חודשיים עברו מאז שהגי׳רו ביקר בישראל. במהלך המירוץ היינו עסוקים כמוכם בלמצות את החוויה החד פעמית של ביקור הרוכבים הטובים בעולם, נהנו מהתגובה המדהימה של הישראלים למירוץ שהפכה את כל האירוע לחלום. רק בפרספקטיבה של זמן אפשר לערוך דיון יותר ענייני. האם היתה זו השקעה טובה? האם היא מילאה את מטרותיה? והאם אין אלטרנטיבות טובות יותר עבור מדינת ישראל וענף האופניים להוצאה של 100 מיליון שקל?
מאת: גיא חלמיש
“כסף פרטי”
אחד הנימוקים נגד דיון רציונלי בסכומים שהוצאו הוא “זה כסף פרטי”. אבל זה לא רק כסף פרטי שאנחנו דנים בו: כתוצאה מהתרומה היתה גם השקעת כספים ציבורית, לכן זה גם עניין צבורי, וחשוב שהכסף ינוצל בצורה מיטבית וקבלת ההחלטות על כך היא עניין ציבורי. תרומת הוולודרום (כנסו לסרט פה) ממחישה את זה: לצדה הוקצה כסף ציבורי ושטח ציבורי ששווה מליונים ועלויות התפעול, כ 2 מליון שקל בשנה, יכוסו כנראה ע”י המדינה. לאורך תקופה יתכן שהציבור ישלם הרבה יותר מהתורם. גם בג’ירו השקיעה המדינה כ 30 מליון ש”ח מתוך ה 100.
הבאת הג’ירו חשפה משהו עצוב בהתנהלות המדינה: האזרחות האמתית והדמוקרטיה בישראל היא רק של העשירים. השאר מופעלים בקלות באמצעות מופעי ראווה אזרחיים, צבאיים, ומניפולציות תקשורתיות. עשירי ישראל (ולעתים העולם) שולטים במערכות הציבוריות באמצעות התלות והחיפוש של נבחרי הציבור את כספם. לצד הוכרת התודה על התרומה להבאת הג’ירו ברור לכל בר דעת שזה לא הגיוני שכספי ציבור מושקעים על בסיס החלטה של אדם אחד יהיה מי שיהיה. במקרה הזה מדובר באדמס- אדם חיובי, ספורטאי מעולה, לא מתנשא, שאני משוכנע ומאמין לו לחלוטין שכל רצונו לקדם את ישראל, את הטוב, את הספורט ואיכות החיים, אבל מה מקדמים מליארדרים אחרים? והאם דווקא האופציות שהוא בוחר הן הנכונות ביותר מבחינה ציבורית? חשבו על כל אותן מטרות שאתם מתנגדים להן, שיש מאחוריהן אינטרסים או אידאולוגיות שאתם רואים בהם סכנה ((דת, פוליטיקה, אינטרסים כלכליים מזהמים, השחתת סביבה, יצירת מונופולים… ועוד ועוד) ושמדינת ישראל מקבלת, כי יש מליארדרים מאחוריהם. זו שקיעת הדמוקרטיה והתפכחות מחלום האזרחות השווה.
כיצד התחלק תקציב ה-100 מליון של הג’ירו?
ע”פ כתבה בכלכליסט שנראה שההפקה של הג’ירו שיתפה איתה פעולה בצורה ראויה לציון, פורטו התקציבים של התחרות. התקציב: כ- 25 מליון יורו, שהם כ 100 מליון שקל!
- כ 10.75 מליון יורו ל- RCS Media Group בעלת הג’ירו (חלק מזה לקבוצות האופניים).
- 2 מליון – הפקת הטלוויזיה.
- 1.2 מליון יורו- אבטחה (10,000 מאבטחים שיצטרפו ל3000 שוטרים! קהל לצד התחרות מובטח…)
- 1 מליון יורו- קמפיין פרסום ג’ירו בישראל.
- 2.7 מליון יורו – הקמת מתחמי זינוק וסיום הקטעים
- 300,000 יורו השקעות במסלול
- 800,000 יורו אחסון ומלונות
- 780,000 יורו שינוע כל השיירה מאירופה לישראל
- 270,000 יורו- כלי הרכב
- 650,000 יורו- מיתוג המסלול בוורוד
- חצי מליון יורו- ערב הגאלה בי”ם
- 1 מ’ יורו- לעובדי ההפקה עצמם, רשיונות ועוד
- 1 מ’ יורו ספייר.
אז מה היתה המטרה של הג’ירו?
כדי לענות האם הג’ירו השיג את מטרתו צריך להבין מהן המטרות. אדמס עצמו הגדיר שתיים עיקריות:
- לקדם את ישראל בעולם- ולהציגה כמדינה ליברלית ומתקדמת, עם איכות חיים. המטרה הזו היתה אמורה להיות מושגת באמצעות חשיפה ותקשורת. משרד התיירות השקיע כספים רבים בפרסום ביורוספורט בשידורי הג’ירו כדי להמשיך ולקשר את האירוע לישראל במטרה להביא תיירות.
- לקדם את ענף האופניים בישראל. התפיסה פה היתה שחשיפה כלפי פנים- של האופניים לציבור בישראל תעודד נוער ובוגרים להצטרף לענף והוא יגדל ויתחזק כתוצאה מכך.
איפה הג’ירו כן הצליח לתרום
בדברים שבעיני הם משניים בחשיבותם ביחס למטרותיו המוצהרות, אבל יתכן שבתוכם גלומות המטרות האמיתיות:
- תרומה אדירה לאקדמי – הנהנית העיקרית מהג’ירו היא השקעה אחרת של אדמס. האקדמי שודרגה בישראל, קיבלה הזמנות ודלת פתוחה למרוצים של RCS, חשיפה ויחסי ציבור במדיה הישראלית סביב הג’ירו.
- מעמד אישי- התורם נהנה (בצדק) מאהדת הקהל. לו היו בחירות לרשות הממשלה סביב האירוע רוכבי האופניים היו בוודאי מצביעים לו. הושג גם קשר ישיר לניהול ענף האופניים העולמי, לממשלת ישראל, לשרים ואפילו לרוה”מ.
- כן, שמעו עלינו בקהילת האופניים בעולם- מיתוגית זה היה צעד מעניין ונועז אבל להערכתי השפעתו קצרת טווח ומוגבלת. לעודד תיירות זה לא יעודד- בגלל מסלול לא אטרקטיבי שלא יצא טוב בעיני הצופים בעולם.
- בזמן הג’ירו המודעות לענף האופניים עלתה– ויש הנשבעים שמקבלים את רוכבי הכביש ביותר סבלנות. כמה זה באמת מועיל, האם שווה דרמטי שכזה?
- כיף להמונים – היה לנו כרוכבים כיף גדול במשך 4-5 ימים. אין ספק.
גילוי נאות- גם אנחנו ואתרים אחרים בתחום נהנו מהג’ירו- BIKEPANEL הגיע במאי לשיאים עם כ 30,000 קוראים ובהחלט היו יותר תקציבי פרסום ופעילות בגינו, אבל ענף האופניים הישראלי לא ממש קיבל משהו מהותי, תשתיתי ובר קיימה ביחס להשקעה. נפרט:
הג’ירו יכול היה לתרום הרבה יותר
מהו ה”ענף”? זה אוסף של גורמים: אנחנו הרוכבים, הקבוצות, המאמנים, אירועים ותחרויות, התשתיות הפיזיות, האקוסיסטם המסחרי, התרבות (סמלים, היסטוריה, מגזינים ותוכן), והשכבה הארגונית (איגודים ועמותות). עבור הענף פוספסו המון הזדמנויות:
1. אירועי רכיבה עממית- לטורים הגדולים יש אירועים עממיים נלווים שמושכים אלפי רוכבים. הם חלק מהותי מהענף המקומי בו הם פועלים ויוצרים תיירות התורמת כלכלית. למרות המליונים שהושקעו- לא נמצא מהם תקציב לקיום אירוע עממי גדול לג’ירו בארץ ולא באו אלפי רוכבים מחו”ל לרכוב פה סביבו.
2. תמיכה באירועי רכיבה קיימים – בתקציב האדיר היה אפשר היה לצבע בוורוד אירועים מקומיים וכך לגעת בנו (זוכרים את גראן פונדו ג’ירו ירושלים?). מינואר עד מאי היו: סמרתון, גראן פונדו ים המלח, גראן פונדו ירושלים, איגודן, ועוד- הג’ירו לא תמך בהם ולא שווק באמצעותם.
3. חיבור לקבוצות האופניים ותמיכה בהן- כחודשיים לפני האירוע היה כנס לקראת הגי’רו למאמנים עם אדמס, האיגוד וקומטק המפיקה, שקרא למאמנים להוציא את ישראל לרחובות. האירוע העשיר לא הקצה לקבוצות תקציב אלא בקש אותם להתנדב… (ידוע לי על ניסיון לתקן זאת, עם תקציבים נמוכים לאחר מכן בעקבות הערתי על כך).
זה היה פספוס שיווקי ענק: אחת הבעיות הגדולות של הענף היא חולשתן של קבוצות הילדים והנוער ברחבי ישראל. יכלו לשלב את שיווק הג’ירו עם שיווק וחיזוק מועדוני האופניים כל אחד באזור שלו. יכלו לגבש תיק הפעלה ותמיכה כספית שמייצרת לכל קבוצה יעדים ומטרות בוורוד סביב האירוע ומשאירים להם יותר מאומנים וכלים שיווקיים ברי קיימה (שילוט, לאחריו. לא קרה, לפחות לא בקנה מידה משמעותי.
4. חיבור למלכ”רים, עמותות, והמגזר השלישי – יש את איגוד האופניים שקיבל קשר לאירוע. ירון דור מזכיר תרומת אופניים מתורם אחר שנעשתה בעיתוי הג’ירו, אבל לא מטעם הג’ירו ומכספי תורם/תורמת אמריקאית בעילום שם.
5. חיבור חזק יותר לעסקים המקומיים בענף האופניים – היה פספוס כשהאקספו של האירוע, שהכיל אלפים רבים בזינוק ובסיום לא הכיל את הענף המקומי כמעט. חבל. זה גם טעות של ההפקה שלא רתמה בכך את היבואנים לייצר אירועים מטעמם לצד המסלול.
10 מועדוני ענק, 10 תחרויות ענק: חזון אחר ל-100 מליון!
אני רוצה להציג חזון אלטרנטיבי לבניית הענף בישראל. הייתי רוצה שכל שקל שיושקע ייצר תשתית ברת קיימה (כמו הוולודרום) לענף. עם סכום כזה ניתן היה לייצר תוכנית חומש שהיתה מקפיצה את הענף שנות דור קדימה – 20 מליון ש”ח לשנה הוא בסיס מדהים שיכול לגדול עם השלמות מהמדינה, רשויות וגורמים עסקיים. במשך חמש שנים הוא היה משנה את פני ענף האופניים בישראל.
בהנחת תקציב כמעט בלתי מוגבל כמו שאדמס יכול לספק, הייתי מייצר מטרות שונות לגמרי: לא רק מונופול של קבוצה אחת, אלא תחרות חיה משגשגת ובועטת של 10 מועדונים גדולים שדרכה מתגלים הכישרונות. בתי ספר גדולים לאופניים ב 10 ערים גדולות בישראל, שמתחרים זה בזה בעוז- ולא מותג אחד בלבד אלא עשרה – חיים, מגוון, עושר, הישגיות ותחרות. גיוון שיטות הניהול והגישות הספורטיביות. הזדמנות להצלחה והשפעה ליותר אנשים וגישות.
לא מופע גרנדיוזי חד פעמי אלא השקעה ב 10 תחרויות גדולות, אחת מהן טור ישראלי בינ”ל קבוע, לצד תמריצים ותמיכה מבוססי הישגים לפועלים בענף שלנו. 10 מועדונים, 10 תחרויות, ב4 אפיקי השקעה עיקריים:
- 5 מליון ש”ח- לעידוד תחרויות בישראל, מימון משטרה, פרסום ושיווק שלהן, הפיכתן לאירועים מגניבים ומפנקים. אפשר בסכומים כאלה לייצר סבב מטורף של 10 תחרות אחת לחודש, 10 חודשים בשנה, בכל הערים המרכזיות בישראל.
- 5 מליון ש”ח – להקמת Tour Israel הבינ”ל- תחרות כביש קבועה של 3 ימים בישראל – שתביא אליה במשך 5 שנים את הקבוצות המובילות בעולם ומדיה עולמית לסקר- ולא רק אירוע חד פעמי. (יתכן שדרוש יותר תקציב).
- 5 מליון ש”ח – קידום קבוצות האופניים בישראל. הקמת 10 מועדונים מובילים בעשרת הערים הנבחרות שישתפו פעולה. במקום לשים את כל הכסף באקדמי אחת- יש לעודד תחרות ולמנוע הגמוניה. יצירת ענף הוא לא יצירת קבוצה- אלא יצירת ליגה ותחרות מגוונת ואמיתית. יצירת 10 מועדונים חזקים שלכל אחד תקציב שנתי של 500,000 ש”ח, לצד מקורות מקומיים ועצמיים תייצר ענף. גם פה התקציב מניח שיש גם התכנות כלכלית עצמאית למועדון כזה, וזו תמיכה שתביא אותו לשם.
- 5 מליון ש”ח – ניהול, שיווק, תוכן והוצאות אחרות– כי כדי שיקום ענף והמועדונים האלה ישגשגו – צריך ניהול איכותי, שיווק איכותי, תוכן וסרטי וידאו, אירועים מקומיים לגיוס ילדים, נוער והורים, שיקדמו אותם ללא הפסקה.
חללית ורודה נחתה על כביש החוף, ועפה
הג’ירו היה והלך. 100 מליון ש”ח התנדפו במהירות של פלטון מקצועני חולף על כביש החוף. מופע גרנדיוזי בינ”ל, חללית ורודה, שנחתה לרגע, שאבה (שלא לאמר ניצלה) משאבים מהארץ ונעלמה. המופע הגרנדיוזי של הג’ירו שקול למחלף הנדסי מדהים ענק ומפואר בדיקטטורה אפריקאית שמדגים את עוצמת השלטון, אבל קילומטר אחריו עוברים לדרך עפר שבורה… כי בישראל בקושי מתקיים ענף האופניים.
היה כיף, אבל היה גם בזבוז אדיר של משאבים פרטיים וכן – גם משאבים ציבוריים. אני מקווה שאת השקעותיו הבאות ישים אדמס תוך שימת לב להשארת נכסים ברי קיימה לענף בישראל, ולתמיכה אמיתית ונכונה יותר בכל בעלי העניין שבתוכו (גם לאקדמי, אבל לא רק לה)- אלה שגורמים לאופניים באמת להתרחש במציאות. בישראל.
אם יקראו לי- אשמח לעזור ליישם את זה! (ועכשיו, עוברים לטור דה פראנס…)
מאת: גיאחה
