קבלו שתי כתבות ברצף (יום אחרי יום) על מרוקו באופניים
כתב: עזרא שהרבני
צילומים: עזרא שהרבני, אילן ביגן, ניר פינקלשטיין
עוד משחר ילדותי טפטפו לי שהדרך להגיע לגן עדן היא להתחתן עם מרוקאית שהרי את הגיהינום כבר קיבלת ברגע שהתחתנת. לזוגתי שתחיה יש בדם 12.5 אחוז מרוקאיות שאותם קיבלה מאבא של סבא, שבמאה השמונה עשרה עלה לארץ ממאגרב והתחתן עם סמך טטית (ס”ט-ספרדי טהור). כמו פלסטלינה חומה שמשתלטת על הצבעים האחרים, כך גם ה-12.5 אחוזים הופכים למאה ברגע האמת ומאפילים על יתר העדות ממנה היא מורכבת. על סמך סף העצבנות שהגברת מפגינה ואף הורישה אותם ל-75 אחוזים מילדיי, כל שנותר לי הוא לרחם על אלו שזכו למרוקאית טהורת גזע, חמת מזג עם מאה אחוז של חמימות מוח…
שבועיים לפני הנסיעה התעוררתי בוקר אחד לרעש רקע קבוע וטורדני. הנחתי שמדובר ברעש מעמוד החשמל שעל הכביש, והופתעתי מעט כשעמוד החשמל ליווה אותי כל הדרך לעבודה. בירור עם מומחים מהתחום העלה את הסברה שמדובר בטין-טון, רעש רקע בלתי מוסבר. נשלחתי לבדיקת שמיעה והאף-אוזן-גרון אמר לי:
“נראה לי שהפתרון שלך הוא להירגע, פרגן לך חופשה בעיר אירופאית שלווה”
“אבל…אבל אני נוסע למרוקו”
“מרוקו? נראה לי שמרוקו רק תחמיר את המצב…”
אנתרופולגיה בגרוש
אלא שמרגע הנחיתה החששות התבדו: הכל שליו ועל מי מנוחות. קצב מרוקו בהמתנה לויזה – כולם נחמדים, מחייכים, מארחים ומאכילים. אפילו רעש הטין-טון שליווה אותי בשבועיים האחרונים נעלם קמעה. מאד שמחתי לאווירת הרוגע שמרוקו הפגינה בניגוד גמור לטמפרמנט המאפיין את יהודי מרוקו. החיסרון היחידי של הרוגע הזה הוא שהמים המרוקאים במקלחת, גם להם יש את כל הזמן שבעולם להתחמם… הם נשארים קרים, לכן חובה לעדכן אותכם- בכל בית, פשוט ככל שיהיה ישנו חמאם קטן ומרוצף עליו נרחיב בהמשך.
בשנות השמונים בזימבבואה פגשתי אפריקאי שאמר לי שתודות לסהרה, תושבי צפון אפריקה לא הצליחו להדרים אל הדרום. הוא ייחס את האלימות והברבריות לאכילת בשר והמליץ לי להיות צמחוני. שנים התהלכתי עם הסברה שהוא צודק עד שגיליתי בטיול שישנו קונטרס אדיר בין העם המרוקאי ומרוקו המדינה, לבין היהדות שמייחסים לה את תכונות העצבנות, חמימות מוח והטמפרמנט. גדי, בן העדה אומר שהסיבה הייתה כנראה המעבר מהכפרים השלווים היישר אל המעברות, ואם נרחיב את התאוריה אז בזמן שהיהדות אכלו מופלטות רבצו להם המקומיים עם נרגילות, ובעת שהעדה חגגה לה את המימונה, התפנקו הילידים עם החשיש המרוקאי שגם לו מיוחסות סגולות רוגע מופלאות.
נראה שבשם הרע אשמים המרוקאים עצמם, האליטה האריסטוקרטית, תושבי עיר הבירה, צאצאי גרוש ספרד כינו את יהודי ההרים הברברים שלוחים שהוא שמו של חבל הארץ והשפה. הכינוי דיי מהר הפך לגנאי, שרק לאחרונה שילם הזמר קובי פרץ פיצוי נכבד על שימוש בו במסיבת בר מצווה. הכינוי אף הגיע לאידיש ושם משמעותו שלומפר…
מרוקאים בישראל עם השפעת הצרפתיות היו ידועים ברוכבי הכביש שלהם ששלטו בתחום רכיבת הכביש בארץ: היו אלו ג’ק בן דויד והנרי אוחיון שחילקו ביניהם את התארים. אני ממליץ לקרוא את ספרו של הנרי או לפחות את הכתבה שלי עליו. אבל מה שסימן עבורי את היעד היו אלו גלילי ופרידמן מהערבה שתיארו את הרכיבה שלהם במרוקו בשני פרקים בבייקפאנל: הראשון והשני,
יורם חן שאיתו ביליתי בקרפטים, מוציא למרוקו טיולים רגליים ורכובים כבר שלוש שנים, אלא שאת רוכבי האופניים הוא מקפח מעט. את ההולכים על שתיים הוא מוליך אל פסגת הטובקאל בגובה 4169 מעל פני הים, ואילו את הרוכבים הוא מוביל אל מרגלות ההר, מעט מעל 3000 מטר.
הרכיבות אתו הנן פחות XC ויותר AM. ברומניה הוא משתמש ברכבלים, באיטליה במסוקים ובמקרה דנן בפרידות כדי להגיע לנקודת גובה וממנה לגלוש למטה.
ערב קודם בסירקין אצל הרוטמנים, מפגש בייקפאקינג, כשניקולס ולייל מהצוענים שכיכבו ב-HLC נותנים הופעת פרידה, לפתע נראה לי הטיול למרוקו כל כך נובורישי: לצאת לשבוע רכיבה בסכום שהיה מספיק לצמד מאלסקה לפחות לחצי שנה. כדי להרגיש קצת ארעיים תכננו ללון באוהל אבל ברגע האחרון אנחנו פונים למלון להמשך הלילה. כשבבוקר אני יוצא לשדה ואשתי לתל השומר להקרנות, איך אומרים, כל אחד והסרט שלו…
באותו הערב פגשתי בפעם האחרונה את קטן, אם הייתי יודע שנשאר לו חודש הייתי גורר אותו איתי באוזן, בעיראקית אומרים אשלונאק שזה מה שלומך אבל בעצם זה מה הצבע שלך היום וכנראה שלא באמת זיהינו את הצבע של קטן.
הקבוצה
12 רוכבים נפגשים בשעת בוקר מוקדמת בנתב”ג למה שהובטח כמסע שיהיה חוויה של פעם בחיים. במסעות כאלו דיי מהר נקודת האפס של הטיול הופכת לנקודת האפס של החיים, העבר נשכח, כאילו אין אישה ילדים ועבודה שנשארה מאחור, אין קליטה והתחושה אחרי יום היא כאילו אתה שנים עם אותה קבוצת אנשים שעוברים שבוע אינטנסיבי ביחד 24-7. בערבית אומרים אסאל ען אל-רפיק קבל אל-טריק اسال عن الرفيق قبل الطريق. ובעברית: שאל מי מלווה אותך לפני שתצא לדרך. במקרה הזה לפי טיב המלווים אותי היה ברור שהולך להיות מוצלח ולא משנה הדרך.
במבט ראשון נראה שיוצאי עיראק השתלטו על הקבוצה. אלו שלא התארגנו על טיול שורשים במוסול וכרכור המירו אותו בקזבלנקה ומרקאש. דיי מהר השפה העיראקית הפכה לשפה הבלתי רשמית של הטיול: בליל של מילים , פתגמים, קללות וסיפורים מבית אבא גרמו לפרצי צחוק ובכי למשך כל היום. כל כניסה לסינגל נפתחה בברכה: בדאלק, תקיאד עלא נפשך (חמוד, שמור על עצמך). כל שפת גוף לא נכונה בסינגל גררה את הביטוי אל- רמד מה ייסר לו צ’ארה (זה, כבר לא יעזור לו שום דבר). כל עליה בלתי נגמרת גררה את הביטוי סודה ומסבורה (יום שחור משחור), וכל ארוחה שלא היינו מסוגלים להפסיק לאכול היינו אומרים: עינו ג’וענה וביטנו שבענה (העין רעבה והבטן שבעה).
בחוצה מדבר תיארתי לכם מספר זנים של רוכבים אז בחו”ל יש עוד כמה שבאים לידי ביטוי:
הצלם
הצלם עדיין רוכב עם מצלמה, מחוברת לבית החזה. הוא מייצר כ400 תמונות מכל סיטואציה כשמה שמעניין אותו זה כמות הזיכרון במצלמה. לצלם לא מפריע להתעכב גם במחיר של לפוצץ את הטיול. יש לו נטייה לצאת מהמיטה שעה קודם ולצאת למקצה השלמות בכפר. לאט לאט הצלם מאבד את יכולת הדיבור ומתחיל לתקשר במשפטים קבועים כמו “חבל על הזמן” “אין דברים כאלה” ו- “זה לא אמיתי”. כשנגמרות המילים הוא מתבטא בקולות גרוניות המבטאות התפעלות. אחד הרגעים הקשים שלו היה להתעורר לסשן צילומים בבוקר ולגלות שהמבצר שבו ישנו נעול…
בגלל חוסר היכולת של הצלם לחלוק און ליין את התמונות בפייס ובווטצאפ, הופכת המשימה של החזרת מצלמתו של הצלם לארץ הקודש למשימה הכי חשובה ולכן פוקחים עליה 24 עיניים כדי שלא תאבד ותשכח על אחד הכיסאות בשדות התעופה.
הדתי
כמו בכל משלחת בריאה גם לנו היה אחד מהזן הדתי שהצטייד מהארץ בשתיים וחצי קופסאות טונה. הדתי התנזר מהאוכל המקומי, ומצא את עצמו הולך ורזה בעוד אנחנו תופחים ומטפחים לנו איזה כרס בריאה. בקיצור אם כולנו חזרנו אחרי שבוע לארץ עם בטן בהריון, שאול מנשה המסורתי דגמן בטן של אחרי לידה.
האב והבן
ערן פוביצר שביקר בבייקפאנל בעבר הביא לטיול את בנו עומר. עומר משוחרר טרי הפך להיות הבן של כולנו. זכות גדולה היא לאבא שהעמיד בעצמו רף גבוה מאוד לראות שהבן שלו עולה עליו בכל הפרמטרים: יותר יפה, יותר חזק ויותר טכני… עומר גם התבקש לכתוב בסוף הטיול חיבור בשם “אפשר גם אחרת, דברים שעשיתי עם אבא” ולשלוח אותו לאייל גולן…
הבודהיסט
הבודהיסט יודע יוגה, עושה פילאטיס, יש לו את הגמישות שהייתה לי כשהייתי תינוק ואת היכולת לשבת זקוף בישיבת לוטוס ולגרד עם הרגל את האוזן. הלוטוס השתלט על סשן המתיחות בסוף כל רכיבה בטענה שאם לא אז אנחנו מתקצרים, כדורי מתוך רצון להגיע למטר שמונים היה הלקוח המתמיד וזילברמן שישב מהצד ירד כמה סנטימטרים ועבר בארץ למידה מדיום.
מחפש הקליטה
מחפש הקליטה לא באמת מסוגל להתנתק מהציוויליזציה. הוא חייב להיות בשליטה והיחיד מכולנו שעשה חבילת אינטרנט. עקב השימוש הרב מחפש הקליטה תמיד נמצא במצוקת טעינה ותמיד יחפש בנק להטעין מחדש. בכל רגע נתון הוא מחויב לדווח שהכל בסדר לנשים שבחייו- האמא והאשה שנשארו בחפ”ק בארץ הקודש. הוא גם הראשון להתעדכן ולהעביר מידע. משעשע היה לראות אותו מחפש ערוצים בטלוויזיה 21 אינץ’ שחור- לבן ברצלונה-באיירן וקצת פתטי לראות אותו מטפס לגובה בכל הפסקה רק כדי להתאכזב מחדש.
החמוש בסנדלים
הרוכב בסנדלים מייצר את הסטייל שבאי הסטייל. הוא כך כבר שנים ולמעט מקרים בהם בסוף רכיבה הוא שולף קוצים מהרגליים הכל מבחינתו בסדר. הרוכב בסנדלים איננו פעיל בסצינה וכשהוא מגיע לתחרות אופניים הוא מפתיע את כולם בביצועים שלו ואין לו בעיה לעלות חופשי על הפודיום. את המסונדל כינינו משנה הסטטוסים כי הוא עבר בחייו את כל הסטטוסים המשפחתיים האפשריים: רווק, נשוי, אלמן, גרוש כשכיום נמצא עם ידועה בציבור. עקב החשש שהוא בדרך לממש סטטוס נוסף- להיות עם גבר, העדפתי להתרחק ממנו בלילות ולא לישון איתו כפיות. הרכיבה התזזיתית שלו על סנדלי שורש התאפיינה בדיוק כמו שינויי הסטטוס שלו: פעם בחזית ורגע אחרי במאסף, מחפש בין היתר את עולם המיקרו ומצלם חרקים.
הרוכב מהסרט הלא נכון
ברגע האחרון הצטרף לטיול רוכב כביש מטופח, מגולח למשעי, עם ביגוד של הקבוצה וגינונים שונים לחלוטין. קלוד יליד מרוקו שמתכונן לטרנסאלפ כביש, נקלע להלם תרבות מסגנון הAll Mountain של הטיול, ואחרי שהשאיר קצת ד.נ.א על ההר, הלך את מרבית השבילים המצוקיים כשהוא סובל ממפגשים תכופים של קליט לשוק. בשורה התחתונה אם בכביש הוא מפגין ביצועים של קלוד ואן דם הרי שבשטח נטול כיסא מתכוונן הוא הפגין ביצועים של קלוד דידיה…
בשדה קצין הביטחון תוקע בדרכון מבט חודר
“היה לך פעם קוקו?”
“כן, נגמר…” נוסטלגיה של עצבות משתלטת עלי.
“זה נגמר כבר אז… ”
” כן, כמו כולם, מושכים את הסוף… ”
רגע אחרי בדלפק היא שואלת אם רוקנתי אוויר. ” ברור” אני עונה. ברור לה שאני משקר ולא ברור לי למה היא צריכה לדעת אם הורדתי אוויר, אבל לשנינו אין אוויר להמשיך בתהליך ולפתוח את הארגז. אחרי הכל מה כבר יכול לקרות? המטוס לא ייפול מכסימום לחץ האוויר יפוצץ את הצמיג.
חלקו איתנו את הטיסה ליין של טיולי קברות צדיקים. מסתבר שהעדה השאירה כמה מאחור ומדי פעם מגיעה להשתטח, אבוחצירה, פינטו, בעל הנס ואחרים, הם התשובה המרוקאית לרבי נחמן מאומן. הקהילה מצידה מוצאת צידוקים להילולה לציון יום פטירתו של הצדיק. אנחנו מקבלים גם הזמנה אבל את הזכות להשתטח אנחנו שומרים לשטח ושם השתטחתי, חופשי השתטחתי והשארתי קצת רקמות חיות על הסלעים שם בהרים.
למרוקו אנחנו יוצאים בטיסת קונקשן דרך רומא. האיטלקים מצידם מאוד מקפידים בביטחון, מכונות שיקוף, סריקה גופנית, את המים בבקבוקים אנחנו נאלצים לשתות או להשליך וזה קצת מגוחך כי הם לא עולים על השקיות שתייה של שורש למרות השלוקר המבצבץ מהתיק…
הגענו
בהרי האטלס הזמן כאילו קפא מלכת. במנהרת הזמן של יורם חן חזרנו אל תחילת המאה הקודמת. חקלאות פרימיטיבית כמקור של מזון ושרידות אנושית. נקודת הפתיחה של המסע בגובה 900 מטר הוא בית מקומי בכפר אייט זייתון שפירושו בית זית, עקב מטעי הזית שסביב. אל הכפר מגיעים בנסיעה של שלוש שעות מקזבלנקה, כשבדרך במיניבוס חושבים על הטנדר עם ארגזי האופניים שיכול בכל רגע נתון לברוח ולעשות אקזיט… ההגעה אל הכפר בדרך עפר בשעת לילה מאוחרת עם ריח העשן, הזכירה לרובנו לילות של מעצרים בפאתי שכם.
הלם תרבות השתלט על חלק מהרוכבים שציפו למלון ולא הביאו מגבות מהבית. יומיים אחרי כשחזרנו אל אותו הבית אחרי לינה בחושה הרבה יותר צנועה בהרים התחושה כבר הייתה של אמריקה, משל העז והצדיק גרסת יורם חן.
מי שבנה על יקיצה טבעית בבוקר התבדה: בשעת כוננות עם שחר פרץ לתוך החלומות הרמקול של המואזין שהזכיר אזעקת צבע אדום והעיר את הפרנויות של שפי הפוסט טראומתי ממרום גולן. חצי שעה לאחר מכן המואזין יצא בקריאה נוספת, כנראה כי לא באו מספיק לקוחות למניין. אם הזכרתי את המואזין אז המסגדים במרוקו פשוטים וצנועים עם צריחים ריבועיים ולא עגולים ומפוארים כמו שאנחנו מכירים בארצנו. בימים שהרמקול של המואזין היה מרוחק, החליף אותו התרנגול שגר מתחת לחלון עם שמונה פרגיות שבתדירות של כל חמש עשרה שניות נתן את הקריאה שלו, אלא שבעוד המואזין משתתק מתי שהוא, התרנגול עובד בסטים של עשר קריאות עם מנוחה של רבע שעה בין אינטרוול לאינטרוול.
הבית
אם לתאר את הבית הברברי בהרים הרי שמדובר בקומה אחת עם חלל מרכזי פתוח אל השמיים שבמרכזו עץ לימון שנותן תחושה לא של מלון חמישה כוכבים אלא של מיליון כוכבים. מסביב לפאטיו חדרים, מטבח ושירותים. לכל בית חצר עטופה בחומת בוץ ושער ברזל. כל בית בנוי מבוץ מהסביבה הקרובה, מה שנותן לכל בית גוון צבע אחר: מאדום בוהק ועד שחור. הבתים אקולוגים לחלוטין, אין פלסטיק בכלל, כיור בגודל של חרסה עם ברז צנוע ושרותי בול פגיעה עם דלי בצד, הכל מינימליסטי ומיניאטורי.
חלונות ודלתות הברזל מעוטרות בצבע טורקיז מתוך הצורך בהברחת שדים. זילברמן שגם לו עניין עם שדים התאים את עצמו והגיע עם Tall boy וקסדה באותו הצבע.
כתב: עזרא שהרבני
צילומים: עזרא שהרבני, אילן ביגן, ניר פינקלשטיין
