החזית הקרה הזו יצאה מפרופורציה. חורף ישראלי אמור להיות משהו נעים, שמשי יחסית, ומושלם לרכיבה – ולא להראות כמו דלי של מים בטמפרטורה של 3 מעלות שנשפך עלינו מהשמיים בלי הפסקה מתוך מטרה מרושעת לפגוע בהכנות שלנו לגראן פונדו ישראל.
אחרי שבועיים קשים מבחינת רכיבה – כלומר ללא רכיבה כמעט (מסיבות אקסוגניות), ולחץ הולך וגובר להשלים קילומטרז’ הגיעה השבת הזו, ודווקא היא כמעט בלתי אפשרית לרכיבה בחוץ. פה המקום להגיד, שלמרות שאני מחויב לרכיבה, עדיין, אני גם מחויב ליהנות ממנה, והכיוון של ספיגת גשם וקור תוך כדי סיבוב דוושות לא נתפס אצלי בתור הנאה. כשקר ורטוב בחוץ אני מפעיל את הפריבילגיה של אנשים שגרים במזרח התיכון ומחכה עוד יומיים לשמש שתצא. אבל השבוע הזה, הפריבילגיה הזו לא הוכיחה את עצמה כאפקטיבית. שבוע שלם של גשם שחיסל את הוויקאנד מבחינת רכיבה לכל מי שצפונה מבאר שבע, מה שהוביל אותי לשקול ברצינות את האופצייה שלא תשקל בימים כתיקונים: ספינינג, או סייקלינג, או איך שלא קוראים לאותו הדבר בדיוק – מבלי להפר סימן רשום של מישהו…
אל תפסידו כתבות אופניים מעולות:
תשאלו למה לא טריינר? ובכן, הרעיון של שליפת הטריינר בכל פעם שיש גשם, או כשאין זמן לאימון אמיתי בחוץ, היה קסום ומופלא! הוא נראה כמו הזדמנות (באמריקאית זה ממש נשמע מרומם המילה הזו… Opportunity!) להתאמן בסתר כשכולם מאבדים את כל הכושר שלהם ורק אני הולך ומתחזק, נהייה תותח על, שורף את הסינגלים והאספלטים בשנייה שכולם מוציאים את האף…
ובכן הרעיון הזה נמצא כתאורטי בלבד.
היה לי טריינר. באמת שניסיתי – ונכשלתי כישלון חרוץ. ניסיתי כמה וכמה פעמים את הטריינר בבית ולבסוף, אחרי שהתייבש בארון איזה שלושה חורפים, כשלתי ומכרתי אותו. עדיף יומיים בלי לרכוב מאשר להתעסק בשעמום הזה. ואגב חוץ מזה, אני לא אוהב את התחושה השברירית של האופניים על הטריינר. משהו בסטטיות של המתקן גורם לאופניים להרגיש אומללים וחלשים ביחס ליציבות, הביטחון והקונטרה שמספקים אופני ספינינג. אם אי פעם יהיה לי מתקן לאימונים כירורגיים בבית הוא ודאי יכיל מד ואטים.
אז בדקתי בספורטן המקומי ומתברר שיש שני שיעורי ספינינג ביום ושניים רצופים בשבת בבוקר. הרמתי טלפון אבל מתברר שבשבת אי אפשר להזמין בטלפון – חייבים לבוא שעה לפני האימון ולהירשם במקום. כן, אלה ודאי הצלקות של ספק השירות המקומי שלמד שלא כדאי לסמוך על רישום טלפוני, ואתיקת הביטול של הישראלי המצוי. הוא נרשם, לא מגיע, ולא טורח לעדכן את ספק הספינינג לגבי הביטול… נגשתי למקום בבוקר האימון בהבנה והכנעה, ורשמתי את עצמי על הטופס.
כדי להעביר את הזמן עד לאימון עליתי על אופני הכושר של חדר הכושר שליד חדר הספינינג. דיכאון. לא ברור למה, אבל גם במקומות שמספקים ספינינג (או סייקלינג…) כהלכתו, תמצאו את אותם אופניים נייחים וגרועים – מוצר מבעס של חדרי כושר. בשם האלקטרוניקה והכאילו שכלולים שלו תקבלו תנוחה מצ’וקמקת וחסרת יכולת התאמה אישית כמעט, אוכף של אופני עיר, ללא SPD בדוושות ועם גומי מכוער שאמור לתפוס את הנעליים שלכם. נעלי התעמלות גמישות בד”כ… למה הם לא שמים אופניים נורמליים גם בחדר הכושר? פלא שזה המכשיר היחיד שנטוש תמיד?
נקודת האור באה דווקא מהכיוון המקצועי: בניגוד לחוויות ספינינג שליליות מהעבר שלי, לא היו פה תיזוזים וקפיצות מיותרות, אלא סט שיכול היה לצאת מאימון של רוכבי אופניים קלאסיים: אחרי חימום טוב שכלל שני סטים עיקריים, נכנסנו לחמישה קטעי “עלייה” של חמש דקות ודקה בין עלייה לעלייה. כל חמש דקות כאלה הכילו שתיים וחצי דקות של עומס מתגבר בעדינות (רבע סיבוב בכפתור ההתנגדות), חצי דקה בעמידה (אחרי העלאה נוספת של התנגדות), ואז משיכה של עוד שתי דקות על אותה התנגדות ובסל”ד נמוך יחסית. לא רע. בהפסקת הדקה לא הייתה הורדה מוחלטת של העבודה אלא מעבר לסל”ד גבוה שמאפשר התאוששות בתוך המאמץ.
כדי לגוון את החיים שובצו מדי פעם בשתי הדקות הראשונות ברמות ההתנגדות הנמוכות של כל סט תרגילים של חצי דקה לכל צד: פעם פידול עם רגל אחת – מאמן סיבוב עגול, משיכה, ועבודה יפה של כף הרגל, ופעם עמידה עם השארת יד אחת בלבד על הכידון – שעוזרת לך לגלות את כל השרירים הקטנים והמייצבים ששכחת או שלא ידעת שהם מעורבים ברכיבה. ותוך כדי האימון הזה אני חושב לעצמי שדווקא אלה הדברים שיכולים לבדל ולהצדיק את הספינינג הזה יותר מהכל, כי קשה יותר לעשות אותם ברכיבה בחוץ.
(באימון נוסף שבדקתי עשינו עבודת סיבובי רגליים מצוינת – שוב בסטים ארוכים ולא תזיזתיים מדי, והפעם עם חיזוק של אותה מכונת טופים בדיוק לפסקול מחתונות אולם בשנות ה-80. ארתה מצהירה I Will Survive, ומישהי אחרת מספרת ש “איטס ריינינג מן”… שני נושאים רלבנטיים מאוד למצבי כרגע)
לקראת סוף האימון מלי המדריכה שואלת אותי משהו, ואני מצליח להבין את השאלה מבעד לרעש מחריד האזניים:
“אתה רוכב בחוץ?”
“כן..”. עניתי, מבעד לדופק של 95% מהדופק המקסימלי שלי.
“רוכב כביש, נכון?” היא שואלת (אבל לא ממשיכה להגיד את מה שאני חושב שהיא מתכוונת אליו כשהיא רואה את חלק הגוף העליון המשוחרר שלי, ותנועת הפידול העגולה: “רוכב כביש – לא שטח…”).
“גם הרים”, אני מנסה להגיד, רק שיוצאת לי מן עווית-נהמה טיפוסית לרוכב שהדופק שלו כבר ב 99%.
“איך רואים ישר שאתה רוכב כביש” היא אומרת. “קדימה – דקה אחרונה תנו את הכל”.
טעון בכוחות חדשים ומאושר מהחיזוק המפתיע הזה אני מתכנס בעצמי, עולה ל 110 סל”ד, מרגיש את הרגליים הולכות להתפוצץ, וסוגר את הדקה האחרונה בכל שארית הכוח שעוד נשארה לי.
אהבתם את הכתבה? היה מעניין? אז תנו לנו לייק Facebook (בקישור זה)
כתב: גיא חלמיש
