סון קול – האם זהו גן עדן?
נפלנו הפעם על מקום לא מוצלח. אדון המחנה שיכור תמידי ופטפטן כרוני, והוא הציק לנו כל הערב. ביקשנו ארוחת ערב תמורת תשלום, ביקשנו תה, ביקשנו שידליקו לנו את האח ביורטה – לא קיבלנו כלום, והוא כל הזמן בא לחבק אותנו בכוח. הוא הציק לכולם, גם למשפחתו – ראיתי את בנותיו נרתעות ממנו. לא נעים. גם כאלה יש.
מאת: קובי אשל
הכתבות בסדרה:
- מסע אופניים בדרך הפמיר (1) – מסע הרפתקני במדינות הסטאן
- מסע אופניים בדרך הפמיר (2): ת”א-בישקק
- מסע אופניים בדרך הפמיר (3) – בישקק איתך במאבקך הצודק
- מסע אופניים בדרך הפמיר (4) – הדרך לסון קול
- מסע אופניים בדרך הפמיר (5) – האם זהו גן עדן?
- מסע אופניים בדרך הפמיר (6) – הירידה אל המישור
* תודה לחברת עולם קטן שתומכת במסע של קובי וסיפקה לו מכשיר למעקב GPS:
אבל יצאנו בבוקר מהיורטה, והמראה הקסום שנגלה לעינינו פשוט לא ניתן לתיאור! האגם פסים פסים, כחולים, ירוקים, ורודים, וצהובים, וגדותיו בלתי נתפסים, והוא שוכן בתוך עמק רחב שכולו מדשאה ענקית, דשא עדין וצפוף שמיטב גנני מגרשי הגולף לא יצליחו לגדל גם בחלומות, מנוקד ביורטות לבנות פה ושם, ובעדרי צאן ובקר. סביב סביב הרים אדומים חומים ושחורים עם כיפות מושלגות צחורות, והכל בצבעי פסטל רכים. אין דברים כאלה! באמת!
האירוח אצל השיכור ומשפחתו היה גרוע ומעצבן והחלטנו לזוז לצידו האחר של האגם, מרחק 40 ק”מ, כדי להיות בעמדת יציאה טובה לכיוון לקזרמן למחרת, ונפלנו הפעם על מחנה יורטות נפלא, שאירח אותנו יפה עם הכל, וכך בילינו יום מסביב לאגם המכושף שאי אפשר לדעת מה צבע מימיו ומזג האוויר בו מתחלף בפתאומיות כל שעה, כשהשמיים מתקדרים תוך חמש דקות, רוח אימים באה ומתחיל גשם קפוא, ואתה נאלץ ללבוש את כל המעילים ומבקש יורטה מוסקת ותה חם, ואז, לא חולפת חצי שעה, וכמו על פי הוראה משמיים השמש צצה, וכולך נוטף זיעה וחולם על קולה קרה לחיות את נפשך… גן עדן או גיהינום?
הדרך לקזרמן
בוקר, דומה שכבר הסתגלתי לגובה אף כי עדיין חסר לי חמצן, ויצאנו, ג’יימס (חבר נאמן שכמותו מזמן לא פגשתי. אני יודע, אני חוזר על עצמי) ואני אל הפס הדרומי לכיוון קזרמן, בדרכנו לג’ללבד. הפעם הצלחתי לרכוב כמעט כל הדרך אל הפס (3370 מטר), וגלשנו לוואדי יפהפה וצר בירידה דרמטית ביותר של כ1500 מטר למטה. שלוש שעות של גלישה בלי פידול אחד מול נוף מהמם שמתחלף כל רגע. הגענו לכפר קטן בו מצאנו חנות להצטיידות (חדרון קטן עם עשרים פריטים לכול היותר), והחלטנו לקחת קיצור אל הדרך הראשית, החלטה שהתגלתה כטעות חמורה: עד מהרה שקענו בבוץ עמוק באמצע העמק, והדרך נעלמה בין שדות ותעלות. האופניים של ג’ נתקעו לגמרי מבוץ (שלי פחות – היתרון של אופני שטח עם בלמי דיסק!), ונאלצנו לחזור כל הדרך אל הכפר ולנסוע אחר כבוד בדרך הארוכה. את כל הבוקר בזבזנו בהרפתקה הזו. החלטנו להתקרב אל הפס הבא ולחנות למרגלותיו על מנת לתקוף אותו רעננים על הבוקר.
בקצה העמק שהוא בעצם מדבר לוהט, חבורת רוכבים צצה מולנו, ואנחנו עוצרים למפגש פסגה. הם ארבעה: בחור ובחורה שווייצריים. הבחור עם אופניים ענקיים עמוסים בכל התיקים האפשריים פלוס נגרר ‘בובס’ עמוס עד הגג (אין לי מושג איך הוא עובר את כל הפסים פה), וחברתו על אופניים קלילים עם תיק אחד קטן, ואיתם אנגלי ויפני שהם פגשו בדרך. לאחר דיבור של חצי שעה והחלפת טיפים הדדית להמשך הדרך והמשכנו בדרכנו.
משפחה למופת
כבר ערב ומצאנו כפר קטן וג’יימס פתח בשיחת פנטומימה עם ילד קטן (היחסים שהתפתחו ביניהם בהמשך הערב גרמו לג’ לחשוב על הבאת ילדים לעולם לראשונה בחייו – תארו לעצמכם!), והילד הוביל אותנו לביתו, ושם קיבלו אותנו ללילה ללא היסוס ובסבר פנים יפות. זו הייתה המשפחה המקסימה ביותר עד עכשיו, ועד מהרה השתלבנו לגמרי בחיי המשפחה: ג’יימס שיחק כדורגל סמרטוטים עם הילד הקטן בן השש, והם הפכו לחברי נפש כשהילד רץ אחריו לכל מקום, ואני פיתחתי משחק פנטומימה מצחיק ביותר עם שתי הילדות היותר גדולות, בזמן שההורים שניהם מתרוצצים להכין לנו ארוחה ולפנות לנו חדר, ומאושרים לראות את ילדיהם מאושרים. מדהים איך אנשים זרים בכל הגילאים מחמש ועד שישים שאין להם מילה אחת שמובנת לכולם משתעשעים צוחקים ונהנים ערב שלם בהרמוניה מושלמת.
קשה להאמין עד כמה החיים שלהם פשוטים ובסיסיים: הבית הוא בית בוץ עם רצפה מלוחות עץ, ולו שלושה חדרים: חדר סלון/מטבח/חדר אוכל, חדר הורים וחדר ילדים. מקלחת? – כד פלסטיק על אבן בחצר שלפעמים מכניסים בו מים פושרים, לידו שני בלוקים ועליהם כמה מברשות שיניים, מברשת שיער ושבר מראה. שירותים? – קח אתך פנס ולך עד קצה הלול, תעבור את התעלה (זהירות מהבוץ) ולך באלכסון חמישים מטר, שם יש בור באדמה עם פח גלי משני צדדים כמסתור. יש מקרר בבית, וכירה חשמלית שעובדים בתורנות כי יש רק תקע אחד, אבל את הלחם עושים בטאבון שבמחסן שעובד על גללי סוסים מיובשים – הדלק הנפוץ בהרים. והכי חשוב: את הנעליים משאירים בכניסה ונכנסים פנימה רק עם גרביים, והבית כולו נקי ומצוחצח למשעי! אין דברים כאלה. לנו פינו את חדר הילדים והם כולם הסתופפו בחדר ההורים. עבר עלינו ערב נעים ביותר עם משפחה מקסימה מאין כמוה. 
נגד הרוח
הדרך לג’ללבד היא דרך חצץ כבושה מתפוררת ומדורדרת, מלאת בורות ובאמפים וקשה מאוד לרכיבה. היא עוברת רכסי הרים בגבהים שבין 1500 ל 2300 מטר, עם שיפועים של 12-15%, ועם פס אחד גדול בגובה 2995 מטר. רכס אחר רכס בלי מטר מישורי, והקטע הממש קשה הוא הרוח נגדית ערה עד עזה שמכה בנו בלי הפוגה, ודורשת מאיתנו לדווש בכוח גם בירידות המעטות שבין הר להר כדי להצליח להתקדם.
האקלים מדברי, חם מאוד ויבש, ואנחנו במירוץ תמידי למצוא נחל להשיג מים. אין כאן שום ישוב לאורך עשרות קילומטרים, ומכונית חולפת אחת לשעה בקושי. ההרים קרחים ומאובקים, ללא עץ או שיח, רק קוצים מדבריים, וכשאנחנו עוצרים למנוחה, אנחנו יוצרים לעצמנו בעזרת האופניים מסתור קטן מהשמש הקופחת והרוח המצליפה.
אחרי שעברנו עוד פס, לא זוכר את הגובה, עצרנו לחנית לילה בוואדי קטן ונפלא בין ההרים, ומעלינו מערה. לא היה לנו כוח לטפס לשם, אז רק צילמנו. עם חוסר חמור במים, הקמנו מחנה יפה, כולל כיסאות מאולתרים שג’יימס הכין מענפים. ג’ הוא קמפר מעולה, בהחלט מתחרה רציני. 
הגענו סוף סוף לקזרמן, חותרים מול הרוח האכזרית, ושם, על פי המלצה מהטורר עם הנגרר, מצאנו את הגברת הכי נחמדה בעולם, בבית שמבחוץ נראה עלוב אבל הוא מקושט ויפה מבפנים, ונוצץ מניקיון! והיא בישלה לנו ארוחות מדהימות, ורצה לשוק והביאה פירות מלוא הסל, ואנחנו החלטנו להישאר שם יום נוסף למנוחה. היינו ממש זקוקים לזה! טיפלנו באופניים ועשינו מיליון סידורים כולל תספורת אצל הספרית (סליחה – מעצבת השיער) המקומית. מדהים כמה שהכל נראה פה פרימיטיבי, ועדיין יש כל מה שצריך.
רעננים ושבעים יצאנו שוב לדרך המטורפת, נגד הרוח כמובן, על מנת לצלוח אלוהים יודע איך את הפס הבא, שנקרא ‘קלדמו פס’ וגובהו 2995 מטר. הפס הזה התגלה כקשה ביותר עד עכשיו. בשלב מסוים ראיתי שאני דוחף הכל ברגל ואין צ’אנס שאצליח לעבור את הפס בעוד יום. עצרתי טנדר, ולאחר משא ומתן קצר הוא לקח אותנו בנהיגה מטורפת על סף התהום אל ראש הפס. שעות הייתי צריך לעבוד על ג’יימס המסכן שיסלח לעצמו על שככה רימינו. האנגלים האלה… אבל הוא הודה שגם לו לא היה סיכוי. 
הזקן שהעניק לנו את ביתו
גם אחרי הפס התברר שהחיים לא כל כך קלים: עדיין צריך לעבור נהרות ולטפס קילומטרים כדי לעקוף מפל וכו’. כיוונו לאיזו עיירה שנמצאת כבר בעמק שבהמשכו העיר ג’ללבאד. חשבנו למצוא שם מלון כלשהו או איזה הום סטיי לפחות. נתננו את הדם, התאמצנו כל היום והנה מסתבר שזה כפר, גדול אומנם, אבל נידח ברמות. בקושי מצאנו מכולת קטנה עם 10 פריטים למכירה. לקחנו את הפנטה הבודדת, ובמכולת נותרו 9 פריטים…
הגברת הזקנה במכולת דווקא הבינה את המצב, אבל ככל שחיטטה במוחה והתייעצה עם שכנתה (בעלת חנות הירקות הסמוכה, ארבעה פריטים למכירה: עגבניות, בצל, ת. אדמה ושני אבטיחים), לא עלה בדעתה היכן נוכל ללון. בעודנו מנסים לטקס עצה אם להמשיך לג’ללבאד מרחק 30 ק”מ אל תוך הלילה, או, ובכן, להמשיך לג’ללבאד… מגיע לחנות זקן על אופניים רוסיות מברזל. נייס פריים, אני אומר לג’יימס, יס, הוא עונה, לאבלי! עד מהרה הזקן מוכנס לעצם הבעיה ומיד מרים יד – יש לו פתרון! בואו אלי הוא מסמן, יש לי בית! הזקנות קצת נחרדות (וגם אנחנו) אבל הוא בשלו, מצליח עם פני המלאך הטובות שלו להרגיע את כולנו, וכך אנחנו אחריו בשיירה אל עומק הכפר.
המארח שלנו משמאל, ושכנו.
הוא כנראה זקן בודד, הבית דל ביותר, ניכר שזהו ביתו של בודד. כשאנחנו מגיעים מצטרף שכנו של הזקן, זקן בודד אף והוא, ושניהם משתדלים לארגן לנו נוחות בסיסית כמיטב יכולתם. המארח שלנו מראה לי את כל סודות המטבח שלו, כיצד להדליק את הכירה (ע”י תחיבת חוט גלוי אל סבך חוטים גלויים שבקיר) והיכן מוחבאות חמשת הביצים שהתרנגולת שלו הטילה זה עכשיו. השכן רץ לביתו וחזר כעבור חצי שעה עם חלב ישר מהעז וכמה תפוחים.
הקומקום מחובר, הזוג התלוי שייך לכירה
לאחר שמארחנו וידא שאנחנו יודעים את כל סודות הבית הוא עלה על אופניו והלך לישון במקום אחר (אולי אחת הזקנות היא פילגשו?) והשאיר לנו הכל. כל הערב שברנו את הראש מה נוכל לעשות עבור האיש רחב הלב הזה מבלי להעליב אותו, כי היה ברור לנו שכסף זה לא העניין כאן. הוא פשוט רצה להכניס חיים לבית הדומם שלו לערב אחד, או פשוט לעזור לזקוקים לעזרה. הרעיון הכי טוב שעלה: בבוקר נקדיש שעה לאופניים שלו, נסדר את השמיניות, נשמיש את הברקסים וכו’. יש לנו את כל הכלים לכך, ואני גם אשאיר לו את המשאבה הרזרבית שלי, שהיא הייטק אמיתי לעומת מה שיש לו. בבוקר, הזקן הבין מיד שלמען התחושה הטובה שלנו הוא צריך להקריב את אופניו, ומסר לנו אותם בחיוך… לאחר שעה של עבודה מאומצת, כולל יישור הקרנק, החלפת 2 שפיצים (במקרה הרזרביים שלי כמעט התאימו, אבל הסתדרנו), החלפת 2 רפידות (של ג’יימס התאימו ברוחב אבל היו ארוכות מדיי, קיצצתי אותם בפרץ של יצירתיות ע”י חימום להב האולר), והזקן קיבל אופניים דנדשים ואושר גדול מצד כולם ירד על הבית…
האופניים המשופצים, הבית ברקע
סוף סוף בג’ללבאד! נכנסנו למלון הראשון שראינו. התנאים שדרשנו: מקלחת נורמלית (לאחר 10 ימים ללא מקלחת…), WiFi, מכונת כביסה. המלון, שנראה נורמלי מבחוץ התגלה כחורבה, WiFi צולע, מקלחת בקצה המסדרון וללא מים חמים, והחמור מכל – החדרים שלנו בקומה רביעית ללא מעלית! טוב, נו, לא היה לנו כוח, קיבלנו הכל באהבה תוך שאנחנו ממלמלים לעצמנו “פרדייז! ריל פרדייז!” נקודת אור בודדת: בסמוך למלון גילינו קיוסק שמתחפש לפאב ומוזג בירה לא רעה מהחבית! אכן פרדייז…
עשרה ימים בלי מקלחת…
הרשו לי לספר לכם מעט על ג’יימס
הוא בן 28, גדל וגר בברייטון, למד ביורשייר, לא גר מעולם בלונדון וטוען שאני מכיר אותה טוב ממנו, מנומס עד לזרא – אינגלישמן בכל רמ”ח איבריו. הוא רוכב מגיל חמש, ברשותו 3 זוגות אופניים (מחוסר מקום בדירה שלו. הוא חייב שיהיו לו חמש, ותאר לי שעות את ההתלבטויות קורעות הלב שהיו לו בבחירת השלושה שבהם יסתפק), הוא לא סובל אלומיניום, רק כרומולי וקרבון.
בפגישה הראשונה שלנו הוא חשד שהאופניים שלי מאלומיניום וכשגילה שהם מברזל ההערכה שלו אליי קפצה בשמונה דרגות. מה שאין לו זה רישיון נהיגה או רכב. הוא לא צריך. הוא רוכב לעבודה ולכל מקום באופניים, והקריטריון שלו למציאת עבודה – עד 30 מייל מהבית, הטווח שהוא יכול לעשות באופני הכביש הלוך וחזור יום יום.
האופניים של ג’יימס, מידה אקסרא לארג, שימו לב לרגלית (מושא ההתנשאות של בייקפאקרס “אמיתיים”) שהיא מוט מתקפל שתומך בראמה – יציב ביותר!
הוא עובד בקידום מכירות באינטרנט, ויש לו חברה שממתינה לו בברייטון, לה יציע נישואין עם שובו. הוא על האופניים יותר מחצי שנה, היה בלאוס, בקמבודיה, בתאילנד ושבוע אחד בנפאל מיד אחרי רעידת האדמה, לא יכול היה לסבול את המראות וחתך להודו, ומדלהי טס לבישקק.
ג’יימס הוא רוכב מחונן, נווט מצוין וקמפר מעולה. הוא גם בשלן שטח נהדר, מכין ריזוטו וראגו נפלאים על הבנזינייה שלו, ו… מכור לקפה הטורקי שלי. אנחנו מסתדרים נפלא יחד, עם הסכמה והבנה הדדית, ואוקיינוס של הומור חד ושחור עד העצם.
ג’יימס ואני עשינו מסע מדהים בייחד ואנחנו צוות מעולה, ומיותר לציין – אנחנו נשאר חברים לחיים.
מאת: קובי אשל
קובי אשל – רוכב שטח, מוביל טיולים ונווט, בייקפקר, טורר וסתם רוכב. קובי חובב דרכים ומפות, טיולים ומסעות, הוגה והוזה בלי בושה ואספן צלקות אובססיבי. קובי טוען שטיול בלי אלמנט של הרפתקה הוא רק אימון, וכשמעצבנים אותו הוא מאיים לעלות על האופניים, לרכוב אל האופק ולא לחזור לעולם.
בטוח תאהבו גם את אאוטפאנל- טיולים וספורט אתגרי:
