לשמחתי קיבלתי הזמנה לסקר את “כוכב הצפון” – מחנה אימונים תלת יומי שמארגן הראל נחמני מחברת משלחות פעם בשנה. “כוכב הצפון” מאפשר גם לרוכבי הקבוצות השונים וגם לרוכבים עצמאיים להנות מחווית “מחנה האימונים” – דרך נפלאה גם להקפיץ מדרגה את הכושר וגם לרכוב קצת בצפון הארץ: באצבע הגליל, רמת הגולן והרי נפתלי. הובטח לי שיש קטגוריית שטח ושאני הולך לעשות חיים משוגעים. שלושה ימים של רכיבות, כולל אירוח מלא בבית המלון של כפר גלעדי ואני כבר מתחיל לפנטז.
למחרת אני מקבל מייל, שמבשר לי שקטגוריית השטח בוטלה וכדאי שאתארגן על אופני כביש. אבל אף פעם לא רכבתי בכביש. מה לי ולשבט הכבישונים? הפור נפל, ואני מוצא את עצמי יוצא למסע אנתרופולוגי אל עבר מחוזות האספלט.
טלפון לגל נווה, שמנהל את חנות סיגמא ליד כביש הסרגל, ובעזרתו של איתי גרואג מאופני סגל, מולידים אצלי באורווה אופניים חדשים. אם לדייק, אז זה לא בדיוק אופניים: הכלי החדש הוא יותר בכיוון של מטוס. השלדה בנויה מסגסוגת מגנזיום חמושה במיטב הטכנולוגיה ושוקלת משקל מגוחך. הגלגלים מתחברים לאספלט והעליות הופכות להיות הרבה יותר מהירות וקצרות ממה שאני רגיל. בירידות אני מגלה, שאין לי דיסקים, אז אני מחליט לוותר על הבלימה, מה שמעלה אצלי את סף האדרנלין.
אחרי שתי רכיבות היכרות בדרך נוף גלבוע (מסלול הבית שלי) אני מרגיש מעט יותר מוכן לאתגר. ביום חמישי אני מתייצב בבוקר במלון כפר גלעדי ופוגש את הראל נחמני, שמארגן את המחנה. לאחר התארגנות קצרה, צילומים לבוק, קפה, עוגה ותדריך, אנחנו יוצאים לדרך.
פלטון… למה רוכבים כ”כ צמוד? (כדי להסתתר מאחורי כתפיו החסונות של רונן שיריזלי ראשון מימין)
חבורה של רוכבי כביש, מחוייטים, בגדים צמודים, כפפות דקות, מגולחי רגליים, כן גם הגברים. חמושים בנעלים שאי אפשר ללכת איתם מבלי לצלוע קשות, יוצאים לעבר הרי הגליל העליון עם עליות שלא נגמרות.
עמית שלו בחזית קבוצה איכותית
לעבור מהשטח, מהסינגלים, מדרכי העפר הפתוחות ולמצוא את עצמי רוכב בקבוצה של כבישונים לאורך שוליים צהובים וסדקים עמוקים, זאת בהחלט חוויה מאיימת. למה הם נצמדים כל כך? אני מתחיל לפתח קלסטרופוביה. לחשוב שאני מפקיד את הנפילה הבאה שלי בידיים של עשרות רוכבים, שאני ממש לא מכיר ולא יודע מהם כישורי הרכיבה שלהם. להיות כבישון, משמעו לשחרר שליטה ולדעת שאם תתרסק תמיד יהיה לך את מי להאשים. צרת רבים – חצי נחמה? אם אני נופל, אני לוקח איתי את כל הקבוצה ולא משאיר שבויים.
למזלי, החברה יודעים את העבודה. התקשורת עובדת והידיים מסמנות… “זהירות, סדק!”, “אבן מימין”, “רכב עומד בצד” ועוד מיליון ואחת אפשרויות להתרסקות או זעזוע קשה.
אבי אלחרר נתן ליוי טכני ווכיוון לנו את האופניים תוך כדי תנועה
אנחנו רוכבים במהירות, והחברה רציניים … אין יותר מידי דיבורים. פנים חתומות, קדנס גבוה. השתיקה ארוכה כמו האספלט. החברה הגיעו בשביל לעבוד, שיחות חולין כמו “סתכל איזה עץ יפה” או “איזו בירה רוקנת אתמול?” ממש לא על הפרק.
בצומת כוח הישורת מסתיימת, ואנחנו מתחילים לטפס. פה הסיפור משתנה. הפערים נפתחים ובאופן טבעי הקבוצה מתחלקת לתת קבוצות וזוגות. החזקים בראש והחלשים מנסים לתת בראש. אני מרגיש טוב נותן חזק, שמח על ההזדמנות לחזק את השרירים.
עליה, ועוד עליה, ועוד אחת והקצב גבוהה. ההרים נפרשים מתחתנו והשמים גדושי העננים מייצרים רוח קרירה, שהופכת את הרכיבה לחוויה הזו שאנחנו כל כך רוצים לשחזר שוב ושוב, בעוד ועוד רכיבות.
יפה בצפון
ביום הראשון הבנתי שלהיות כבישון משמעו לעבוד, ולעבוד קשה. העליות מתארכות ואחרי 70 קילומטר אנחנו מגיעים לרולינג הילס לכיוון מנרה. פה אני מתחיל לשלם על העבודה החזקה שנתתי קודם. השרירים מתחילים לאגור חומצת חלב, והמחשבות האופטימיות שלי מתחלפות בייאוש דק שמכרסם לי בביטחון. במצבים כאלה יש בעצם שתי אפשרויות: הראשונה – לשקוע ברחמים עצמיים ולהתרחק מהזון של הסבל. השנייה – להוריד הילוך לעלות קדנס ולהתמקד באתגר הבלתי מושג של לעקוף את הרוכבת שלפני, בכדי שאוכל לאסוף את שאריות האגו מצדי הכביש.
ממלאים את המצברים לאחר העלייה מצומת כח
אז מה היה לנו ביום הראשון של המחנה? רכיבה חזקה, שלוותה בפינוקים לאורך כל הדרך. באורח פלא תחנות האוכל מוקמו בדיוק מטורף עם תחושות הרעב שלי. רכבי ליווי ולוגיסטיקה ששמרו עלינו, האכילו אותנו ודאגו לכל מחסור. הרבה עליות, ירידות מהירות ונוף הרים בראשיתי של הגליל העליון.
בוקר יום שני התחיל בארוחת בוקר מפנקת, צילום קבוצתי וקדימה מתגלגלים… הכיוון הכללי – העלייה למסעדה, סיבוב ברמת הגולן, העלייה להר בנטל, התגלגלות מהירה בירידה מהרמה לכיוון גונן וחזרה בקדנס גבוהה לכיוון כפר גלעדי. ביום השני למדתי שהעלייה להר בנטל יכולה להעלות את הדופק. הראל נחמני זיהה את פוטנציאל החרדה והבטיח קפה למי שמגיע לפסגה. נותנים לך, לא תיקח? מסתבר שהכבישונים מכורים לקפאין, ואף אחד לא וויתר על עליה חזקה וקפה הפוך עוד יותר חזק.
בירידה מהר בנטל, זהירות שיפועים מאיימים
היום השלישי היווה את היום המסכם של המחנה שכלל עליה מגונן לכיוון צומת וואסט ומשם לכיוון מגדל שמס ואתר החרמון. תה חם באתר תמרים, טחינה וסילאן ואנחנו טסים למטה במהירות מטורפת. סה”כ ליום השלישי רכבנו 100 קמ וטיפסנו 2100 מטר.
הבנות רכבו בקצב מעורר השתאות רק כדי לגלות שהשלג כבר מזמן נמס
בסיום כל יום רכיבה, לאחר שחזרנו למלון והחזרנו לעצמנו את כל הקלוריות ששרפנו, המתינו לנו המעסים המקצועיים של “ידיים רואות”. המעסים, כולם לקויי ראיה או עיוורים, טיפלו בנו במסירות ,שיחררו את השרירים שעבדו כל כך קשה, ונתנו לנו טיפים איך לשמור על הגוף ואיזה תרגילים לעשות. המעסים “רואים” בדרך אחרת, שונה מהמקובלת, שבה אנחנו מורגלים. הפיצוי הגדול של לקות הראיה מורגש בזוג ידיים שחשות ומרגישות הרבה מעבר למוחשי אל תוך הגוף והשרירים התפוסים.
איך הכל התחיל?
כוכב הצפון התחיל בנובמבר 2012 כיוזמה של הראל נחמני ושי ראשוני. הרעיון היה לקבץ ספורטאים רוכבים מכל הארץ ומכל הגילאים, ולייצר מפגש מאחד של רוכבים לשלושה ימים של רכיבה מאתגרת במסלולי כוכב, כאשר המלון המפנק בכפר גלעדי משמש בית, ממנו יוצאים ואליו חוזרים.
הראל נחמני, מאמן משלחות אימונים ל”טור טראנס אלפ כביש” המשיך את הקו ב”כוכב הדרום”. מצפה רמון נבחר למרכז הכוכב הדרומי, שכלל פינוקים של אוכל טוב, יוגה וכמובן הרבה קילומטראז של אספלט. השנה התכנון המקורי של הכוכב היה אמור לכלול קטגוריית שטח, כביש וריצה. בשל הסמיכות של המחנה לאפיק ישראל וסובב העמק בריצה התבטלו שתי הקטגוריות האחרונות, והמחנה כלל רכיבות נפח בכבישי הגליל העליון, רמת הגולן, וכמובן, הטיפוס המסכם לחרמון. הראל מתייחס לכוכב כמחנה בוטיק, שבא לפנק את הרוכבים. המחנה כלל חמישה מאמנים שהובילו את הקבוצות ועוד כשמונה מלווים תומכים. הרוכבים חולקו לשלוש קבוצות ברמות משתנות. קבוצה בסיסית למרחקים יותר קצרים וקצב מתגלגל. קבוצה בינונית שרכבה כל יום כ 90 עד 100 ק”מ בקצב ממוצע של 25 קמ”ש, וקבוצה של “הנותנים בראש”, שרכבה רחוק יותר, חזק יותר, ואיך לא – מהר יותר.
אסף ורניק, שעובד היום קשה כדי שתכירו את recycles.co.il – מחובר לבסיס: קודם כל רכיבה!
מי מגיע לכוכב?
למחנה הגיעו רוכבים ברמה גבוהה מאוד עם היסטוריה מכובדת של טראנס אלפים למיניהם לצד רוכבים, שבאו ליהנות ולפתוח את עונת האימונים שלהם.
“כן ולא” מועדון הרכיבה לרואים ועיוורים הגיעו ביחד עם צי טאנדמים, ושייטו במהירויות מרשימות תוך כדי תיאום בין בני הזוג. הקפטנים רוכבים מקדימה ומשמשים הרבה יותר מעיניים לרוכבים מאחור (הרואים אחראיים על ההובלה ומתארים את הנוף, הדרך, האספלט, הציפורים וכל הנקרה בדרכם עבור העיוורים).
מועדון הרכיבה “כן ולא” כובש את פסגת החרמון
השאלה המתבקשת היא – האם מחנה שכזה מתאים לי, לך?
התשובה מאוד פשוטה – כן. תבוא!, תרכב, תהנה, אל תחשוב על כלום פרט לרכיבה, והצוות כבר ידאג לפנק אותך ולדאוג לכל מה שמייצר חוויית רכיבה שלמה וסוף שבוע מפנק. אם אתה רוכב שטח, שרוצה להתנסות בכביש או לגוון קצת את הרכיבות שלך ולרכב לצד רוכבי האספלט, המחנה הזה יעשה לך רק טוב. האווירה מפרגנת ומדד האגו שנמדד לאורך הרכיבות היה נמוך באופן מפתיע. החברה מפרגנים, באים ליהנות, וכנראה שהשאירו את האגו בבית.
אם אתה רוכב כביש, תתכונן להרבה סיבובי רגליים ושלושה ימים גדושים בעבודה קשה וסיפוק.
שי הר-זהב עם אופניים אחרים מאלה שהוא רגיל אליהם: אופני סגל הביאו אותי עד לחרמון, הייתה עליה בדרך?
באתי שטיחון יצאתי כבישון
מה בהמשך: הראל נחמני לא עוצר לרגע וכבר מתכנן את “גראן פונדו ים המלח“ ב-13 בדצמבר, כוכב הדרום שיתקיים בסוף פברואר, ובמאי – “טראנס גליל” – מחנה אימונים מסכם למשלחות רוכבים לאלפים.
לאחר שלושה ימים של רכיבה לצד רוכבי הכביש, התמכרתי למהירות, ליעילות, לקלילות ולעבודה הקשה. לסיים 100 קילומטרים של רכיבה מבלי טיפת אבק זה משהו חדש לי. רכיבת הכביש היא פלטפורמה אידיאלית כדי לעלות בצורה מהירה ומרשימה את הכושר ואת יכולת העמידה ברכיבות נפח. מה שנשאר עכשיו, זה רק לקוות, שגל נווה ואיתי גרואג ישכחו שהם השאילו לי את האופניים, ואני מסודר!
