פתרונות ה Last Mile הם פתרונות שילכו ויתחזקו בשנים האחרונות- כלי תחבורה (חשמליים בד”כ) שמיועדים למרחקים קצרים ועירוניים מהחנייה החינמית מחוץ לעיר או תחנת התחבורה הציבורית, בתוכם- אופניים מתקפלים. בשל חשיבות הנושא, הבאנו למערכת למבחן שלוש אלטרנטיבות מתקפלות לשלוש כתבות עוקבות, שיאפשרו לנו להתנסות בצורה איכותית בתחום ולהביא מסקנות. זה לא מבחן משווה קלאסי שבו מצלמים זוג מול זוג ומשלבים את התובנות משניהם, אבל שלושת המוצרים המתחרים שהיו אצלנו במערכת נתנו לי לא מעט תובנות ורפרנס לגבי היתרונות והחסרונות של כל אחד מהם, והם יוצבו על מערכת ציונים אחודה לאופניים מתקפלים.
לכתבות הנוספות בסדרה:
- “הגאוניים” – מבחן אופניים מתקפלים – ברומפטון S6L BLACK EDITION
- “הספורטיביים” – מבחן אופניים מתקפלים – Tern Verge P9
- “המשתלמים” – מבחן אופניים מתקפלים – RAINBOW SWIFT 1
מה המסקנה שלך מהפקקים?
המצב התחבורתי הבלתי הגיוני שמתהווה בישראל בשנים האחרונות מציב אותנו לצד עוד יותר מדי פרמטרים קרוב יותר לעולם השלישי: פקקי ענק בכל מקום, תחבורה ציבורית עלובה, ופרויקטי תשתית שמתחילים באיחור של עשורים. למרות ההערכה על התגלית המדעית של נתניהו בגילוי קיומה של איראן, וקנאה על אופציות ההתעשרות האישית שאולי תהיה לו בתפקיד פרישה מרגש בתאגיד גז, יש עוד כמה היבטים לממשל מוצלח. בילוי בשלוש שעות פקק יומי לעבודה וחזרה, בקופסת פח שגבו עליה מעל 100% מס על חשבון הדירה שרוב האזרחים לא מצליחים לקנות, לא מספיק לרוב הישראלים כדי להתעורר.
הברומפטון מציפים את זה: אתה עולה עליהם, ומרגיש שניצחת את השיטה בעודך בקרוז נעים בין פקקי איזור הקריה והרכבת הקלה. המצב הנוכחי שבו אזרחים שגרים 25 ק”מ מתל אביב לא מסוגלים להגיע או לצאת ממנה בפחות משעה, והעסקים בה מפסידים מכך סכומי עתק, יניע עוד כמה מהקוראים שלנו אל פתרונות אלטרנטיביים בקרוב. אופניים מתקפלים נוחים במיוחד בחיבורים לרכבת או אוטובוסים.
מהו מותג האופניים הבריטי שמוכר הכי הרבה?
לפי ה BBC – ברומפטון, יצרנית האופניים המתקפלים, היתה (נתון מ 2011) יצרן האופניים הגדול באנגליה עם מכירות של 30,000 אופניים בשנה, היום כנראה כבר הרבה יותר! ברומפטון הם יצרן בריטי שמתעקש להמשיך לייצר באנגליה, כחלק מהמותג והמסר. הם מתגאים ברמת ייצור גבוהה של קו מוצר אחד וממוקד שבו אנשים עם מבטא מגניב שכבר שומעים פחות בטלוויזיה חותמים על החלקים שהם יצרו במפעל בראשי תיבות. במקום לבנות עשרות דגמים מחומרים מגוונים להמון קהילות, הם הלכו על נישה אחת, והתמקדו בה עד הסוף, עם הובלה משמעותית: אופניים עירוניים לאיזורים צפופים.
ממציא הברומפטון, האיש והיוריקה, הוא אנדרו ריצ’י (היום בן 67 ולאחר פרישה מהחברה), כנראה טיפוס מקורי שלדברי החברה לא קונה מוסכמות חברתיות ועקשן לא קטן. הוא המציא אותם ב 1975 ועם השקתם הוא נתקל בלא מעט התנגדויות וחוסר אמון במוצר… הוא ניצח כמובן, והיום עובדים שם מעל 200 איש, והם מכרו ב 2013 בכ 27 מליון פאונד.
הוא יכול להנות ממבט על קהילה גדולה של מעריצים של המצאתו. הם נעים ברחבי הערים בעולם ומתיחסים לאופניים שלהם כחלק מהזהות שלהם. ככה זה כשזה מה שמלווה אותך יום יום, יוצר לך חופש, מגלה לך את העיר (ולא רק את הכניסות והיציאות מה Tube), אתה לוקח אותו איתך לפגישות, ארוחות, חברים, ולא רק בסופי שבוע לשעתיים עם תוכנית אימון.
הצעדים האחרונים שלהם בתחום השיווקי הובילו אותם לפתיחת חנויות מותג בערים מובילות בעולם שבהן ימכרו רק ברומפטון ואביזריהם. אין הרבה מותגי אופניים שמגיעים לרמת אייקוניות שמצדיקה מהלך כזה. ברומפטון יכולה, והאינטרנט מאיץ את התופעה בצורה משמעותית.
במבחן – S6L Black Edition
– מחירו: 6,868 ש”ח.
– משקלו: 11.8 ק”ג
– דגם: S6L Black Edition
– יבואן: Omnibase (שופ הרים)
גם ברומפטון רוצה Black Edition. הפרקטיקה השיווקית המוכרת אומצה על ידם כדי לייצר נדירות (רק 5000 ייוצרו בעולם) שתפקידה להגדיל את הלחץ בביקוש. וגם כי זה יפה. אני לא יכול שלא להזכר בעוד בלק אדישן: Cannondale עם ה Evo Black וגלגלי ה ENVE שלה אבל בטח יש עוד כמה כאלה. בניגוד לחלוקת העושר בעולם, השחורים בתחום האופניים מגיעים בד”כ בקרבון, אקזוטיקה ופרימיום. מה שעוד ייחודי בבלק אדישן הזה הוא שדווקא מחירו אינו יקר יותר מהגרסאות האחרות, ההפך: תוספות צבעים עולות בברומפטון יותר.
למה הדגם נקרא S6L? האות S עבור ספורטיבי, כלומר עם כידון שטוח, הספרה 6 עבור שישה הילוכים (יש אופציות ל 3 ול 1), וה L בעבור מגיני הבוץ שיש על כנפי הגלגלים. באתר החברה יש “Bike Builder” ובו אתם מרכיבים את המוצר שאתם רוצים להזמין: כמה הילוכים, איזה מגיני בוץ, אוכף, צבעים וכו’ וכך מתקבל מחיר עבורכם.
גאונות
קודם כל בזכות מוצר מצוין הצליחה ברומפטון לייצר סביבה קהילה, ורק אז למנף את זה מיתוגית. רוכב על האופניים האלה מקבל חיזוק רגשי מאחר והוא חלק מתנועה ויש להם תחכום לא מבוטל. המבריקות של הברומפטון, אומר לי חבר ידוע שמחזיק זוג כזה (נמרוד כהן), דומה לזו של החיפושית של פולקסווגן: מפץ של גאונות שהתפרץ בהמצאה אחת נדירה. כמה עיצובי מוצר אתם מכירים שהצליחו להיות רלבנטיים במשך 35 שנים ללא עידכון גרסה?
במקרה של ברומפטון המעבר מזחל לפרפר וממוצר למותג מתחיל בהנדסה ובמוצר עצמו. לא הכל בעטיפה: לאורך זמן, צריך מוצר טוב כדי למכור. אגב, זול הוא בהחלט לא חייב להיות: רק לפגוש היצע וביקוש במקום המתאים למשווקים ולקונים…
הברומפטון הוא מוצר גאוני בזכות כמה מאפיינים עיקריים לטעמי:
1. הגודל והאלגנטיות של הקיפול – זה באמת קטנטן ויש לזה משמעות גדולה בהרבה מהמצבים בהם האופניים אתכם בשימוש העירוני הזה. הבחירה בגלגלי ה 16″, לצד אלגנטיות מדהימה של התכנסות. זה עושה אותם באמת כלי אידאלי לנשיאה בבגאז’ הרכב או הרכבת, וגם לא מטריד באחסון לאחר הרכיבה.
2. קלות הקיפול- כמה פעולות קצרות וקבועות שהופכות לטבע שני אחרי תרגולים ספורים. אלה נעזרים בסדרת תופסנים חכמים של כל החלקים שקופלו, ושמנגנים את ההנדסה הזו בתיאום מושלם.
3. האפשרות להציב את האופניים – ללא השענה, גם במצב המקופל ובאפשרות למשוך אותם עם הכידון על שלישיית גלגלים קטנטנים (שניים מאחור ואחד פצפון מלפנים) כשהם חצי מקופלים. אלה מצבים שימושיים בשגרת התובלה, הכניסה והיציאה ממצבי הרכיבה.
4. הרכיבה עצמה – ביחס לקיפול המשמעותי הזה, אחרי שמתרגלים לגלגלים הקטנים, להיגוי וחלוקת המשקל, מרגישים ממש על אופניים ואפשר לרכוב.
על אלה אפשר להוסיף עוד כמה דברים משניים, שלא נמנה את כולם, אבל הם מצביעים על מוצר שהוא כמעט מושלם לייעודו – החל במחזירי האור על הצמיגים לנראות גבוהה מהצד, דרך הפעמון המשולב בידית ההילוכים, המקום Built In למשאבה, וכלה באקוסיסטם עשיר של אקססוריז: אלטרנטיבות שונות לכידון ולתנוחה (זקופה יותר או רכונה וספורטיבית יותר), תיקים, כנפיים, מגיני בוץ, חלקים בצבעים ועוד.
זכיתי בלוטו (בחנייה)
גם אני נהג מכונית, ובשנים האחרונות ממש מנסה להמנע מלהגיע לתל אביב. כל כניסה לסידורים שם היא קנס משמעותי בזמן, בכסף ובתסכול. חנייה בעיר ליום שלם עולה בקלות איזה 80 שקלים, וזה בלי לספור את הדלק והזמן האובד. האופניים המתקפלים מספקים מזור: אתם מאתרים איזה מגרש חנייה חינמי או זול במרחק ראוי מהעיר, מוציאים אותם מהבגאז’ וממשיכים לדרככם. אם יש לכם פגישה באיזה משרד שיש לו סידור לאורחים שיחקתם אותה: האוטו ישאר שם ואל הפגישות האחרות תמשיכו עם הברומפטון. התרגיל הזה יגרום לכם להרגיש שזכיתם בלוטו. בערך אחרי 100 כניסות לתל אביב תכסו את עלות האופניים בחסכון דמי החניה…
אופניים מתקפלים – הגודל כן קובע, וחווית הקיפול גם כן
יש עוד דגמים של אופניים מתקפלים אבל ההתכנסות המרשימה והזערורית של הברומפטונים ושלדות הפלדה שלהם (כן פלדה. יש גם גרסאות עם שילובי טיטניום) לתוך עצמם במצב המקופל, ללא בליטות וסרחים עודפים מהמבנה המכונס היא משהו אחר. לכך גם תורמת העובדה שיש להם גלגלים קטנטנים: 16 אינץ’ בלבד. הגודל הזה מאפשר לכם להכנס איתם למשרדים, בתי קפה וכו’ בלי הרמות גבה כמעט. במהלך המבחן הסתובבתי כמה פעמים בתל אביב, עברתי דרך לובי של מגדלים, יצאתי ממעליות, וישבתי לאכול חומוס בסביבה שיכולה בקלות להרים גבה על הדבר הזה.
מהירות הקיפול היא מיומנות נרכשת. זה בהחלט פחות מהיר ממה שתראו בסרט הזה אבל מי שמחזיק בהם עושה את זה בקלילות רבה:
מדובר ברובוטריק מושלם שההשתבללות שלהם לכדי מסבך הצינורות הקטן הזה מאוד מרשימה, והיא גם נוחה ונעשית בארבע פעולות פשוטות שתעשו אותן מהר אחרי כמה פעמים (אבל צריך לתרגל מעט עד שזה ברור ומהיר). כל חלק שפורק פוגש מחבר שתופס אותו למקומו מאוד בקלות ובאלגנטיות במצב המקופל, ולבסוף הורדת האוכף למטה נועלת את הכל במקום, והאוכף עצמו הופך לידית. אפילו על ההצבה שלו לאחר הקיפול, או במהלכו חשבו פה עם צמד הגלגלים הקטן שמייתר רגלית ומחזיק את האופניים עומדים באחסון או המתנה, ומאפשר לגרור את הברומפטון במצב חצי מקופל בתוך מבנים.
עוד דוגמא לסגירת כל הפינות האפשריות פה, מגלים רק אחרי שמשתמשים באופניים מתקפלים אחרים: למשל – היכן נמצאים הכבלים במצב המקופל. בעוד שאצל אחרים הם יתנפנפו בצד החיצוני של הקיפול הרי שפה הם ננעלים בתוך המערכת ולא מפריעים או נתפסים לכם במשהו בדיוק כשיש לכם דקה לצאת מרכבת צפופה לתחנה…
הדבר היחיד שפחות אהבתי בהקשר תהליך הקיפול הוא מנגנון הנעילה והפתיחה של המפרק – המבוסס על הברגה של מעין “ברז” הנועל חלק בצורת ח’ מוארכת אל שני תופסנים בשלדה. זה טיפה מעיק ופחות אלגנטי מפתרונות מהירים יותר אחרים שנמצאים אצלנו.
רק לא להזיע רק לא להזיע…
אבל אתם לא רוצים להגיע מיוזעים ומסריחים, ותל אביב היא בד”כ לא לונדון הקרירה. המבחן נערך בדצמבר עם שמש קרה וימים יבשים מאוד, ולכן הפתרון הזה היה מושלם לתקופה, אבל עדיין, אתה מנסה לרכוב ללא מאמץ, ללא העלאת דופק והכל כדי לא להזיע. נראה לי שחליפה וחולצות כפתורים ישתלבו טוב יותר בלונדון עם התחבורה הזו, אבל גופיה שלמה וסריג מאפשרים יציאה סבירה למשרד.
ומה בחום המטורף והלחות של הקיץ? אם אתם בדרך למשרד קבוע שיש בו מקלחת עוד אפשר להתגמש, אבל בדרך לפגישות או למשרדים ללא מקלחת אפשר לחזור ולקלל אותם או את שרי התחבורה לדורותיהם (ואולי גם את אב הבית שמסתיר את המקלחת ומונע אותה מהדיירים בבניין המשרדים שלכם).
כנראה שכשתעלו על האופניים תחשבו שהנה, הבריטים התנקמו בנו סוף סוף על ההתקוממות והטרור היהודי בתקופת המנדט – בעיה ללא פתרון.
הנוכחות צד לצד עם קיומים נוספים של שימושי רכיבה עירוניים גורמת לרוכב הברומפטון לסגל תכונה מיידית של מתנשא: בתחתית הרשימה נמצרים דיירי קופסאות הפח המזהמות שיקבלו יחס כזה מהירוקים המדוושים, שלעומתו היחס של טבעונים מיליטנטיים אל בעלי חוות בקר יהיה הומני יותר.
הברומפטונאי שקנה כלי תחבורה בקרוב ל 7000 ש”ח מייד תופס תחת על תל אופן, ומתנשא על חשמליים… רק אוכלוסיית הפיקסי הסטייליסטית והצעירה יכולה להזכיר לו שיש מי שיתנשא עליו. בהשוואה לאלה, הסטריאוטיפ של הבוחר בברומפטון הוא או של מבוגר גיקי, חובב טכנולוגיה או אידאולוג של קיימות. האופניים המתקפלים מתאימים יותר מהפיקסיז לרכבת, ולכן מביאים איתם אוכלוסיות שונות הנעות אל תוך העיר מסביבות אחרות, ואיתם סטייל אחר. קבוצה שנייה הם האובר עירוניים החיים שמחפשים להמנע מגניבת האופניים העירונית התקופתית שלהם, ולא יוצאים מהבועה. רכב? בשביל מה, כשמתחם הבורסה היא כבר המזרח הרחוק?
התגובה הכי נפוצה ברחוב: זה חשמלי? היא באה בד”כ עם מבט מאוכזב כשאני עונה בשלילה.
ברכיבה
רכיבה עם גלגלי 16 אינץ’ דורשת התרגלות. זה לא דבר מיידי, אבל זה גם לא לקוח הרבה זמן לרוכב מיומן. התנוחה היא בסה”כ נוחה, וקל מאוד להגיע לגובה האוכף הנכון לכם, למרות שאין עליו סימוני סרגל גובה שהיה יכול לסייע מעט. ההיגוי עצבני מאוד, וגם גלגלי ה 16 אינץ’ קולטים כל ויברציה ופס בכביש ובמדרכה בצורה מורגשת, אז רצוי להחזיק את הכידון בצורה מעט רפויה ורגועה, ולשחק עם משקל הגוף ובחלוקת המשקל בין שני הגלגלים. אלה לא האופניים שתתנו בהם עדיפות לסגנון הרכיבה האגרסיבי – קפיצות, ירידות ממדרכות גבוהות וכו’, אם כי זה אפשרי. מצאתי את עצמי עושה סלאלומים לא קטנים כדי למצוא את שיפועי העלייה והירידה מהמדרכות ביציאות מחניות ומעברי חציה.
ואם כבר מדברים על סלאלום והיגוי, אז הצד השני של התכונה הזריזה עצבנית שלהם, היא שנוח מאוד לרכוב איתם במהירות איטית ובאיזורים צפופים, וזה קורה לא מעט על מדרכות העיר: במעברי חציה, ומקומות צרים, אני והברומפטון נהגנו כמנהג המקום: תנועה איטית כמעט במהירות הולכי הרגל, תזוזה עדינה כדי לא לפגוע באף אחד. האופניים טובים ל Slow Motion הזה.
לברומפטון יש קטע ייחודי בדמות אלסטומר שנמצא בין הגלגל האחורי לגוף האופניים, והוא מהווה בולם זעזועים. התכנון הגאוני פה הוא השילוב של זה עם תופסן קיפול האופניים בחלק האחורי. זה נותן שיכוך שמונע העברה קשה של פגעי הדרך אל הרוכב דרך הגלגלים קטנים. עד שמתרגלים, מדי פעם מרגישים שחטפתם פנצ’ר כי תחושת השיכוך שלו מזכירה מעיכת גלגל לא מנופח מאחור.
במהירויות גבוהות הם פונים מצוין אבל פחות מהנים להשכבות מהאלטרנטיבה בעלת הגלגלים הגדולים יותר שאצלי, והתחושה היא של מעט יותר גמישות תחת לחץ. למרות זאת יש לא מעט רכיבות ארוכות ואתגריות שהיו מתאימות בד”כ לאופני כביש רגילים שכבר בוצעו על ברומפטונים באירועים שונים בעולם, וגם פה בישראל יש לנו חברים עם השריטה המתריסה הזו. אי אפשר לטעון שהם לא יכולים לשמש רוכבי כביש או תיירנים גלובליים.
החיבור לגודל זערורי בקיפול הופך אותם לסוג של פנטזיה להיטקיסט הרוכב שנוסע בעולם. רוכב ברומפטון מיומן שמרגיש בבית על המכונה הזו יגמא קילומטרים רבים, יטפס עליות ויטפל בסרפנטינות מהירות כמעט כמו כל רוכב אחר. החוויה שלי היא שזה בהחלט לא הכלי האופטימלי לשם כך, אולם הוא מאפשר את זה (לטעמי בצורה פחות מוצלחת מהמתחרים בעלי גלגלי ה 20″ והמבנה המאסיבי יותר דוגמת ה Tern).
אבזור (וחסרונותיו)
גם באבזור אפשר למצוא את הנגיעות החכמות האלה, דוגמאות: אחלה אוכף נוח ואיכותי שמתוכנן גם כידית הנשיאה של האופניים עם מקום לאצבעות בצדו התחתון. מעביר הילוכים שמאלי עם פעמון משולב בתוכו, או פלאטה קדמית שיש לה כיסוי built in נחוץ עד מאוד להגנה על המכנסיים, מערכת מיתקון לתיקים ואביזרים מלפנים ואפשרויות מיתקונים נוספים מאחור, משאבה שמתחבאת בצורה בלתי נראית כמעט במשולש האחורי, ועוד ועוד.
אבל יש כמה דברים שהפריעו לי בחוויה, וזה לא רק המחיר הלא מבוטל: ההילוכים פה מספקים חוויה בינונית ומטה. נכון, שישה זה עדיף על שלושה, או אחד, כמו בדגמים אחרים שלהם, אבל ידיות ההילוכים מאוד לא נוחות. הן גדולות מדי, קשות ולא נוח להסיטם ברכיבה. המתחרים מטיוואן למשל מציעים מוצרים שלוקחים מערכות הילוכים רציפות ו”רגילות” יותר, מה שהופך אותם לקצת יותר מתאימים לרכיבות בתנאי שיפוע משתנים.
לגבי הרציפות: יש שישה הילוכים, אבל אתם לא עוברים מ 1 עד 6 ברצף, אלא שיש ידית שמאלית שמשנה “פלאטה” מקלה לקשה (למעשה משנה גלגל שיניים אחורי קטן), ויש ידית ימנית שמעבירה בין שלושה הילוכים בהשאלה לקסטה מאחור (למעשה בתוך הנאבה במקרה הזה). בפועל – התחושה היא של שתי קבוצות נפרדות של שלושה הילוכים כל אחת, ולא של שישה רציפים – מעבר בין “פלאטות” נעשה רק כשצריך מהירות גבוהה מאוד או לרדת ממנה חזרה למוד האיטי. המרחק בין הילוך להילוך בתוך כל קבוצה גדול מדי והעלאה או הורדה משנים את סל”ד סיבובי הרגליים בצורה משמעותית ולא חלקה. כתוצאה מכך בעליות אפילו לא תלולות זה לא בדיוק כלי מושלם… העליה מצומת השלום לשרונה היא פחות או יותר בזווית המקסימום שההילוך הקל יתאים לו. בגדול המוצר הזה תוכנן לערים שטוחות סטייל לונדון ואמסטרדם. לבחורות עדינות ורוכבים חלשים אפשר לשים גלגל שיניים קטן יותר מלפנים.
המעצורים מאוד חלשים ורחוקים מרחק שנות אור ממה שכל רוכב שטח או כביש ספורטיבי רגיל אליו, וגם מהביצועים של מעצורי האופניים האחרים שהיו אצלנו.
הכידון המקורי צר מאוד, והחיבור בין חווית ההיגוי שלו לגלגלים הקטנים על כל הגיאומטריה הזו אומר שזה עצבני למדי. הייתי שוקל שידרוג והרחבה. מי שרוצה תנוחה טיפה פחות נמוכה וספורטיבית (אבל לא רוצה את כידון הקרניים המכוער לטעמי של ברומפטון) יכול לרכוש תוסף חיצוני לחברה שמגביה מעט את הכידון. הגריפים טובים, אבל במחיר הזה אפשר היה ללכת על משהו ארגונומי ומפנק יותר.
סופק עם האופניים תיק שמתחבר למחבר הקדמי אבל ויתרתי עליו רוב המבחן. לטעמי עדיף איזה סבל קטן או סל פתוח ומינימליסטי מלפנים ששמים עליו את התיק ואז גם לא חייבים להצמד לאקססוריז של ברומפטון.
אם יהיה לכם פאנצ’ר זה לא יהיה קל: אין פה קוויק רליס. זה המקרה בו תקפלו את האופניים ותעלו על המונית הקרובה שתשא אתכם ליעדכם.
גאונות פונקציונאלית ואמוציונאלית – מוצר מבריק ורובוטריקי
Brompton ייצרו מוצר שהוא לא פחות ממדהים בגודל הזערורי אליו הוא מתקפל, גם באופן אבסולוטי ועוד יותר בהתחשב בחווית הרכיבה עצמה. העובדה שהם יציבים במצב המקופל על הקרקע, נכנסים לתוך מבנה מרובע ללא בליטות והפרעות, ושמרכז הכובד שלהם בנשיאה מהאוכף נשאר נוח וממורכז, כל אלה מייצרים להם יתרון בנוחות המעשית והיומיומית. ברמה ההנדסית כל המון החלקים והאפשרויות מנגנים במקהלה מושלמת של חיבורים ומחברים שמשתלבים זה בזה, בקליקים קלילים ומתואמים. לא צריך להתמודד עם מגנטים שלא נתפסים (שיטה נפוצה במתקפלים אחרים) או סגירות עם סרחים עודפים ופחות אלגנטיות, כמה וכמה פעמים ביום. זה הופך אותם למושלמים במגוון המצבים שבין התניידות אחת לשנייה, ובקטגוריה של אופניים מתקפלים זה מרכיב דרמטי מהאיכות והנוחות.
מהשוואה לאופניים אחרים ובמיוחד עקב השפעת גודל הגלגל, ה Tern סיפקו חווית רכיבה מהוקצעת יותר וקרובה יותר לתחושת אופניים “רגילים” (בפרמטרים כגון קשיחות צדית, עצירה, הילוכים והיגוי…) אבל הברומפטון מובילים by far בכל הנוגע לתחום הקיפול וההובלה, ולמרות גלגלי ה 16, הם טובים מאוד גם בחווית הרכיבה עצמה. הם נוטפים מסטייל גיקי עירוני ויש להם עדת מעריצים לא קטנה, ובצדק. אלה יהיו מוכנים לשלם את ה 6,868 ש”ח שהם עולים – מחיר הגבוה בצורה משמעותית מזה של המתחרים בשוק.
