“פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל-שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב, תַּעֲשֶׂה אֹתָם” (שמות כ”ח).
בכל גבעה גבוהה אתה רואה עץ רענן. וכשגבעה קוראת לך ‘בוא טפס’ אתה עושה זאת. ומכל גבעה גבוהה אתה רואה גבעה גבוהה אחרת, ואתה לא יודע אם זו הגבעה שכבר ביקרת בה או אחת שטרם. ואין טעם להסתכל במפה כי הגבעות מבלבלות גם אותה. אז אתה אץ חיש-קל אל הגבעה ההיא, בתקווה שתמצא את הדרך אליה, בתקווה שיש לשם דרך, ואתה מגיע אליה מתנשף כמו שהתנשפת קודם. ולמעלה יש אותה הרוח. רוח חזקה שלא נותנת לך לשמוע. אז אתה מביט, מביט חזרה לגבעה ממנה באת או אל אחת אחרת, כזו שטרם. וחושב לעצמך שכל זה לא יכול להיות מקרה. מישהו תכנן את זה. מישהו רצה למתוח קו, אז הוא הקפיד לצייר קודם נקודות. מישהו רצה לשרטט מצולע, אז הוא הקפיד ליצור קודם קווים.
מאת: יותם קאופמן
צילומים: יותם ואוריאל.
מפת המאחזים של גוש שילה-עלי-לבונה. הציר המומלץ מקווקו בסגול. (מפה באדיבות המרכז למיפוי ישראל)
אתה רוכב על הכביש האדרה של יהודה ושומרון, כביש 60, ולא מבין מאיפה בא כל הטוב הזה. פתאום בתי יהודים מעליך, וכבר התרחקת די הרבה מהיישוב האחרון. אז מה זה פה? מי בנה את הכל ולא סיפר? מי הצליח ככה למתוח יישוב שבמפה מצוייר כנקודה?
הקרון של שכונת היובל, עלי. יותם קאופמן מביט אל השטחים.
זו מלאכת מחשבת, היתה התחושה שלי כשראיתי לראשונה את השכונות והמאחזים שסביב לעלי, שילֹה, ומעלה לבונה. מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב, כפי שתוארה מלאכת המשכן בתורה. אחת מנקודות הטורפה הגדולות של מה שנקרא בלעז ‘שטחים’ היא הבּוּרות. אנחנו לא יודעים איך זה נראה באמת. מהם היחסים בין הערבים ליהודים שם, באמת. מהם היחסים בין הערבים לרשות הפלשתינית, באמת. ואני לא כותב מתוך התנשאות, חלילה. כי גם אני לא ידעתי כלום עד שניגשתי לשם בעצמי.
היישוב עלי, עם שכם והרי גריזים ועיבל ברקע.
על שני גלגלים, ללא נשק, חשוף לפגיעה מכל כלי-רכב חולף או רועה כבשים עם עודף של אבנים ליידו. כשקראתי שבמשך 369 שנים שכן משכן ה’ בשילֹה, וראיתי את השרידים הארכיאולוגיים באתר ששימר את קדושת המקום דרך דתות אחרות, לא הייתי צריך יותר. כשהבנתי שהשם שילֹה השתמר עד ימינו במקום המדוייק כפי שמתואר בספרי יהושע והשופטים, אמרתי ‘די, תפסיקו’.
דרך גדעון, פנייה מערבה מכביש אלון. אספלט תמורת דם.
מעשה ההתנחלות החל בשילה. “וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם.” איך מצאו את שילה? אלוהים יודע. גם לנו לקח זמן למצוא את הדרך לשם. הגישה הישירה מירושלים דרך כביש 60 וואדי-חרמייה הידוע לשמצה נשללה לכתחילה. עם זאת, בכביש אלון כבר היה לנו פז”ם, ושמנו לב שמעט לפני המפגש שלו עם חוצה שומרון ישנה פנייה מערבה שנקראת ‘דרך גדעון’. הכביש שנמשך מאותה פנייה טיפס בחדות ונעלם מעבר לעיקול. במפות לא היה לו זכר. שאלנו וביררנו וגם מצאנו מפה לא רשמית, והבנו: הרפרטואר שלנו עומד להשתנות.
מדובר בקישור בין כביש אלון לכביש 60 שעובר דרך שילה, מקביל לקטע תפוח-מגדלים של חוצה שומרון, כלומר אפשר לתפור מסלול מעגלי סביבו בלי להקיף את כל העולם כמו שהיינו רגילים עם הכבישים הבודדים (הפתוחים ליהודים) שבשומרון.
הגילוי היה דומה בהתחלה לזה של טריק אבו-ג’ורג’, שמחבר בין כביש אלון לכביש הבקעה. אני מדגיש את ההתחלה, כי המגוון שהכביש הזה יצר עלה על כל ציפיותינו. הרכיבה בו היתה יותר מפתיחת צוהר לעבר כבישים לא מוכרים, היא היתה פתיחת דלת. ואו איך שהתפרצנו.
דרך גדעון, הרי גלעד ברקע.
הכביש נחנך ב-2006, כשלוש שנים לאחר הירצחו של גדעון ליכטרמן במקום. בתחילתו התנוסס נס עם שני פסים כחולים ומגן דוד, וגלעד עם הכיתוב משירת האזינו “כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.” הפסוק הזה לבדו נותן את השוונג שדרוש כדי לעבור את הקיר שמייד אחריו. יש שיעדיפו ג’ל. הקיר הוא חלק מטיפוס של קילומטר-שניים בשיפוע 9-10% ממוצע. הוא מסתיים בצומת ‘יישוב הדעת’ שממנו פנייה שמאלה מובילה לעדי-עד, וימינה לקידה (ובהמשך אש-קודש).
המשך הרכיבה לכיוון שילה מתבצע בין כרמים של זיתים וענבים, עבודה עברית. בערך באמצע הדרך ישנה פנייה ימינה למאחז אחיה, עם טיפוס אימתני ששווה בשבילו לסטות מהדרך ולחזור אליה חזרה. בהמשך, בבית הכנסת של שבות-רחל ניתן לבצע הפסקה. הכביש חוצה את היישוב וממשיך לשילה תוך מעבר בתצפית על בקעת שילה ושדותיה. מהבקעה הזו מתחיל את דרכו לים התיכון נחל שילה. הוא נשפך לים בתל-אביב, אבל נקרא שם ‘ירקון’ – כבר דיברנו על זה פעם. לאחר הפנייה לישוב שילה עצמו, עוברים בשער ולאחריו המפגש עם כביש 60.
הטיפוס לאחיה
עד כאן הקפה ראשונה. מכאן, פנייה דרומה מובילה לירושלים, פנייה צפונה- לשכם.
יש עוד אפשרות: לחצות את הכביש ולטפס אל גבעת הראל. הטיפוס מתון ביותר, ומקביל לפיתולי כביש 60 שעובר מתחת. האטרקציה ביישוב היא מזבח קדום על ארבע-קרנותיו, עדות ליישוב ישראלי מלפני 67′.
מכיוון שהטיפוס הזה הוא ללא מוצא, צריך לרדת חזרה לכביש 60, עם המשך רכיבה לכיוון עלי במגמת ירידה, כאשר מצד ימין משקיף אתר המשכן של שילה. החלק הזה של כביש 60 הוא חדש יחסית ומוגדר כעוקף את התוואי המקורי. די מהר מגיעים לעלי. הכביש מקיף את היישוב משלושה כיוונים, אך את זה רואים רק בצילום לווין ולא מנקודת מבט של נמלה על שני גלגלים. לכן נראה כאילו היישוב פרוס עד אין-סוף. לכן התפעלתי באותו יום ממלאכת המחשבת.
אתר המשכן בשילה בקדמה, בתי עלי וגבעת הראל ברקע, ואריאל באופק מימין.
אבל אני מקדים את המאוחר. לפני שמקיפים את עלי על הכביש הראשי, רצוי לטפס לתוכו. זה מתחיל בקילומטר ומשהו של 9%, וממשיך באופן מתון יותר לשכונה הגבוהה, שכונת היובל, שנמצאת כ-850 מ’ מעל לים. כשמעפילים לשם, בתום 5 קילומטרים מהכניסה ליישוב, מבינים. רואים את הים, כשבהיר. רואים את החרמון, כשבהיר. אבל יותר מכל, רואים משם את יתר הגבעות בהם כבר ביקרתם.
רואים את התשתית, את המארג, את רשת קורי העכביש שהם הכבישים שמובילים אל נקודות ההתיישבות שהן כמו אבני החושן שמספרות את האמת על צוואר הכהן שבמשכן. רואים שתא שטח עצום ומיושב, שיש המגדירים אותו ‘מבודד’, אך הוא גדול כמו כפר-סבא ורעננה עם תוספות. מדרום, תל שילה והר בעל-חצור. מצפון, גריזים-עיבל. ספרי יהושע, שופטים, ושמואל קמים לפתע לתחיה. קרבות המכבים היו ממש כאן סביב. שם הבנתי שישנם עמים שהם שומרי מסך, וישנם אלו שהם מנהלי תוכן.
העלייה לעלי ושכונת נוף הרים מימין (בהמשך, שכונת היובל)
יש שם קרון, בשכונת היובל, קרון שצריך לרדת אליו טיפה ברגל. לייד הקרון יש סוכה, שממנה לא צריך להגיע לאף מקום אחר. אני חושב שמלבד הסוכה של מצוקי דרגות, זה המקום הטוב ביותר בו עצרתי להפסקה. הפסקה בכלל, לא רק מאופניים.
מהסוכה הנוף נשקף כלפי מערב, כאשר היישוב הבולט הוא מעלה לבונה. אחד הפריטים שצדה עיני בפעם הראשונה בה ביקרנו שם היה כביש שיוצא מתוך כביש 60, ממול לכניסה לעלי. בדומה ל’דרך גדעון’ זה היה כביש לא ממופה, ולא היה ברור לאן הוא מוביל ואיך. נבירה חוזרת במפות העלתה שהכיוון הוא גבעת הרא”ה. שכונה של עלי שקרובה יותר ליישוב מעלה לבונה ואף מתחברת אליו בכביש. כלומר הכביש הניבט אינו כזה ללא מוצא, והוא מחבר בין התוואי החדש של כביש 60 לזה הישן. זה היה מוזר בהתחלה, כי למעלה לבונה כבר טיפסנו בהזדמנות אחרת מהצד השני ולא הבחנו בחיבור הזה, או שלא הקדשנו לו תשומת לב.
טיפוס לשכונת הרא”ה, בתי מעלה לבונה ברקע.
בפעם הבאה שביקרנו במקום כבר טיפסנו גם לרא”ה. ומדובר בעוד טיפוס שלא כדאי להחמיץ. קילומטר וחצי על 11%. תוך כדי הטיפוס היישוב מעלה לבונה נמצא מול העיניים בעוד גבעת הרא”ה עצמה מוסתרת. מעט לפני המאחז עצמו ישנה הסתעפות חדה ימינה. היא מובילה לקיר קטן שמייד אחריו החיבור לכביש 60 הישן, שמי שבא ממנו הנוסע לא יסתכל על הפנייה הזו פעמיים, היא נראית כמו כביש חקלאי סתמי. לכן פספסנו אותה בפעם הראשונה.
הטיפוס לרא”ה ומעלה לבונה, סולמות וחבלים.
כאן המקום להזכיר שמעלה לבונה הוא יישוב שנקרא ע”ש עלייה. המקום נזכר בספר שופטים בנ”צ הכי מדוייק בתנ”ך המתאר את מיקומה של שילה בהקשר של חג ט”ו באב: “חַג יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל, מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה, וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה.” הכפר הערבי לובאן-שרקיה וחאן-א-לובאן שנמצאים למרגלות העלייה משמרים את השם עד היום, תודה. העלייה עצמה נראית בול כמו שצולמה לפני יותר ממאה שנים. עלייה שלוקחת את עצמה בקלות עם ארבע סרפנטינות ארוכות ארוכות, והיא חלק מכביש 60 המקורי (דרך האבות) שעדיין קיים, אבל עובר בתוך הבתים של סינג’יל ולכן פחות מומלץ לרוכב המזדמן. היא גם עברה שדרוג לאחרונה, החלפת אספלט, התקנת גדרות. טיפול קומפלט של מע”צ עבור שתי מכוניות וחצי שעוברות שם בשעה. הבאים מכיוון הרא”ה ירדו אותה כמובן, מייד לאחר הפנייה ליישוב לבונה על שפת מתלול גבוה.
מעלה לבונה המשודרג. הבתים הגבוהים של אריאל באופק.
מעלה לבונה. שלוש מאות שונות. כיום, ככתוב, יש גרסה משודרגת.
לאחר הירידה של מעלה לבונה מתמזגים עם כביש 60 המודרני, וניתן להמשיך לרכב עליו עד אריאל או צומת תפוח; ומשם לכביש אלון, בקעת הירדן או מישור החוף. המסלול כולו רוקד בגבהים 550-850 מ’ מעל לים ואין בו מישור. התפריט המאחזי הוא לבחירתכם. רק זכרו: השומרון הוא לא רק שטח אימונים, הוא בעיקר שטח מחייה.
מעלה לבונה, שלג דאשתקד.
מאת: יותם קאופמן
צילומים: יותם ואוריאל.
ומה אתם חושבים על רכיבה בשטחים? על ההתנחלויות? על הכתבות של יותם קאופמן בבייקפאנל? התבטאו בתגובות!