בכתבה הקודמת עברו על אופניים הרוכבים קרול ואריק לא מעט הרפתקאות באיזורים המזרחיים של אירופה. כעת הם ממשיכים לאיזורים המערביים יותר, וסיפור המסע נמשך!
מאת: אריק מון
תמונות: קרול ואריק
עוברים את הגבול על אופניים
“..הירוק הזה, הציפורים..אחח..כל כך שונה מרומניה…והנימוס! איזו תרבות. גם אם לא היה כתוב, ישר הייתי יודע שאני בהונגריה!”
זו היתה סוג של בדיחה, משפט ציני שנאמר בסיום כל ביקורת דרכונים ונועד להדגיש עד כמה מאולץ ומגוחך מרגיש לפעמים הגבול שבין שתי מדינות. בעיקר כשלמראית עין (אם מתעלמים לרגע מהשפה והכתב), האוכלוסיה, הבניה וכמובן הטבע של המדינה אליה הגעת, נראים זהים לחלוטין לאלה שבמדינה אותה עזבת לפני רגע.
אומרים גם שבכל בדיחה, גרועה ככל שתהיה, יש שמץ של אמת ובמקרה הזה אותה אמת לבשה צורה של שביל אופניים אמיתי ו”תרבותי”. השביל הזה עמד בניגוד מוחלט לכבישי הבלקן צרי הכתפיים וחרושי הקמטים אותם פגשנו עד עכשיו. תשתית פשוטה, הגיונית ויעילה של שבילי אופניים חיברה בין הכפרים הרגועים אליהם נכנסנו. היא היוותה אלטרנטיבה מבורכת לאיסור המשולט לרכוב על כבישים ראשיים.
הבדל משמעותי נוסף היה היעדר כלבים משוטטים. אף להקה של יצורים צמאי דם לא קידמה את את פנינו ואלו
שכן התעניינו או נבחו, היו קשורים ברצועה אל אדוניהם או נעולים מאחורי שערים וגדרות אמינות.
זה לא פוטושופ, זאת תרבות!
היינו כעת בלב ליבו של ה”מישור הפאנוני” – אגן של ים קדום שיבש והשאיר מישור פורה, מוקף הרים ומוכה רוחות, שרוב רובו נמצא בשטחה של הונגריה. האזור שטוח עד כדי כך, שבסיומו של יום הרכיבה הראשון – כמאה ק”מ – הגובה המצטבר עמד על לא יותר מ 30 מטרים וביחס הפוך לגמרי לתחושת הרעב שלנו. זו הרקיעה שחקים ובאה על סיפוקה רק אחרי מנה עצומה של גולאש עסיסי עם תפוחי אדמה שנשטפו עם חצי ליטר של Arany Aszok – בירה הונגרית זהובה.
האזורים הלא מאוכלסים בין הכפרים נראו במבט ראשון כפינות מושלמות לקמפינג. חורשות עצים קטנות לצד אגמונים ונחלים מוקפים בחישות קנים וכרי דשא רכים ומזמינים שרק ביקשו להקים עליהם אוהל. אלה התבררו כשמורת טבע גדולה בשם – Kiskunsag National Park – שמשתרעת מדרום המדינה ועד בודפשט, אליה תכננו להגיע. מכיוון שלינה בשטח היא עבירה על החוק שבצידה קנס גדול, שמחנו לגלות, שלאורך כל השמורה יש לא מעט אתרי קמפינג רשמיים, חלופה מבורכת לחדרים במלון. בשלב הזה כבר כל כך אהבנו לישון באוהל, שגם אם היינו צריכים לשלם בעד ריבוע דשא קטן, זה עדיין היה פי אלף יותר טוב מטלויזיה בכבלים ובידה ליד האסלה.
מי צריך את השכן? הדשא שלנו ירוק יותר!
המשכנו בדרכנו צפונה ומערבה כשהרוח המערבית המפורסמת מכה בנו לסירוגין בצד ובפנים, זורקת אותנו אל השוליים או מאלצת אותנו לדווש בהילוך סבתא גם במישור מוחלט. הגשם והנחשים המשיכו גם הם לפקוד אותנו בתורם וקרול אפילו דרסה בטעות נחש מסכן, שנמלט אל השיחים בגאווה פגועה. במקרה אחר, רכב שעבר לצידנו האט ומהחלון הפתוח הושטה יד, שהחזיקה את מעיל הגשם של קרול. מסתבר שהאב והבן (ויכול להיות שגם רוח הקודש היתה שרועה לה אי שם על ספסל אחורי..) שהיו ברכב, חלפו על פנינו כמה דקות קודם לכן ותוך כדי התפעלות מהמדוושים האציליים שמולם, הספיקו לראות את המעיל שנקשר ברישול נופל מהאופניים ועשו סיבוב פרסה כדי להחזיר אותו לבעליו. קוסנם (Kesenem – תודה בהונגרית) חברים!
אל בודפשט הגענו רטובים לגמרי. לפני כן קרול הספיקה להחליק על שפת מדרכה חלקה ולסמן וי ראשון על מכנסיים קרועים וברך מדממת כשמי שעוזר להפיג את כאבה היה הומלס שיכור ונחמד ששר את “Don’t cry for me Argentina” אחרי ששמע שהיא במקור משם.
לחלקנו אולי עדיף למצוא איזה חדר..
בבירת הונגריה
פה חיכה לנו חבר טוב, סטודנט לרפואה, שגר בעיר כבר 7 שנים ושמח לארח אותנו, למרות שהיה באמצע לימוד קדחתני לקראת קבלת התואר. לא אכביר במילים על העיר היפה והנעימה הזאת, שהיתה זכורה לנו לטובה מביקורינו הקודם ובעיקר השתוקקנו לחזור למסעדה סיציליאנית ספציפית מאוד, שמכינה את הפיצה הטובה ביקום!
על אוכל הרשו לי בכל זאת להתעכב לרגע: ההיצע בעיר הוא ענק. תאילנדי או יפני, מקסיקני או קייג’ון ניו- אורלינס סטייל – בכל מקום יש מסעדות ודוכני אוכל רחוב, שייערב לכל חך וישמח לכל נפש. ואם זה לא מספיק, אז אחרי שנ”ץ לעיכול, ניתן לקנח באחד מהחמאמים המקומיים ולהתענג על מי הנביעות הטרמיים שבהם, שיכלו להרגיע גם את האכזר שבסולטנים, אחרי עוד יום קשה של כיבוש אימפריאליסטי במשרד.
בודפשט היתה גם נקודת האמצע של המסע שלנו, מאחורינו היו כבר 1,000 ק”מ של רכיבה ומכיוון שהסכמנו להמשיך עד אזור בוואריה שבדרום גרמניה, נותר לפנינו מרחק דומה באורכו. נראה שהגיע הזמן לטיפול תקופתי.
את האופניים הנאמנים הפקדנו בידיו של מכונופן איטלקי מומלץ, שעבד בסדנה קטנה ומבולגנת עם הרבה סטייל.
בזמן שזה עשה את הכיוונונים והגירוזים הנדרשים, הלכנו לקנות זוג נוסף של גריפים ארגונומיים עם קרניים בכדי להחליף את הזוג הרגיל שהיה מורכב על הכידון שלי והרדים את ידיי הערומות מכפפות. שקלתי גם לקנות אוכף טורינג ייעודי שעשוי היה להעלים את הכאבים המציקים בעכוזי השמאלי. בסופו של דבר החלטתי שזה הימור יקר מדי ושאם הגעתי עד הלום, כנראה שאוכל להמשיך עם האוכף הנכחי עד הסיום… אוי כמה שטעיתי.
חומוס לווריד ו-Fאנק לנשמה בבודפשט היפה
יוצאים לדרך שוב
אחרי שבוע של מנוחה, נהנתנות אורבנית וסעודת חומוס אחרונה, שבישלנו לעשרה רופאים לעתיד, עלינו חזרה על האופניים ודיוושנו לפגוש את החבר השלישי למסע, הלא הוא נהר הדנובה היפה, שחיכה לנו בסבלנות של נהרות וחזר לזרום לצידנו פעם נוספת.
מכאן התחברנו אל הירובלו 6 – אותו הזכרתי בחלק הראשון ועליו המשכנו, פחות או יותר, עד גרמניה. זה היה תענוג לחזור ולהיות בתנועה, להתפתל בין סמטאות צפופות, כיכרות וירידים הומי אדם תוך כדי נסיון לעקוב אחרי השלטים הקטנים של היורובלו, שהוביל אותנו מגדת הנהר לתוך כפרים ועיירות, סביב מגדלים וחומות מימיי הביניים וחזרה אל הדרך הראשית והמהירה שעל הדנובה. יותר ויותר רוכבי אופניים עמוסים בציוד החלו חולפים על פנינו, מגיחים מאחורינו או עוצרים בצד הדרך להפסקת אוכל ומנוחה.
את הלילות העברנו באתרי קמפינג שחלקם כבר היו עמוסי תיירים גרמנים בקרוואנים ואחרים בהם היינו הסנונית הראשונה של העונה.
היורובלו 6 לא הפסיק להפתיע
שמאלה לבוואריה, ימינה לאיראן
באחד מהאתרים האלה, פגשנו זוג רוכבים נוסף מדנמרק, שהגיעו ברכיבה מוינה- אוסטריה, אליה לקחו רכבת עם כל הציוד. הם סיפרו שהם בתחילתו של מסע שצפוי לארוך שלושה חודשים ושהיעד הסופי שלהם הוא לא פחות מאשר… איראן!
הכוונה שלהם היתה לרכוב דרך הבלקן עד טורקיה האסיאתית, לחצות את המדינה הגדולה ברכבת לגבול עם גאורגיה ולרכוב משם עד לגבול האיראני. לא היו אלה הזמן או המסלול שגרמו לי לקנא קצת, אלא העובדה שישנם אנשים, שדרכונם מאפשר להם ביקור ברפובליקה האיסלאמית המפוארת, בלי לעורר בעיות מיוחדות.
אני מתאר לעצמי שגם האוכל הפרסי המפורסם, טעים הרבה יותר במקום בו הפיכות פורצות חדשות לבקרים ורוחות דעאש נושפות בעורפך, הרכון מעל צלחת חורשט סבזי מהביל.
הזמנתי את הדנים לצפות בנחשי המים ששחו באגם הקטן שלידינו והתברר שלאחד מהבחורים יש פוביה רצינית ליצורים החלקלקים. די מצחיק בהתחשב בעובדה שהוא גדל דוקא בבולדר שבקולורדו (אבא אמריקאי) והיה רגיל לחזור לפנות בוקר ממסיבות, כשדובים נוברים סביבו בפחי אשפה. מעניין לדעת מה עלה בגורל שני אלה, לאור האירועים האחרונים שפקדו את טורקיה.
דני ענק ודני קטן לא פוחדים לרכוב לאיראן
קצת סלובקיה, יותר אוסטריה
זוכרים את המשפט האלמותי מגבעת חלפון “…לא יכלו לשים שלט קטן- ים ?!…” ?
אז במקרה של סלובקיה, יכלו וגם שמו שלט קטן- “Slovenko”. הידד לאיחוד האירופי! דמיינו לרגע, כמה נחמד היה יכול להיות לגור בהונגריה ולדעת שבקצה הרחוב שלך, במרחק של פחות ממאה מטרים, שוכנת מדינה קרובה ומעניינת כשכל מה שמפריד ביניכם הוא קו וירטואלי בלבד.
במרחק עשר דקות רכיבה מהשלט, יש שביל אופניים/ריצה/רולרבליידס באורך 20 ק”מ, שמוביל עד פארק באמצע ברטיסלבה- בירת סלובקיה. לחצנו קצת על הדוושות, צועקים משפטי עידוד בסגנון “קדימה בנות! לשרוף צלוליטיס, להוריד את המצות, שתיים, שלוש, ארבע!” מתחרים רק לרגע, בפלאטונים של כבישונים מקומיים ומזגזגים בין נערות חטובות ברולרבליידס ואצנים לכל מיני מרחקים.
שני לילות בהוסטל, שותף מונגולי נחמד לחדר, קצת עיר עתיקה ועוד יותר בירה ובכך הסתיים ביקורינו הקצר בסלובקיה, שעבורנו היתה קצת כמו “פונדק כושי רימון”- עצירה לא מחייבת ומהנה, בדרך לאוסטריה.
שלט קטן – Slovenko
בכתבה הבאה: עוברים למדינות דוברות הגרמנית…
