איגוד האופניים פרסם מסמך תוכנית אסטרטגית* לשנים 2023-2028 בו הוא פורס את חזונו, מטרותיו, סקירת הענפים כיום וסדרי העדיפויות שלו לשנים הקרובות. מה נדרש כדי להצליח ליישם את השינוי ולהציג את התמונה הרצויה ב-2028? סקירת מצגת האיגוד המלאה:
סקירת מצב הענף כיום
ענף האופניים הוא ענף ייחודי בספורט שכן מורכב מתתי ענפים שונים לגמרי שדורשים ידע ייעודי, מתקנים שונים ומצד הרוכב – ציוד שונה. הענפים הפעילים בארץ הם הרים, כביש, ולודרום ואנדורו.
מספר ספורטאים רשומים באיגוד ובחלוקה למקצועות בהם הם מתחרים. מקור: איגוד האופניים
ספורטאי רשום לאיגוד מתחרה בממוצע ב-2 ענפים שונים. זוהי צמיחה משנים קודמות וניתן לשער שיש מתאם גבוה במיוחד בין ענפי הכביש לולודרום ובין הרים לאנדורו. רוב הרוכבים באיגוד הם מתחת לגיל 18 כאשר הקבוצה הגילאית הגדולה ביותר היא 13-14 ומשם חלה ירידה בכמות הספורטאים לקראת הצבא כאשר הקבוצה הגדולה ביותר לבוגרים היא גילאי 40-49.
לחצו פה להצטרף לערוץ הווטסאפ של BIKEPANEL!
קבוצה שקטה עם 2-3 הודעות בשבוע ותוכן מעולה:
באופן אישי כרוכב בן 38 והורה לילדות קטנות, אני יכול להזדהות עם הקושי לשלב חיי רכיבה סדירים שמאפשרים רמה תחרותית. בגילאים היותר מבוגרים בד”כ ישנה יותר פניות מבחינת קריירה ומשפחה שמאפשרת לשלב תחומי עניין בצורה יותר מושקעת. פילוח מעניין נוסף הוא מגדר, ומצער לראות כי למרות תכניות תמיכה ייעודיות שהופעלו בשנים האחרונות, אחוז הספורטאיות באיגוד נמצא במגמת ירידה ועומד על 12% בלבד.
מבחינת חלוקה למועדונים, ישנם 49 מועדונים באיגוד, כלומר יש ריכוזיות גבוהה – 10 מהמועדונים מרכזים 50% מהרוכבים ו-4 מתוכם מרכזים 30% מהרוכבים. האיגוד מציין כי ישנה נוכחות דלילה דרומה לקו מודיעין-רחובות אך גם האוכלוסייה דלילה באזורים אלו כך שלא ברור אם זה בגלל שיש פחות אנשים או פחות מודעות לרכיבה.
תחום הולודרום החדש מצליח לייצר תוצאות עם עלייה עקבית במספר הכניסות לעשירייה הראשונה באליפות עולם/אירופה. בשנת 2022 היו בסה”כ 9 דירוגים בתחרויות אלו שכללו רוכבים ישראלים. 8 מתוכם היו בולודרום. בין הרוכבים הבולטים בתחום ניתן למנות את אורי בש שזכתה לאחרונה במקום השלישי באליפות אירופה לנערות ואת איתמר איינהורן, רותם טנא, ולאד לוגינוב ומיכאל יעקבלב (שעלה לאחרונה) שמייצגים את ישראל באופן קבוע בתחרויות בין לאומיות. רוב הרוכבים האלו מתחרים גם בתחומים נוספים ובנבחרות ישראל.
ולאד לוגינוב מנצח באליפות ישראל באופני כביש, 2021. צילום: עופר עברי
תקציבי הענף
מבחינת הכנסות האיגוד, כ 70% מההכנסות מגיעות מהקצבות שונות בעוד היתרה מגיעה מהכנסות עצמיות כגון דמי חבר, אירועים והכנסות ממוסדות. הוצאות האיגוד הן בעיקר הוצאות לפעילות הכוללות את נבחרת ישראל (שכר מאמנים, טיסות לתחרויות מחנות אימון וציוד) ופעילות תחרותית.
הפעילות התחרותית היא הפסדית בהגדרה עבור איגוד האופניים גם כשמדובר בתחרויות המאורגנות על ידי האיגוד וגם על ידי גורם מארגן חיצוני. אחד האתגרים הם מציאת מודל מאוזן לתחרויות בו גם הגורם המארגן מרוויח וגם האיגוד מכסה את העלויות.
בשנת 2021 התקיימה בארץ אליפות העולם לנוער בולודרום שתקציבה עבר דרך האיגוד אך לא מדובר בפעילות שמניבה רווח או שמייצגת שנה טיפוסית בענף.
פילוח הכנסות ופילוח הוצאות האיגוד. מקור: איגוד האופניים
האתגרים שמציין האיגוד בהיבט ההכנסות הן חיזוק מודל כלכלי עצמאי, יישום מוצרים בעלי ערך שהלקוחות יהיו מוכנים לשלם עבורם וכן יצירת מודלים עסקיים ומסחריים איתנים. כדוגמה לכך המודל שנבחר הינו של British Cycling אשר שם לעצמו כיעד להגיע ל-250,000 חברים עד לאולימפיאדת 2024. להגיע לכך, מציע איגוד הרכיבה הבריטי מבחר מסלולים שונים הכוללים גם רוכבים שאינם תחרותיים ואף אוהדים ומציע הטבות לאותם חברים.
המעגל הידוע, אשר נידון רבות וארוכות בתקופת הג’ירו ד’איטליה בישראל ב-2018 הוא המלכוד בין רוכבים מקצוענים המייצרים הישגים בינ”ל אטרקטיביים. אלו בתורם צריכים לתרגם לעוד ועוד כניסות של רוכבים צעירים לענף וכך לייצר את דור ההמשך.
בשיחה עם ירדן גזית, מנכ”ל האיגוד, מתבהר עד כמה המלכוד הזה הוא מאתגר. הראייה של האיגוד היא ראייה הוליסטית שרואה ערך באופניים לא רק דרך עדשה הישגית של מדליות. במילים אחרות לא רוצים להזניח אף ילד שרוכב רק כי הוא לא יגיע לאולימפיאדה.
מצד שני צריך מערך שמטפח הישגיות וגם מאתר ומאמן רוכבים שהופכים למקצוענים. לדוגמה, גם אם תהיה מדליה אולימפית לענף שתביא לגל של התעניינות רוכבים צעירים ומוטיבציה – בהיעדר מעטפת מספקת אז לא יהיה מי שיאמן את אותם צעירים. בתור מי שעסק בנערותו בספורט, הראייה של מקום הספורט בנוער מבורכת בעיניי. האתגר הזה הוא קשה וקל לשגות בפתרונות פופוליסטים “מהטריבונה”.
רותם טנא במדי נבחרת ישראל לצד אליה ויויאני באליפות העולם במסלול, 2021. צילום: בטיני ספורט, ISN
אז לאן רוצים להגיע?
מהי אותה תמונת הצלחה שמציין האיגוד בשנת 2028?
- הגדלת מספר המועדונים מ-50 ל-200
- הכפלה פי 4 של מספר הרשומים לאיגוד לסך של כ-8,000 רוכבים ורוכבות
- מקסום תמיכת משרד הספורט על ידי פעילויות מותאמות לקריטריוני התמיכה
- מדליות אולימפיות ב-2024 ו-2028
- רוכבים ישראלים בשלושת התחומים: כביש, הרים, מסלול
- רוכב אולימפי ישראלי מהמגזר הערבי
- העלאת אחוז הנשים בספורט ל-20%
- אירוע תחרותי בינ”ל – “טור דה ישראל”
- ולודרום בתל אביב כמרכז לאומי לצד מתקני ולודרום נוספים בארץ
- פעילות בדפוס אופרטוניסטי ורוח יזמית
- ספורט האופניים יהיה מוכר כספורט משמעותי על ידי כלל האוכלוסיה בישראל ויזכה לתמיכה רחבה
מדובר ביעדים מאוד שאפתניים וכרגע האיגוד במצב ביניים בו מצד אחד הוא מאמין כי היעדים השאפתניים האלו ריאליים ומצד שני עדיין לא מחזיק בתכנית מפורטת שמספקת תשובות קונקרטיות כיצד יעמוד בהם. בשיחה עם הנהגת האיגוד ציינו בפני כי זהו השלב הראשון בתוכנית והשלב השני יכלול מבנה ארגוני חדש כדי לתמוך בתוכנית זו.
המבה הארגוני החדש צפוי לכלול 4 יחידות עצמאיות שכל אחת מהן תידרש לעמוד ביעדים בגזרתה ולייצר תכנית עבודה מסודרת ומפורטת. ארבעת היחידות הן:
- יחידת תשתית: שת”פים עסקיים ומוניציפליים, הקמת מתקנים, הקמת מועדונים
- יחידה הישגית: אחראית על הנבחרות ועל היעדים ההישגיים
- יחידת תחרויות בישראל
- יחידת תפעול, פיתוח עסקי, יח”צ ושונות
אז מה נשתנה הלילה הזה? צדו השני של המטבע, הוא שעם תכנית אסטרטגית או בלעדיה, מזה שנים אני שומע את המנגינה הזו וכל שנה המון רוכבים מאוכזבים נרשמים מחדש לאיגוד תחת הבטחות ש”השנה זה יהיה אחרת”… “השנה יתקיימו הרבה תחרויות ויתנהלו כראוי”. בפועל זה עוד לא קרה וזו אחת הסיבות שאני לא רואה עצמי חוזר להיות רוכב תחרותי שנאחז בתחרויות יעד שמתבטלות. אם הייתה זו הפעם הראשונה שהיינו שומעים על רפורמה באיגוד, דיינו. אך זו אינה הפעם הראשונה ולכן למרות נסיבות שמשתנות כל הזמן כמו הנהלה, תנאים, הישגים ותקציבים, חובת ההוכחה על האיגוד.
זווית אישית
דעתי האישית עליה אני יכול לדבר מורכבת מכמה זוויות: כרוכב כביש, כמשקיע הון סיכון וכעיתונאי אופניים שקרא בקפידה את המצגת ושוחח עם הנהלת האיגוד. אני יכול לומר שזה מורכב. מצד אחד כרוכב כביש שהתנסה בתחרויות המאורגנות גם על ידי האיגוד וגם ע”י מפיקים חיצוניים לא הייתה לי חוויה טובה מההיבטים הארגוניים והלוגיסטיים, וזו בלשון המעטה. הרגשתי שאני לא מקבל תמורה נאותה לכסף ולזמן שלי ולא חידשתי את חברותי באיגוד.
מבחינת מספר התחרויות השנתי בכביש לא הרגשתי שאני גם מפספס הרבה כי גם בשנים בהן התחריתי היה מיעוט אירועים תחרותיים בלוח השנה. לצד זאת אני מודע לכך שתחום הכביש הוא כנראה הכי מאתגר מבחינת תחרויות ואני יודע מחבריי רוכבי השטח והולודרום שחווית התחרויות שלהם טובה יותר.
כמשקיע הון סיכון אני פוגש פה “חברה” השואפת להכפיל פי 4 את מספר המשתמשים שלה על פני 5 שנים בלי שהראתה לי מהם המנועים שיצליחו להוציא זאת לפועל. את זה תמיד צריך לקחת בראיה ביקורתית ולא להסתפק בהצהרות בלבד. הגורמים המניעים לא נמצאו בדו”ח הזה ולא ההסברים המתאימים כיצד זה יקרה כך שכעת התכנית היא על הנייר בלבד, והנייר כידוע סובל הכל.
כעיתונאי אופניים לעומת זאת, אמרתי למנכ”ל האיגוד, ירדן גזית, שאלו אתגרים באמת לא פשוטים. אני לא מקנא בהנהלת האיגוד שנדרשת להתמודד איתם יום יום בכל אחד מההיבטים: כספיים, תפעוליים, הישגיים וכל זאת עם משאבי אנוש מאוד מצומצמים. זוהי תכנית במבט גבוה ואני לא רואה איך אפשר להוציא אותה לפועל במלואה מבחינה אופרטיבית. אני יכול רק לקוות שהחלק המפרט זאת יבוא במהרה ותחת המומנטום של פרסום אותה תכנית אסטרטגית. בשיחתי עם דפנה לנג, יו”ר האיגוד, דפנה נשמעת משוכנעת שזו תוכנית ברת ביצוע ומציינת כי הנהלת האיגוד מתחילה בבניית המערך הנכון להוציאה לפועל. נותר רק לקוות שהפעם זה יצליח לטובת הענף, אך יש לי תחושה שכבר שמעתי את התקליט הזה.