את השבת האחרונה של השנה, הייתי אמור לבלות בלב המלאח של מרקש (הרובע היהודי הישן) בערך 24 שעות מאוחר יותר האדמה רעדה ובניינים רבים במלאח קרסו. אבל כשהייתי שם הספקתי לצאת לרכיבות אורבניות שאת סיפורן כתבה זו מביאה. נקדיש אותה לנפגעי האסון.
מרוקו – לא רק הרי האטלס
מרוקו עלתה לכותרות כיעד לרכיבת אופני הרים, יחד עם חידוש היחסים הדיפלומטיים עמה בשנת 2022, שפתחו את הדלת לטיסות ישירות. בעבר כבר נכתב כאן על מסעות אופניים מופלאים בהרי אטלס, ואודה ולא אבוש שטרם הספקתי לנסות מסע כזה בעצמי.
עם זאת, מרוקו הפכה גם ליעד מתוייר יותר ויותר ברמה העירונית, ומעבר לכך הפכה ליעד לנסיעות עסקיות רבות ככל שהקשרים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים בין המדינות מתהדקים. בשבוע שבין ה-3 ל-7 לספטמבר 2023 הובלתי משלחת מסוג זה, של רבנים ישראלים שיצאו להניח תשתית ראשונית לשיח בין-דתי ארוך-טווח עם שותפים מוסלמים בכירים במרוקו. מטבע הדברים, הנסיעה התמקדה בערים הרלבנטיות ובהן קזבלנקה, רבאט, מקנס, אסווירה ומרקש. הרי האטלס היו פחות בכיוון הפעם, אך לא ויתרתי על ההזדמנות לבחון את מרוקו העירונית גם דרך הדוושות, ואני מקווה שאוכל לתת מספר עצות מועילות לרוכבים ישראלים שיגיעו לשם בהמשך בהקשר העירוני.
קב’ הווצאפ השקטה של בייקפאנל:
קזבלנקה
מספר ימים לפני הנסיעה איתרתי חנויות להשכרת אופניים בכל אחת מהערים והתחברתי אליהן ישירות בוואטסאפ. עם כולן סיכמתי שהאופניים יגיעו אלי למלון ויאספו לאחר מכן מהמלון, כדי לחסוך זמן מצדי על ניוד ושינוע בתוך העיר, זמן שפשוט לא היה לי.
קזבלקנה היא העיר הגדולה במרוקו ומהווה את מרכז העסקים והמסחר שלה. בעיר שכרתי מחנות בשם Allo-Vello, שהביאה לי את האופניים עד למלון Grand Mogador שבלב העיר, בעלות של 150 דירהם מרוקאי (בערך 50 ש”ח, אפשר לדבר עם יאסין: 212-651-899609+). כפי שכתבתי בעבר, במדינת ישראל אנחנו רגילים לסטנדרט גבוה מאוד של אופניים וציוד רכיבה, אך אין טעם לצפות לזה בכל מדינה שמגיעים אליה. לכן לא התאכזבתי כשקיבלתי אופני זנב קשיח, 3 על 7, ללא כיסא מתכוונן ועם תחושה טכנית בסיסית. אבל זה היה מספיק טוב בשביל רכיבה אורבנית בעיר שטוחה.
מאחר והלו”ז שלנו היה מלא הייתי צריך לסיים את הרכיבה עד סביבות השעה 8 בבוקר, כאשר הזריחה היתה רק ב-7. לכן תיאמתי את הבאת האופניים לערב הקודם כך שאוכל לצאת מוקדם. הבאתי איתי מראש פנסים מהארץ ויצאתי לרכיבה בסביבות 6 בבוקר, בחושך מוחלט. בניגוד לישראל, המרוקאים מתעוררים מאוחר והכבישים היו ריקים לחלוטין. יצאתי מהמלון לכיוון דרום-מערב, חציתי את המלאח והמשכתי לאורך הכביש הראשי (המקביל לאוקיינוס האטלנטי) עד שהגעתי למסגד מוחמד השני. זהו המסגד השלישי בגודלו בעולם (אחרי מכה ומדינה) וערב קודם לכן קיבלנו בו סיור מודרך. מדובר ביצירה אדריכלית מרשימה ביותר, ובלילה אף יותר מהרגיל. בתמונה מטה, מסגד חסן השני טרם עלות השחר, מבט מצפון. ניתן לראות שהמסגד הוקם ממש על המים, בהתאם לתפיסה המוסלמית שאלוהים נמצא בהתחלה על המים (בדומה לסיפור בראשית):
מדרום ומצפון למסגד משתרעת טיילת ארוכה, ולמרות שבאופן תיאורטי ניתן לחבר בין שני חלקיה באמצעות רכיבה דרך רחבת המסגד זה לא מומלץ ולא מכבד את המקומיים. לכן יש להקיף אותו ממזרח ולהתחבר לטיילת שוב מהצד השני.
הטיילת עצמה מאפשרת רכיבה חלקה ונעימה לאורך מספר קילומטרים והאפשרות הטובה ביותר מבחינתי היתה פשוט לרכוב עליה הלוך וחזור. אחד הדברים שחשוב לציין הוא שלמרות שרכבתי לבד, בלילה ובעיר זרה לא הרגשתי חוסר ביטחון אפילו לרגע אחד. במרוקו ההשקעה בביטחון הפנים עצומה, ובפרט בכל מה שנוגע לתיירים, כפי שהייתי עתיד לגלות בהמשך.
לפני החזרה למלון מצאתי נקודת גישה נוחה לאוקיינוס לצורך טבילה וחזרתי למלון רטוב אך מרוצה. השארתי את האופניים במגרש החניה התת-קרקעי והמאובטח של המלון ושלחתי הודעה לחנות שהם יכולים לבוא לאסוף בהמשך היום. אלא ששכחתי להודיע על כך לקבלה והם לא הסכימו לשחרר את האופניים ולכן הייתי צריך לשלוח בהמשך היום מייל אישור מטעמי עם צילום דרכון. להבא מומלץ פשוט לעדכן את הקבלה שמישהו אחר יבוא לאסוף את האופניים כדי להימנע מסירבול מיותר.
חוף האטלנטי בקזבלנקה
רבאט
רבאט היא עיר הבירה של מרוקו המודרנית, ואחת הערים היפות והמטופחות ביותר בה. היא גם מהווה משכן למטות של הארגונים הממשלתיים והדתיים המרכזיים במרוקו (במרוקו אין הפרדה בין דת למדינה) ולכן בילינו שם יומיים מלאים. גם כאן שכרתי אופניים מראש והם חיכו לי בערב במלון, לקראת רכיבה מוקדמת למחרת בבוקר (הפעם בעלות של 200 דירהם, אפשר להשמין דרך רביע: 212-698-914662+).
הפעם קיבלתי אופניים ברמה מעט גבוהה יותר, עם שיכוך אחורי, אך למעשה אין בו צורך ברכיבה עירונית מסוג זה והבולם היה תקול ולא ניתן היה לנעול אותו. על כל פנים, החלטתי להסתדר עם מה שיש ולמחרת יצאתי בערך באותה שעה הישר מהמלון דרומה.
חוף האוקיינוס הסלעי של רבאט
הקפתי את המדינה, העיר העתיקה, ממזרח והמשכתי לאורך הטיילת היפהפיה שעל חוף האוקיינוס האטלנטי. קו החוף של רבאט רצוף במצוקים וסלעים אימתניים שמוסיפים לעיר מראה פראי, ובפרט בעת רכיבה לאור זריחה. על הדרך אף ראיתי מרוקאי צעיר מתבודד לו אל מול האוקיינוס, ומעבר לכך התפעלתי מרמת הניקיון בעיר. לאורך רכיבה של כמעט 20 קילומטרים ראיתי רק פיסת נייר אחת מושלכת על הרצפה, והרגשתי כל כך לא נעים בשבילה עד שהרמתי אותה והשלכתי אותה לפח הקרוב. גם הפעם החלטתי לרכוב הלוך וחזור לאורך החוף, אם כי ניתן לנסות לשלב רכיבה בתוך רחובות העיר.
בדרך חזרה הקפתי את העיר העתיקה ממערב, בדיוק בעת שהשמש זרחה מעליה, וסיימתי בטבילה זריזה בנהר הנשפך לים, ממש מתחת למלון. גם הפעם השארתי את האופניים במגרש החניה והמשכתי ליום העבודה שציפה לנו.
הזריחה מעל רבאט
אסווירה
אסווירה, או לשעבר מוגדור, היתה פעם עיר הנמל הראשית של מרוקו ומרכז יהודי חשוב. למעשה, זו העיר היחידה בעולם המוסלמי שהתקיים בה רוב יהודי אי פעם. משמעות השם “אסווירה” היא “ציור”, ואכן העיר יפה באופן בלתי רגיל, לפחות החלק התיירותי שלה. הגענו לשם בנסיעה ישירה מרבאט בשעת צהריים מאוחרת, והאופניים הגיעו גם הם, בעלות של 120 דירהם עד למחרת (הזמנתי דרך Moga Bike Rental Service בטלפון: 212-688-095434+).
הפעם קיבלתי דגם ישן של Rocky Mountain, אך גם כן עם זנב קשיח, הילוכים בעייתיים וכידון דק מדי בשביל להתקין עליו פנס Nitecore. למזלי הבאתי גם פנס נוסף שמתחבר לקסדה. אגב, גם על החלפת הדוושות ויתרתי הפעם בכל הרכיבות כי המשכירים לא הביאו איתם כלים מתאימים (ומהארץ לא ניתן להביא במזוודה שעולה למטוס). כהרגלי, החלטתי להסתדר עם מה שיש. איחסנתי את האופניים בחדר המזוודות של המלון ויצאתי לסדרת פגישות בעיר עם השייח’ הסופי ועם הארגונים שהקים אנדרה אזולאי לצורך קידום הבנה ושיח בין דתיים: דר סווירי ובית ד’קירה. אזולאי הוא היועץ הותיק ביותר של המלך, והיהודי המשרת בתפקיד הרם ביותר בעולם המוסלמי. הוא יליד העיר אסווירה והתכנית המקורית הייתה לפגוש אותו, אך זה לא הסתדר מכיוון שבאותו שבוע הוא שהה בישראל וקיבל את מדליית הכבוד הנשיאותית מידי הנשיא יצחק הרצוג. סיימנו את הפגישות בתצפית על חוף האוקיינוס האטלנטי בשקיעה והמשכנו לארוחת הערב.
החוף האטלנטי באסווירה בשקיעה
למחרת השכם בבוקר יצאתי לתור את העיר על דוושות, כרגיל. התחלתי הנסיעה צפונה הפעם, מהמלון לכיוון העיר העתיקה. הקפתי אותה ממערב והגעתי למזח הדייגים עמוס הסירות הכחולות, אחד מסימני ההיכר של העיר. הדייגים כבר חזרו מהדיג הראשון, כפי שיכולתי להריח מקילומטר, ולאחר צילום קצר הקפתי את העיר חזרה לשער הראשי (באב סבע, או “שער האריות”) ורכבתי דרך העיר העתיקה צפונה ואז יצאתי מהשער המזרחי.
הגעתם עד לפה? כנראה שהאופניים מעניינים אתכם. הצטרפו לניוזלטר שלנו:
רצועת המלונות של העיר והחלק העתיק הם פנינה תיירותית בלתי רגילה, אך כל זה מסתיים ביציאה המזרחית של העיר העתיקה. מהשער הזה נמתח כביש הטבעת של העיר שמקיף אותה מצפון ולאחר מכן ממזרח וחוזר חזרה למלונות מדרום. מדובר בעיר קטנה, בערך שכונה וחצי בנתיבות, וכל מה שאיננו רצועת המלונות או העיר העתיקה אינו אלא סלאמס טיפוסי. הפער בין שני החלקים היה דרמטי, אך גם כאן לא הרגשתי תחושת חוסר בטחון כלשהי.
דייגי אסווירה בפעולה
זה הזמן לומר כמה מילים על הנושא הבטחוני במרוקו. הכלכלה המרוקאית מתבססת במידה רבה על תיירות נכנסת, עם כ-13 מיליון תיירים זרים בשנה. השלטון המרוקאי לא יכול להרשות לעצמו תקלות כלשהן שתפגענה בתיירות ולכן הוא משקיע רבות באבטחת התיירים, בפרט התיירים הישראלים. כפי שגילינו, האבטחה רבה אף יותר כשמדובר במשלחת רבנים שפשוט, איך נאמר, נראים יהודים ולא יכולים להסתיר את זה. די מהר הבנו שאנחנו מלווים על-ידי שוטרים סמויים על כל צעד ושעל, שכל תכנית הנסיעה שלנו אושרה על-ידי המשטרה מראש ושהם מתקשרים לנהג שלנו כל שעה בערך לבדוק איפה אנחנו. מספר לוחית הרישוי של הרכב נמסר מראש לכל השוטרים בנתיב הנסיעה שלנו והם מדווחים למפקדה בכל פעם שאנו עוברים אותם. אני לא יודע אם המשטרה ידעה על רכיבות הבוקר המוקדמות שלי, אך כך או כך לא הרגשתי חוסר ביטחון כלשהו באף אחת מהערים.
באב סבע – שער האריות
על כל פנים, יצאתי להקיף את העיר על הכביש הטבעתי ולאחר בדיקה בסטראבה החלטתי לבחון את האפשרות להיכנס למסלול רכיבה בשטח שיוצא מהעיר מזרחה דרך היער הסמוך. עם זאת, כשהגעתי לנקודת הפיצול החלטתי שלמרות תחושת הביטחון שלי, שאולי היה מופרז, להיכנס לרכיבת שטח ביער חולי ובאזור לא מוכר זה קצת יותר מדי וגובל בחוסר אחריות. לכן החלטתי לסיים את הרכיבה דרך הכביש הטבעתי והחזרתי את האופנים לחדר המזוודות.
משכנות העוני שמחוץ לעיר העתיקה של אסווירה
סיכום
רכיבת שטח בהרי האטלס במרוקו מצדיקה, ככל הנראה, נסיעה מיוחדת. רכיבה אורבנית, לעומת זאת, לא מצדיקה נסיעה בפני עצמה. עם זאת, עבור אלו מאיתנו שממילא עתידים למצוא את עצמם במרחב העירוני של מרוקו לצרכי נסיעות עסקיות, או סתם תיירות עירונית, יכולים בהחלט לשלב מרכיב של רכיבה אורבנית במסגרת הנסיעה.
העלות זניחה למדי (עד 60 שקל ל-24 שעות), השירות טוב ואמין והאופניים יגיעו אליכם עד למלון ויאספו חזרה משם. עם זאת, אל תצפו לדגם האחרון בשוק, לאופני קרבון, לכסא מתכוונן או לכל פינוק אחר שהתרגלתם אליו בארץ. את אלו ניתן למצוא, כך אומרים, בחברות ההשכרה המקצועיות של הרי האטלס. בתוך הערים ניתן לקבל אופניים בסיסיים במחיר הגון, שמאפשרים לשמור על כושר ולראות את העיר מזווית שונה ומרעננת, גם במסגרת נסיעת עבודה.
מאת: אהרון אריאל לביא
שתפו את זה! פה בכפתורים למטה: