אני רוצה להשתתף בתחרות אחת או שתיים בשנה בלבד (אליפות ישראל כביש, אליפות ישראל מרתון, וזהו פחות או יותר), ואיני חבר איגוד, אני יכול להירשם למקצה הספורט בלבד.
לצד התסכול של רוכבים רבים שהוא מספר לי עליו, המאמן רוני כהן מציג גם את הצד השני: אתה יכול להיות רוכב מעולה, עם המון שאיפות וצפיות מהרכיבה שאתה משקיע בה את מאווייך וכספך, ובפרו לא תבוא לידי שום ביטוי: המהירויות והיכולות של רבים שם שחלקם כבר ברמת עלית, פשוט מעלימה רוכבים מעולים אחרים שמוצאים עצמם באמצע הדבוקה. אנשים רוצים להיות “חלק מהמשחק”. להצליח להיות דומיננטיים ולהשפיע על מירוצים, לקחת חלק במהלכים, להוביל בריחות או לסגור אותן, וכך, מקצה הספורט למעשה מאפשר לקבוצת רוכבי פרו לשחק את המשחק הזה.
בקיצור: במקום לייצר סביבה תחרותית הומוגנית, של רוכבים במקצים שונים שמתחרים נגד הדומים להם, נוצר ערבוב רמות משמעותי. במקצה הספורט אתה יכול להגיע לספורט, להצטלם לתמונות פודיום בפייסבוק ואפילו אולי להרוויח את חולצת אלוף ישראל לשנה, גם אם פרופיל האימונים שלך הוא כשל רוכב עילית. הידורו בן ה-45 שרוכב 7 שעות שבועיות והצעיר בן ה-28 שלקח הפסקה קצרה מהעלית יחדיו? כן… במקצה הספורט תמצאו אותם יחד. אז מה הסיכוי של הקבוצה המקורית שעבורה נבנה המקצה ליהנות ממנו באמת? אליפויות ישראל מביאות את האבסורד הזה אל הקצה, כי בדיוק אל מקצה הספורט מגיעים כל מני רוכבים שאינם קבועים בליגה, והם לפעמים בליגה אחרת…
מקרה מבחן מאליפות ישראל בנג”ש בשבת – אותו מרחק לכולם
אליפות ישראל בנג”ש השנה סיפקה הזדמנות ייחודית למדי לבדוק את הטענות מעלה, מכיוון שהיא בוצעה בכל המקצים על אותו סרגל בדיוק – באותו מסלול, על אותו המרחק, בין רוכבי המקצים השונים.
דיסקליימר חשוב: ברור לחלוטין שהשוואה מנג”ש אינה יכולה לגזור מסקנה מדויקת אחת לאחת לתחרות כביש – במיוחד בהיבטים האישיים של מאכלסי הרשימות. ברור לגמרי שיש רוכבים רבים נוספים על הרשימה מטה שאולי מתאימים יותר למבדק כזה כשמדברים על תחרויות הכביש. ברור גם שיש פה השפעה של ציוד, ושבתחרות כביש רגילה יש כאוס והזדמנויות ומשתנים רבים נוספים שגורמים לכך שלאו דווקא החזק בוואטים הוא המנצח. מצד שני – גם הכתבה היא על החלוקה למקצים באופן כללי ולא רק על אליפות ישראל בכביש, וכן נג”ש מאפשר לסנן הרבה משתנים מפריעים להבנת האוכלוסיה ולבדיקת הנקודה העיקרית: האם המקצים עושים את תפקידם? נג”ש מאפשר להתמקד בתפוקת הוואטים של הרוכבים, ולהדגמת הנקודה – שהקטגוריות השונות איבדו את הפוקוס וההפרדה בהן מלאכותית, במיוחד בשפיץ של הספורט לעומת הפרו.
לקחנו את תוצאות קטגורית הספורט מאליפות ישראל בנג”ש, ושילבנו אותן בתוך שתי הקטגוריות ש”מעל”. בשחור – הרשימה המקורית של מסיימי העלית ובכחול משולבים תוצאות רוכבי הספורט. המיקום הוירטואלי הוא המיקום החדש שמראה היכן היו אותם רוכבי מקצה הספורט ממוקמים באליפות ישראל בנג”ש לו היו מזנקים בפרו:
אם נעשה את אותו דבר על העלית נגלה תמונה דומה: השלישייה הראשונה יכולה להשתלב שם נפלא. פה אגב מגלים גם שהמעט שהם עלית אמיתיים באמת נמצאים בליגה מעל, וגם שעומק העלית בישראל מדכא – מספר כל כך קטן של רוכבים.
ניתן לראות שרן צחור- מנצח מקצה הספורט עם זמן של 38:53 היה משתלב נפלא הן בעלית והן בפרו – עם מקום חמישי וירטואלי בשניהם. אגב עזבו רגע את נושא הכתבה – לראות רוכב בקבוצת הגיל של 50+ מוציא מקום חמישי וירטואלי בעלית בישראל עם מהירות וזמן כזה – זה מעורר השראה. רן לא עושה חשבון לקטגוריות הגיל גם בתוך המקצה והולך תמיד על הדירוג הכללי.
במקום השני במקצה הספורט הגיע יניב לוי – שאכן רכב בעילית עד לפני שנתיים כולל פודיום בנג”ש עתלית של 2013 עם תוצאה של 37:33. הפעם הוא סגר זמן מרשים מאוד גם כן: 39:43 שהיה מכניס אותו לטופ 10 הן בעלית והן בפרו (מקום 9 ו 8 בהתאמה). אז תגידו – לא היה הגיוני שרוכב עלית עד לפני שנתיים יגיע לפרו ולא לספורט?
את פודיום הספורט באליפות ישראל בנג”ש סגר אריאל ונטוררו עם 40:10 והוא ממש קרוב לעשיריה הן בפרו והן בעלית עם מקום 11 וירטואלי בשניהם.
פרשנות התוצאות האלה יכולה להיות אחת מהשתיים: או שהקטגוריות שמעל (פרו ועלית) אינן תחרותיות מספיק, או שהמובילים בקטגוריות הספורט צריכים להשתלב, אם לא בעלית, אז לפחות בפרו. גם מתחת לפודיום מקצה הספורט תמצאו שורה ארוכה של רוכבים חזקים להפליא שנראה שהיו משתלבים נפלא בפרו.
ונאמר שוב: ברור שיש עוד רוכבים רבים מובילים וחזקים ואלה הן רק דוגמאות שהתאפשרו בזכות הנתונים מהתחרות בשבת.
מדד הואט לקילו בסף – האורים והתומים
אחד הפרקים בספרם המצוין של הנטר אלן ואנדרי קוגן Training and racing with power meter עוסק בפרופיל ההספק האופייני לקבוצות רוכבים שונות וקטלוגם בהתאם.
אילן אולמן, מאמנה של נבחרת ישראל וקבוצת 500 ואט, פירסם לאחר תחרות הנג”ש של שבת כי חניכו עומר גולדשטיין (שסיים שני) שוקל כ-58 קילו ורכב את נג”ש עתלית בהספק מנורמל של 292 ואט. המספרים הללו מציבים את עומר על יחס של כ- 5 ואט לקילו בהנחה שיוכל להחזיק את ההספק הזה 60 דקות תמימות. ואכן יחס כזה של 5 ואט לקילו מאפיין כיום את חוד רוכבי העילית בארץ. כדי לשאוף אויר פסגות אמיתי יצטרך עומר לשפר את היחס לכיוון 5.5 אם באמצעות העלאת ההספק ואם באמצעות הורדת המשקל. יחס של 6 ואט לקילו ומעלה יש לאותם יחידי סגולה המתמודדים ברמות הגבוהות בעולם.
נחזור לשלולית המקומית, יחס של 4.5 ואט לקילו יכול להספיק לעילית, במיוחד אם מדובר ברוכב מנוסה. יחס של 4-4.5 ואט לקילו מאפיין את רוכבי הפרו ו 3.5-4 את קטגורית הספורט. כמובן שכאשר מדובר לא במרוצי נג”ש אלא במרוצים מישוריים המסתיימים בספרינט, העמודה השמאלית בטבלה הופכת למשמעותית ביותר, אך לא זה הדיון.
אם נתייחס למדד המרכזי של ואט לקילו בסף שמשמעותו הספק מקסימאלי לשעת רכיבה (FTP ) המחולק במשקל הגוף נוכל לקבל את קווי ההפרדה בין הקטגוריות, אבל גם כאן קיימת חפיפה מסוימת:
פרופיל הספק טיפוסי עבור כל קטגוריה. מתוך הספר Training and racing with power meter
אז מה עושים? לומדים מחו”ל
בשיטה האמריקאית למשל, יש חלוקה לרמות רכיבה, ואם אתה דומיננטי ברמה מסוימת, אתה מועלה לרמה התחרותית יותר ללא ששואלים אותך. השיטה הבריטית דומה בעקרונותיה. החלוקה שם מתבססת על הרמה הגבוהה ביותר – עלית, ומתחתיה קטגוריות ממוספרות: מ-1 המאוד תחרותית ועד 5 היא רמת הכניסה. לכל רוכב יש ניקוד שמחושב על פי כמות המירוצים שהוא התחרה בהם, אופי המירוצים והמרחק שלהם (עם רווח נקודות שונה לקריטריום לעומת מירוץ כביש ארוך), והמיקום שלו בכל מירוץ. אם אתה מתחרה הרבה, מגיע למשל בעקביות אל הטופ 10 במירוצים, כלומר דומיננטי וחזק בקטגוריה שלך – הניקוד שלך ייצבר, ובעונה החולפת תקבל אחר כבוד מכתב שאומר לך “שאפו – מקפיצים אותך כיתה”. זה לא נתון לשיקול דעתך בכלל.
זוהר רובין, מאמן רובילייף-GSG ואלוף ישראל לשעבר, שהתחרה בצרפת מספר ששם בדומה לשיטות הדירוג המסודרות שתיארנו, יצרו מצב שבו מבטיחים שכל רוכב יתחרה בסביבה המתאימה לרמתו, ותשמר ההגינות הכללית במקצים השונים. אבל כן, גם אם נעבור זה לא יהיה מושלם ב 100%: הוא מספר גם שם יש מצבים שהם לא תמיד נקיים לגמרי – ומגיעים רוכבים חזקים יותר מקטגוריות עליונות בתקופות שהם לא יכולים לרכוב כמו בעבר, ואז הם מקפידים לעקוב אחר מצב הנקודות שלהם, משתתפים בבריחות, ולקראת סוף העונה זזים אחורה ולא מנצחים כדי לא לצבור נקודות שיעבירו אותם לקטגוריה הגבוהה. זו גם בעיה, אבל בכל זאת היא קטנה יותר מהמצב שנוצר בישראל, ולפחות זה מאפשר לרוכבים נוספים להשתלב בהובלת המקצה ובפודיומים. 
ומה עוצר אותנו מלהתקדם לשיטה האמריקאית?
כרגע: 65,000 ש”ח שדרושים כדי לסיים את פרויקט מחשוב מערכת הניקוד והנרשמים של תחרויות באיגוד האופניים, והזמן שנדרש לכך.
בשיחה שערכתי עם ירון דור ואילן אידלסון הם מסבירים: “בהתחלה התאוריה שלנו דיברה על להגיע למצב של העלית – וקטגוריות 1-4. זו השאיפה ואנחנו בוחנים את זה כל הזמן. השאיפה שיהיה מנעד של רוכבים. אבל מסתבר שזה מסובך לנהל את הדירוגים האלה. הצעד הבא יתבצע במערכת ה IT באתר האיגוד: פיתוח מודול תוכנתי שלוקח את כל הנתונים מהתחרויות, המשתתפים בקטגוריות ובמקצים השונים, ומייצר דירוגים של הליגות בכל החיתוכים הנדרשים. זה גם יאפשר לנו לקבל תמונת מצב אמיתית ובזמן אמת של כמות הספורטאים הפעילים שעשו 4 תחרויות בשנה (זו צורת המדידה על פיה מתוקצב האיגוד פר חבר. ג.ח). זה מורכב בגלל כמות התחרויות, המקצים, והחתכים השונים ועולמות התוכן בכביש ובשטח. לעשות את זה באקסל בצורה ידנית זה בעייתי ולא מחזיק, וזה צריך להיות מחובר לדטה בייס של ההרשמה לאיגוד משם שואבים את הנתונים.”
הצפי לסיום הפרויקט הזה הוא ב 2017, אומר ירון – זה מורכב ויקר, אבל יהיה לזה גם ערך מקצועי נוסף: זה יסייע לנו להבין את ההשתתפות בתחרויות ולבצע ניתוח טוב יותר לגבי מי השתתף ובאילו מקצים וקטגוריות צריך להשקיע שיווקית וארגונית.”
6 נקודות לסיכום:
- למול הרעיון של מקצים שמתאימים לרמות רוכבים שונות – המציאות בארץ היא של ערבוב מוחלט בין המקצים.
- התוצאה היא פגיעה בתחושת ההוגנות של מתחרים רבים בליגת האופניים בישראל.
- בעוד שבמקצה הפרו ברור לכולם שחם ליד האש וזה משחק לגדולים (יש כבוד בעצם ההצלחה להחזיק מירוץ שלם עם הדבוקה של הפרו!), הרי שבספורט ישנה צפייה שמי שמתאים לפרו – שיתחרה בפרו.
- ראוי היה שתהייה לנו שיטת דירוג כמו בחו”ל לפיה לא הרוכב בוחר האם להיות ראש לשועלים או זנב לאריות, אלא המערכת קובעת את זה עבורו.
- יתכן שגם לגבי “אורחים” מקטגוריות עליונות, יש לייצר תקופת הסתגלות של שנים מעטות. למשל רוכבי עלית שפרשו גם אם אינם חברי איגוד יתחרו בפרו.
- איגוד האופניים פועל להתקדם לשם. לנו לא נותר אלא להאיץ בו, ואף לאמר: זה נראה לנו כמו הקצאה תקציבית חשובה בהרבה מדברים רבים אחרים שמשקיעים בהם כספים. מאחר והדברים בטיפול, ובמודעות מלאה של קברניטי האיגוד, אנחנו מסיימים בנימה אופטימית: לשנה הבאה בליגה ספורטיבית והוגנת יותר!
אבל עזבו אתכם מקטגוריות הספורט: בשבת הקרובה האקשן האמיתי הוא אצל הנשים!
כתב וצילם: גיא חלמיש.
תודה לניצן הנדלר, דני אסקרוב, ואור דיין שהשתתפו בהכנת הכתבה
