לידוויל 100- המסע של עידו לסמן ושמאי בקר אל קצה היכולת וחזרה (#3)

עידו לסמן ושמאי בקר הם מרוכבי האנדוראנס אפיק מרתון אופני הרים החזקים בארץ. מאחריהם כבר לא מעט תחרויות קשות בטירוף, קילומטרים הזויים, ומסעות אל קצה היכולת. הפעם הם עשו מעשה חלוצי והיו הישראלים הראשונים שיצאו לתחרות האמריקאית המפורסמת.אחרי שקיבלנו את החלק הראשון, והשני, הנה החלק השלישי של סיפור המסע המרתק:

עוד אנו משתעשעים ברעיון העיוועים לקבל אבזם מיוחד, תוך המייל ה – 47 לערך, כשכבר מתחילים לחלוף על פנינו בדרך חזרה (סימן מעודד – הלוא כן? – עוד מעט מסתובבים), ואובחנה האטה רבתית בקצב שלפניי. הקרתה תאונה? האם זו תחנת רענון לפנינו? או שמא, שיקרתי לעצמי במצח נחושה ובקול ענות חלושה: “אולי הספידומטר שלי זייף והגענו כבר לקצה הדרך?” לא ולא. 

מסתבר שהגענו לנקודת השיא (או השפל?) של התחרות, הלוא היא העליה לColumbine Mine. מדובר במכרה שנטוע אי שם בקצה העולם, שננטש זה מכבר (באמת, מאוד מפתיע), כאשר העלייה המדורדרת אליו אפשרית רק בהליכה, במקרה הטוב, או בהליכה תוך בכי מר ונאקות כאב, במקרה הרע. בחרתי באפשרות השנייה. “מוזר מאוד. מה קורה פה?” שחתי לעצמי,”הרי בסרט המצוין שצפינו בו לפני כשנה דווקא ראינו את ההוא (פנסיונר הרכיבה הטקסני) מטפס לכיוון המכרה באופן די משכנע, ודווקא תוך כדי דיווש. So what went wrong? – שינו את המסלול?”. ובכן רבותיי, העליה הזאת ממחישה לך, היטב-היטב, את ההבדל בינך לבין “ההוא”, אותו לאנס ארמסטרונג, הנזכר בתחילת רשימה מייגעת זו.

העליה למכרה הנטוש, הליכה כמעט סיזיפית של כ 45 דקות (!),  קשה מאוד. טרם חוויתי כמותה, בטח שלא בשילוב 162 קילומטרים. מדובר גם בשלב קריטי בתחרות. אז נכון שהירידה ממנה היא ראן ארוך של דאונהיל מרומם רוח, אבל המחיר  שגובה ממך אותה עליה מוגש בחשבון מיד לאחר גמר הירידה למטה. הנחמה היחידה – מהולה ברגשי רחמים כנים – היא לראות את כל אותם מאות של מדוושים במעלה ההר, פניהם אומרות תקווה, עוד טרם הגיעו למייל ה 47, השטני, והם לא יודעים עוד מה מחכה להם.

החזרה היא איפוא קשה מאוד, והחלום על האבזם המיוחד, שנגוז מזמן, הופך לקרב על האבזם ה”רגיל”, בשילוב הנסיון הקונסיסטנטי – זוכרים? – למצוא קצת חמצן באוויר הדליל.

<<< אוהבים את BIKEPANEL? אז תנו לנו Likeב Facebook ! >>>

העליה למכרה החלה נותנת בנו את אותותיה בדמות רכיבת Bonk ומאות רוכבים שעקפו אותנו “בחזרה” בדרך אל נקודת הפתיחה. תפילה חרישית אל אלוהי השרירים למנוע תפיסתם נענתה בחיוב, אבל הסבל הפך יותר ויותר ממשי, כאשר לקראת העליות של הסוף המיוחל הכל יורדים מהאוכף והולכים אט – אט, כשמה שמחזיק אותם מליפול הם קריאות ה Good job של המעודדים לכל אורך הדרך.

הספידומטר מראה כי הגיע המייל ה – 98, והנה מתברר כי מסלול הכניסה בחזרה לעיירה הוסט, שלא לומר הוארך, לדרך עוקפת שמוסיפה עוד איזה 10 דקות של דיווש, ואני נשבע לעצמי לתפוס את המארגן מיד לאחר ההגעה לקו הסיום, על מנת להבהיר לו את עמדתי הנחרצת והתקיפה ביחס לשינוי בלתי מקובל זה, על כל ההשלכות הפליליות הנלוות.  

רק שק הדמעות שלי, שהתפוצץ כשהכריזו את שמי “Ido Lasman from Holon “ עם חציית קו הסיום, הוא שהשכיח ממני את התוכנית למצוא האחראים ולהביאם למשפט.

גם שמאי וגם אנוכי זכינו לסיים “בזמן”, כשעה לפני הבאזר, ולולא הפאדיחה הייתי מסתובב היום בגאווה עם האבזם המושג. בעצת אשתי הסתפקתי במדבקה נאה על אחורי האוטו, האומרת LT100, אחת מתוך שתיים בארץ.

האם היה שווה? כן, כן כן.

המראות, הנופים, האנשים, המבטא הדרומי המשעשע, הדוב השחור והגדול (סמלה של קולוראדו) שחתך אותנו בכביש, האמריקאים החביבים שמעודדים לאורך כל הדרך, רכיבת האימון המשותפת עם הגב’ רבקה ראש (נורא נחמדה) יומיים לפני – כל אלה מוליכים לתשובה חיובית.

האם אחזור לשם? לא, לא ולא.

ראשית, יש לי נטיה דווקא לחבב חמצן, ומדובר במצרך נדיר בלידוויל (אמרתי כבר?). מעבר לכך, הבטחות יש לקיים, וזכור לי הרגע שבו על סף ההתעלפות שבו סיימנו, שמאי ואנוכי, את התחרות, שכבנו אפרקדן ליד המכונית, הבטנו איש בעיני רעהו, ונשבענו: לעולם לא עוד!

מאת: עידו לסמן