מתברר שיש כמה רוכבים שמאוד רוצים להגיע לאפיק ישראל ולהשתתף, אבל מפחדים. האמת אנחנו מבינים אותם: התיוג "תחרות" מרתיע חלק מהרוכבים שהמינוח מרחיק ומלחיץ אותם, אולם המציאות של תחרויות מרתון כאלה נתונה לשליטה ובחירה של כל רוכב לעצמו: בזמן שהתחרות מתקיימת בעוז בשפיץ הקדמי, כל שאר הרוכבים יכולים לבחור את רמת המאמץ, ולהנות משלושה ימי רכיבה מדהימים, בעונה הכי טובה של השנה, ובאווירה תומכת. עפר חן – אחד הנרשמים הראשונים לאירוע מספר איך הוא רואה את אפיק ישראל, ולמה הוא לא יתן לאירוע כזה לעבור בלי להיות חלק מהחוויה.
*גילוי נאות: אפיק ישראל הם ספונסר של בייקפאנל ואנחנו פועלים לסייע להצלחתו.
אפיק ישראל – האם כל אחד יכול? מאת עופר חן
מיד כשהוכרז אפיק ישראל נרשמתי לאירוע במסגרת זוגות מעורבים עם טלי שותפתי למטרה. למה? התשובה שלי מאד פשוטה – כי הוא קיים ואני לא אתן לארוע ייחודי כזה לקרות בלעדי!
כמה מילות רקע
חגגתי בחודש מאי האחרון 54 שנים מלאות ותמימות, המילה "מלאות" מגדירה אותי בצורה הנכונה ביותר. אני עונה להגדרה הרווחת בין רוכבי האופניים "שמנמוך". כלומר שמן ונמוך. ואם אהיה קצת יותר מדוייק אז על 170 הסנטימטרים שלי (ברוח גבית נאותה) מתפזרים לא פחות מ- 85 ק"ג וזה אחרי שהורדתי כבר 6 ק"ג בחודשים האחרונים.
אז כמו שניתן להבין אני והמשקל אוייבים תמידיים והוא תמיד מנצח גם בקרב וגם במערכה אבל אני אף פעם לא מתייאש ולא מרים ידיים ותמיד מתמודד עם המשקל ומנסה ללא הפסקה למצוא את התזונה הנכונה והתמאימה לי בסגנון החיים המוטרף שלי. בכל פעם שאני מגיע לעליה אני יודע שבזמן שהרגליים החזקות שלי דוחפות אותי קדימה בעוצמת וואטים גבוהה, המשקל העודף שיושב לי בחגורת הבטן מושך אותי לאחור ושוב אני מקיז דם ומגיע אחרון לסוף העליה. במישורים אני רוכב טוב, בירידות אני טס אבל כששיפוע הכביש הופך להיות חיובי, כולם מתקדמים ועוברים אותי בקלילות ואני שוב מקלל את עצמי על המשקל העודף שמבלה איתי ביחד בעליה.
הרומן שלי עם הספורט החל בשנת 2003 ולאחר פציעת סקי קשה שתוצאותיה הסתכמו בברך שמאל מידלדלת כולל רצועה צולבת קרועה, מיניסקוס קדמי ואחורי פגועים קשות והרבה אגו מרוסק עקב התלהבות יתר שגרמה לפציעה. במסגרת השיקום לאחר ניתוח אורטוסקופיה נתקלתי במודעת פרסומת לקבוצת טריאתלון ושם הכל התחיל.
בגיל 45 עם עודף משקל, בטטת כורסא וטלויזיה הפכתי להיות "טריאתלט". הסיבה שאני מסמן את המילה במרכאות כפולות היא משום שחוץ מהשיוך לענף הטריאתלון, שום דבר גופני לא משייך אותי לסוג ספורט זה. כמו שכתבתי, כל חיי אני נאבק בעודף המשקל והוא תמיד מנצח בכל קרב ובמערכה. אני לא רץ כאיילה אלא דומה יותר לבולדוזר שכותש את המסלול, בגדי הרכיבה נראים עלי מין הסתם "טיפה" מגוחכים עם הבטן המשתפלת והמותניים שמזמן לא רואים אותם, ובבריכה בגד הים "ספידו" לא מיי יודע מחמיא לי.
ראש ברזל
למרות כל האמור לעיל, יש לי מעלה אחת ויחידה שמחפה על הכל – ראש חזק או יותר נכון ראש ברזל. אין אתגר שאני לא מסוגל לעמוד בו ולסיים אותו בכבוד, גם בתקופת שיא הכושר וגם בתקופת פציעות או מחלות.
כאשר הבנתי ששום דבר לא יכול לעצור אותי ואני מסוגל להשלים כל אירוע ספורט, נרשמתי בשנת 2004 לתחרות ספרינט הראשונה שלי בתל אביב. היה קשה מאד, סיימתי מותש וחסר כוחות אפילו לדבר, אבל הבנתי דבר מאד פשוט – ככל שאני מתאמן ומתחזק כך גם הקושי מתחזק איתי ביחד כיון שאני שואף ליותר. אחרי שנה של תחרויות ספרינט שונות החלטתי שאני בנוי ליותר ונרשמתי בשנת 2006 לתחרות חצי ישראמן אילת. שוב תחרות קשה מנשוא, שרירים שצורחים "הצילו אנחנו לא יכולים יותר" ואחרי שבע וחצי שעות הגעתי לקו הסיום כמעט בזחילה.
לאחר שהשלמתי את האתגר הזה, הבנתי שצריך משהו חזק יותר ועוצמתי יותר ובשנת 2007 נרשמתי לתחרות איש הברזל באוסטריה. שוב חוויתי תחרות שהביאה אותי לאפיסת כוחות מוחלטת ולתשישות שלא ניתן לחוש ולהבין, אבל סיימתי את התחרות בזמן של 15 שעות, שזה לא משהוא עבור ספורטאים מן השורה אבל הרבה מאד עבורי.
מאז אני דואג לרכוב אחת לשנה עם עובדי חברת תדהר רכיבת כביש לאורכה של המדינה במשך יומיים שלושה, מטפס את העליות הקשות ביותר כולל לחרמון, מצרף רכיבות שטח ארוכות ומתמקד בעיקר באופניים, כיון שזו הבחירה הראשונה שלי בספורט. ניסיתי בעבר להתחבר לקבוצות טריאתלון, קבוצות אופניים חובבניות ותחרותיות, קבוצות ריצה ואף קבוצת שחיה, אך בסופו של דבר אני תמיד חוזר לנקודת הבסיס שלי – אני יוצא בבוקר לריצה או לרכיבה מהבית בלי לקבוע, בלי להתחייב, בלי להבריז לחברים ובלי לכעוס על חבר שהבריז.
בסופי השבוע יש מספר אופציות רכיבה עם חברים כאלו ואחרים, כביש או שטח, תמיד תהיה חברה נעימה כי בין רוכבים תמיד נעים להיות.
אז למה אני נרשם?
הרי כל תחרות כזו היא מעבר ליכולות שלי ללא ספק. אני מסיים אותה עם הלשון בחוץ ומקלל את כל העולם ובן דודו. בעיקר אני מקלל את עצמי ששוב איתגרתי את הגוף לרמות יכולת מעבר למה שהוא מסוגל, ובכל זאת, שוב ושוב אני נרשם לאתגרים נוספים, למה? התשובה מאד פשוטה – בכל פעם שאני רואה פרסום מעניין, האדרנלין בדם מתחיל לגעוש ולזרום ומוביל אותי ישירות לדף ההרשמה לתחרות, ורק אחר כך אני יושב לחשוב מה עושים ואיך. קודם כל נרשם ואחר כך חושב. ממש כמו בני ישראל במעמד הר סיני – נעשה ונשמע!
בנוסף לאפיק ישראל, נרשמתי גם לישראמן אילת בינואר 2014 וכל זה בוצע לאחר חזרה מפגרה בת חמישה חודשים עקב פציעות ומחלות שליוו אותי כל החורף. אין לי אשליות לגבי מיקום ותוצאות, אני אהיה מן הסתם במקום טוב בסוף אז אין סיבה להיות בלחץ. כיום רמת הכושר שלי היא נמוכה או אולי קרובה לבינונית מינוס, מה שזה אומר שכל אימון קל או בינוני הוא קשה או קשה ביותר שלא לדבר על אימונים עצימים.
תוכנית האימונים שלי
- ימי שני ורביעי – רכיבות ליד הבית, שעה וחצי לכל היותר, מנסה לשלב קצת ספרינטים ועליות קצרות.
- ימי שלישי וחמישי – אימון ריצה 45 דקות בתוספת אימון שחיה 45 דקות, סה"כ שעה וחצי.
- יום שישי- רכיבת שטח עם השותפה שלי לאפיק ישראל. מתאמנים על רכיבה משותפת, חלוקת כוחות, דרפטינג נכון, קצב קבוע, שמירה אחד של השניה וההיפך.
- יום שבת – רכיבת נפח עם חברים, 80-100 ק"מ במסלול מעגלי כדי לחזור לקפה של אחרי (יותר חשוב מהכל לשיפור הכישורים החברתיים). מסלול כולל מישורים וגבעות ולעיתים אימון באזור הררי
וכל זה כמובן ברמת התכנון…..
בפועל יוצא לי להתאמן 4-5 פעמים בשבוע כולל סופ"ש ובסך הכל 10-12 שעות אימון שבועיות. זה אולי נשמע מעט למי שמתכוון לרכוב שלושה ימים רצופים כ-100 ק"מ ביום, ואולי זה נשמע הרבה למי שרוכב 1-2 פעמים בשבוע בעיקר בסופ"ש. לי המינון הזה מתאים בצורה אופטימלית. יש לי תוכנית מסודרת לכל השבוע, אני לא נעדר מהבית לשעות ארוכות ולא מתנתק מהמשפחה על טהרת קידוש הספורט. אני לא קם בחמש בבוקר ומסתער על השבילים והכבישים וגם לא נרדם בתשע וחצי בסלון מול הטלויזיה. הכל ענין של מינון מדוייק שנע בין לא להגזים יותר מידי ובין לא להתפנק בבוקר לעוד שעת שינה.
אני לא מוכן, אבל מוכן לחלוטין בו זמנית – איך זה יתכן?
בינתיים עושה רושם שזה המצב: סדרת שפעות ביטלה את החודש הראשון לאימונים שתכננתי ואני בפיגור, ורחוק מהכושר שאיחלתי לעצמי להיות בו 4-5 חודשים לפני התחרות. יחד עם זאת: תשובתי מאד פשוטה: אני מוכן כבר עכשיו! מחר בבוקר אני יכול להתייצב במחנה ולהתחיל את התחרות, בלי כושר מספק, עם 10 ק"ג מיותרים על המותניים, עם אופני ניינר כורומולי זנב קשיח, עם תרמיל קאמל בק ישן ודהוי ועם כאבים בישבן שלא יתנו לי מנוח לאחר התחרות. אני מוכן בכל רגע נתון כי החלטתי כך, משם הכל פשוט וקל וכמו כל דבר בחיים: הכל ענין של החלטה, הביצוע הוא פועל יוצא.
אבל…
יש לי עוד ארבעה חודשים לתחרות – זה מספיק זמן! שמתי לעצמי משקל יעד שאני רוצה להגיע אליו ולצורך כך אני נעזר בתזונאי צמוד, לקחתי את תוכנית אימונים שגל צחור העלה באתר התחרות ואני מנסה להצמד אליה. אני שומר על תזונה ואימונים מאוזנים ולא מתפתה לשטויות (באוכל וברכיבה), מקפיד על שינה מספקת של 6 שעות לפחות בלילה ולא מעמיס על עצמי מעבר ליכולות כדי לא לשרוף את הגוף. זה שהראש חזק לא אומר שהגוף צריך לסבול באימונים, את מנת הסבל יקבל הגוף בתחרות ובגדול. יהיה מעניין, אתגרי, מספק ובעיקר כייפי ביותר, כי אין חוויה יותר מהנה מהעמידה על קו ההתחלה, הדופק המואץ, האדרנלין שגועש בגוף וגורם לך להיות חד וברור וכל המראה הססגוני של שלל צבעים ורוכבים.
תאמינו או לא, בכתיבת השורות האחרונות, כל הגוף שלי מצטמרר רק מהמחשבה מה הולך להיות התחרות, נו כבר שחודש אוקטובר יגיע, אני מוכן.
