השבוע יצאה הודעה קטנה לעתונות מטרק העולמית. ב CTC יבואנית טרק לישראל אפילו לא העבירו אותה אלי- הם לא עושים מזה עניין גדול. אבל בעיני לשוק הישראלי בכל זאת יש פה עניין משמעותי: השקת גרסת טריאתלון לטרק מדון, ובה סטם חדש, ומחבר לאירובאר לטרק מדון.
מאת: גיא חלמיש
תלונה חוזרת במבחנים
עוד כשראיתי את המדון החדשים לראשונה בביקור במשרדי טרק בארה”ב, אחרי שהציגו לנו את האינטגרציות המרשימות, את החלקים הייעודיים (קוקפיט, חיבורים ל Flare – נצנץ היום המפורסם של בונטרגר) וכמובן- את ה Trek Madone, שאלתי את מנהלי המוצר האם יש איירובר ייעודי למכונה הזו? זה התבקש- הרי מכונת האווירודינמיות הזו, במיוחד עם גלגלי ה 60מ”מ החדשים של בונטרגר שהלבישו בהם אותה עבורינו, היתה הדבר הכי קרוב ל Speed Concept שאפשר לתאר- חתכי קרבון רחבים, מאות שעות בתוכנת ה CFD לשיפורי האווירודינמיות, תחושה של נג”ש אבל עם ורסטיליות של אופני כביש. התשובה שלהם היתה – בהמשך…
בכל מבחן של אופני כביש אווירודינמיים אני מצטלם ובודק את “תנוחת הנג”ש” שלהם- רכיבה על הכידון ללא אירובאר, אבל שימוש בחלקו העליון הרחב והאווירודינמי כדי לרדת נמוך, ליישר את הגב, ולתקוף את הרוח. אני יכול לרכוב כך לא מעט, אבל- זו לא הצורה הנכונה לנג”ש, ורוכבים רבים צריכים את הביטחון של האירובר לאחוז בו, להעביר בו הילוכים, וגם לקבל עוד דרגה אחת נוספת של אווירודינמיות באמצעות עיגון המרפקים קרוב יותר זה לזה והקטנת שטח הפנים. גם במבחן המדון התלוננתי מעט על העדרו של האיירובר: “מתבקש שלאופניים אווירודינמיים תהייה אופצית הוספת אירובאר חכמה שמתלבשת על הכידון הקיים, או מאפשרת להחליפו ולא נתקלתי בכזו.” כתבתי אז.
עם כל השקת אופני כביש אווירודינמיים חדשים, אותה פינה של אירובאר- ההשלמה האחרונה שהיתה דרושה, לא קיבלה את הטיפול הראוי לה. ניכר בכל השקות אופני הכביש האווירודינמיים שהחברות לא חשבו על הטריאתלטים עם המוצרים האלה, אלא בעיקר על רוכבי כביש. האוריינטציה של מנהלי המוצר היא פשוט אחרת. אולי גם פחדו קצת מקניבליזציה של אופני הכביש האווירודינמיים ממוצר הנג”ש המלא שלהם- שגם ככה השוק שלו קטן יותר.
נג”ש או כביש?
תנוחת הגוף שלכם… אין ספק שהגיאומטריה הקיצונית, התנוחה הקדמית יותר, והפרונט הנמוך יותר של אופני הנג”ש מאפשרים לכוון אתכם ליציבה אגרסיבית על האופניים. היא תהייה נמוכה יותר, נכונה יותר על הפדלים עבור נג”ש, מכונסת ומכוונת. היא גם תכניס אתכם לראש פסיכולוגי אגרסיבי ותחבר אתכם להווית הטריאתלון.
רק שנותר פער אחד קטן אצל לא מעט טריאתלטים שאני רואה: היכולת שלהם להחזיק את התנוחה הקיצונית הזו פשוט לא קיימת. אם אתם קונים אופני נג”ש אבל המכוון שלכם שם אתכם גבוה על ספייסרים, ואתם מעל סף מסוים של הגבהת החזית- מוטב כבר שתקנו אופני כביש אווירודינמיים עם אירובאר כי ממילא אתם לא משתמשים בגיאומטריה הייעודית הזו כשהגבהתם כל כך. תוכלו להגיע לאותה רמת רכינה עם אופני כביש אווירודינמיים וכמעט לא תפסידו מהירות ברמת יכולות השלדה. עדיין יוותר ההבדל בזווית האוכף (אבל יש טווח שבכל זאת תוכלו להשתמש בו על מסילת האוכף).
איירונמן מול טריאתלון- בהנחה שאתם מסוגלים להביא למקסימום את התנוחה הנמוכה, ונג”ש מתאים לכם, הפער הקטן ביכולות האווירודינמיות של שתי השלדות יבוא לידי ביטוי ככל שתרכבו זמן ארוך יותר. ב 40 ק”מ קשה לייצר הפרש משמעותי רק מהבדלי האווירודינמיות של דגם הכביש האווירודינמי והנג”ש אולם על 180 ק”מ, אם אתם מחזיקים את התנוחה כמו שצריך כל הדרך, תצברו הבדל מסוים. גם פה נשאלת שאלה גדולה האם חובבנים שעיקר מטרתם היא לסיים את המרחק מקבלים החלטה נכונה ברכישת אופני נג”ש שאינם נוחים. הנוחות גם לה תרגום למהירות ובמיוחד לאורך זמן ארוך ובתחרות שרידה כמו האיירונמן. אם אתם בתנוחה מאולצת מדי ומתחילים לזוז, להתרומם, להתיישר מדי פעם… תפסידו יותר משתרוויחו.
מסלולים הרריים ו/או עם רוח חזקה- ככל שהמסלול הררי יותר, או סובל מרוחות צד חזקות, הנטייה לאופני כביש אווירודינמיים עם אירובאר צריכה להתחזק. אופני נג”ש אינם נוחים בעליות, קשה יותר לרכוב בהם בעמידה, הם לא נעים בקלות מצד לצד בעמידה ולפעמים פוגעים עם הברכיים באירובאר. בירידות מפסידים לא מעט מהירות עם אופני נג”ש בשל הגיאומטריה והתנוחה הפחות מתאימות לכך. אם המסלול הררי במובהק אין ספק שאופני הכביש האווירודינמיים יהיו מוצלחים יותר עבורו. ההתלבטות קשה יותר בעיקר במסלול כמו הישראמן שם יש עליה משמעותית אבל גם לא מעט קטעי נג”ש קלאסיים בנוסף.
נלחמים על הפודיום- בואו נכנס לפרופורציה. אם אתם חובבנים שדקה לפה או לשם לא באמת תשנה להם את החיים ולא תגרום לקריירה שלכם לנסוק, הרי שעדיף להנות מהוורסטיליות של אופני כביש, מההתאמה שלהם לאימונים וליום יום, למסלולי עליות, וטיולי כביש בחו”ל. רק אם אתם אתם בקצה העליון של הדבוקה ונלחמים על הפודיום- שם הנוחות והוורסטיליות שלכם פחות חשובות. שם הגיוני להלחם על כל שנייה ולרכוש מוצר ייעודי ומתמחה כמו אופני נג”ש. שם גם נמצאים אנשים שבאמת מסוגלים להחזיק את התנוחה הזו כהלכתה ולהפיק ממנה את המירב.
תביאו איירובאר למדון!
יש עוד יותר לאן להתקדם
סוף סוף מושק הפתרון הזה, וזה מתבקש. עוד לא התנסיתי עם המוצר ואני לא יודע איך הוא מרגיש אבל זו ללא ספק השקה רלבנטית להרבה ישראלים. זה לא שאי אפשר כבר היום לשים אירובאר על כידון אופני כביש אווירודינמיים, אבל כדי שזה ייראה טוב וישתלב עם הכידון האווירודינמי המשולב של דגם האופניים, צריך מוצר מתוכנן על ידי היצרן מהתחלה ועד הסוף.
למרות שזו קפיצת מדרגה באלגנטיות והשילוב, לטעמי טרק הלכו פה על פתרון קל יחסית של אדפטציה מהירה של הסטם ולא מערכת קוקפיט חדשה לגמרי – שהיתה יכולה לאפשר יותר דרגות חופש לגובה המרפקים ויישור קו נמוך יותר של ידיות האחיזה עם הכידון. הייתי רוצה לראות אפשרות להתקין את ריפודי המרפקים בגובה הכידון ללא הגבהה כלל וכך להתקרב עוד קצת לתנוחה הכי נמוכה שמאפשרים אופני נג”ש, ואת ידיות האחיזה אל הכידון בקו ישר בגובה הסטם או בחיבור תחתון- שזה ירגיש עוד יותר כמו כידון נג”ש אינטגרלי נמוך ואגרסיבי שיטשטש עוד צעד את הפער בין הנג”ש לכביש אווירודינמי. ברמה התאורטית זה היה יכול להיות מגניב, אבל ברור שליצרן ענק, עם שיקולי גודל שוק, מורכבות ותחזוקת חלפים פתרון כזה היה מייצר כאב ראש, כך שעסקית הם עשו את הדבר הנכון. עוד להגנתם נזכיר את העובדה שבסוף רוב החובבנים מוסיפים כל כך הרבה ספייסרים, שהרעיון לאפשר משהו ממש נמוך יפגוש מעט לקוחות יחסית…
לסיכום: מדוע שטריאתלט חובב ירכוש אופני נג”ש?
אי אפשר לברוח מהעובדה, שההתלבטות הזו מונחת לפתחו של כל טריאתלט בבואו לקנות את הזוג הבא שלו. כאשר אופני הכביש האווירודינמיים משתפרים והופכים מהירים יותר נגד הרוח, נשאלת השאלה מדוע שרוכב חובב יקנה אופני נג”ש? לאחר שטרק השיקה את האירובאר הזה שמשתלב יפה עם האופניים, על מוצר כביש שכולו כבר משדר אווירודינמיות קיצונית, המטוטלת נעה עוד קצת לכיוון אחד.
? רק פעם אחת בשבוע- הניוזלטר של בייקפאנל לא מציק ומעניין על אופניים:
