ברוס ספרינגסטין שר על פציעות של הלב ואני על פציעות של הנוף (אני מניח שיש עוד הבדלים בינינו):
Show a little faith, there’s magic in the night
You ain’t a beauty, but hey you’re alright,
Oh, and that’s alright with me
מעלה אפרים: ישן מפני חדש תוציאו
באיזורים הרריים, שבהם לא ניתן להניח כבישים על הקרקע, צריך לחצוב בסלע. וזה מכוער. בדומה לניגוב חומוס, ישנן שתי דרכים לסלול כביש בהר: דוּך, או בסיבוב. הראשונה מכוערת פחות, אבל לא בטוח שהחמור שלכם יוכל לשיפוע. השנייה דורשת יותר משאבים, והיא המועדפת בעידן המודרני אבל לא רק בו. האגדה מספרת, למשל, שאת החלק ההררי של דרך בורמה פילסו בעקבות חמורים שירדו מירושלים לשפלה.
מבט לסרטבה ולחורשת אנדרטת המערה. הכביש חותך את השדות בתווך.
מקום בו ניתן להבחין בעין בלתי-מזויינת בשני סוגי הדרכים הוא הכביש שמטפס מבקעת הירדן למעלה אפרים. יודעי ח”ן זוכרים אותו כאחד הטיפוסים הקשים, עם קירות והכל. אך איפשהו בתפר שבין שנות ה-80 ל-90, אולפה העליה הזו. מה שגרם למשל למקטע של מעל שני קילומטרים בשיפוע ממוצע 10% להפוך למקטע באורך כפול… ושיפוע חצי. ההמרה הזו נראית עדיין בשטח, כאשר הכביש המפותל החדש מבתר את התוואי הישר והוותיק. מה שקיבלנו במקום, כפי שהגדיר זאת חבר הוא את “העלייה הכי כיפית שרכבתי בה.”
כך זה מתחיל
וכך, לעתים, זה נגמר. היישוב מגדלים בחורף.
מדוע אמר זאת? לא חקרתי יותר מדי, אבל הבנתי בעצמי מדוע היא עונה על ההגדרה. זה משהו בחיבור שבין איכות הכביש, הנוף, והרוח. לא חקרתי כי את ה’כיפיות’ לא ניתן למדוד בוואטים, פעימות לב, או מטראז’. לכן העלייה אינה מיועדת עבור טיפוסים דיגיטליים שמעתיקים מסלול מגוגל, מדביקים אותו לתוך תוכנה של טריינר, ו-voila, הם בקנזס, בעוץ, או באלפ-דואז. עבורכם, אגב, צייץ עורך BICYCLING לאחרונה: “אני לא בטוח לגבי העניין הזה של ‘לרכב בחוץ’; אין מאוורר, האופניים כולם זזים ולא רק הגלגל האחורי, ואתה לא יכול לראות את הטלויזיה.”
השוליים הטובים בארץ.
בישראל חסרות לנו עליות ארוכות
מלבד החרמון, אותו נשים בפינה לרגע, כפי שהוא באמת, לא נשארים עם הרבה. העליות בגליל אינן ארוכות יותר מ-15 קילומטרים רציפים. גם לא העליות לגולן, אלא אם מחשיבים מישורים מדומים כהמשך העלייה באמצעים אחרים. איפה יש? באיזור ים המלח ודרום בקעת הירדן. שם יש עליות שניתן לשקוע לתוכן. להוריד ת’ראש, לראות רק אספלט ולשכוח איפה אתה נמצא. להרים את הראש ולהזכר. לפדל. לא לשכוח לפדל. נשימה כבדה וקבועה. להתאמץ אבל לא להאיץ. השתיים שאני מכיר, מנווה זוהר לערד, מיריחו לירושלים נכבדות באורכן, אך גם בתנועה עליהן. עוד אחת, זו מעוג’ה לרימונים, היא לא בדיוק המקום לא המקום למדיטציה. לכן נשארנו עם אחת בודדה: מעלה אפרים.
אותו שדה…
בזמנים שונים.
זו עלייה רחבת שוליים. לא תלולה מדי ובטח שלא דרדלה. היא לא העלייה המרשימה ביותר שתטפסו, אבל היי, היא בסדר. היא ארוכה, נמשכת 16.5 קילומטרים על הכביש הראשי, ועוד שניים אם ממשיכים אותה לתוך היישוב מגדלים. זה לא מרחק שאפשר לזלזל בו. כמעט ואין בה תנועה והיא מזכירה מאד את חלק הארי של העלייה לחרמון. הדמיון הוא קודם כל בפרמטרים, כך שבתור קובץ של טריינר לא תחושו הבדל בין השתיים. תוכלו לשלוט בה במקום שהיא בכם, והרי נאמר בגמרא שמי שאשתו מושלת עליו, חייו אינם חיים.
בהיבט האנלוגי, בפסגת האחת תמצאו את הכפר מג’דל א-שמס, בשנייה תמצאו את מג’דל-בני-פאדל (או ההתנחלות מגדלים, שגנבה את השם). בפסגת האחת תמצאו שלג מספר פעמים בשנה, בשנייה תמצאו אותו אחת לכמה שנים. כמו בטיפוס מעמק החולה לחרמון, גם כאן עוברים בין פאזות שונות של נוף, ישנם מחסומים צבאיים (רק שכאן הם לא מאויישים) ושתיים-שלוש נקודות של צבירת כח מחודשת תוך-כדי הטיפוס.
הכביש הישן מבוקע ע”י המבתר שיצר החדש.
הטיפוס כולו הוא על כביש 505, החלק המזרחי של חוצה שומרון. ההתחלה הרשמית היא בצומת פצאל שעל כביש הבקעה, אבל העלייה עצמה מתחילה כשלושה קילומטרים ‘בפנים’. עשרת הקילומטרים הראשונים הם טיפוס רציף בשיפוע ממוצע של 6%, עם נקודות שמגרדות את ה-10%. עד ליישוב מעלה אפרים. הר הסרטבה משקיף מצד צפון. החלק הזה נקרא ‘מעלה ישראל גלילי’ על-שם איש ההגנה ומפ”ם לשעבר, עוזרו של יגאל אלון שהיה כח מניע מאחורי הקמת התנחלויות.
לאחר מכן, עוקפים את היישוב עצמו ורוכבים עד למישור שממנו יש פנייה לאנדרטה לזכר הנופלים במרדף המערה. הרכיבה ב’מישור’ כוללת פניה שמאלה בצומת ‘מעלה אפרים’, ומעבר במחסום צבאי (לכיוון ההפוך) שלרוב אינו מאוייש. לאחר המעבר במחסום, כביש 505 מתחבר נומינלית עם כביש אלון (458) למשך ארבעה קילומטרים. העלייה מכה שנית עם קילומטר בשיפוע 10% שמרגיש כמו יותר, ולאחריו המשכה המתון יחסית עם תצפית נהדרת לכיוון הבקעה, ורכיבה לצד מתלול גבוה מעל יובל של נחל פצאל. ההתמתנות מסתיימת באמבטיה שיורדת ועולה לכיוון צומת אלון, שבו פונים ימינה ועוזבים את המפגש הקצר עם כביש אלון.
צומת מעלה אפרים: לפנות שמאלה בעלייה.
צומת אלון, מבט מדרום. הכביש למגדלים מטפס לאופק.
מצומת אלון, הטיפוס ממשיך לשני קילומטרים בשיפוע ממוצע 7%. עוד חצי קילומטר יביא אתכם לצומת של היישוב מגדלים, כאשר בצומת זו בחרתי לסיים את העלייה. למעשה, ניתן בשלב זה לבחור באחת משלוש:
-
להמשיך בחוצה שומרון עד לצומת תפוח, אריאל, פתח תקווה וכו.
-
לעשות אחורה-פנה ולרדת לבקעה או להמשיך לאיזה כיוון בכביש אלון.
-
להוסיף עוד קילומטר וחצי של טיפוס לתוך מגדלים בשיפוע 7.5% ממוצע. זה שווה אפילו בשביל למלא מים אצל השומר שם. התוספת הזו משלימה עלייה של 18 ק”מ ששווה באורכה לעלייה המלאה של טריק-אבו-ג’ורג’ (5% ממוצע), אבל קשה ממנה ב-50% מבחינת שיפוע ממוצע.
סרפנטינה מימי הירדנים לכיוון מג’דל בני-פאדל. עדיין בשימוש.
צומת אלון שאותו הזכרתי מאפשר כמובן גם רכיבה דרומה בחלק ההפוך של כביש אלון שתואר כבר בכתבה כאן. צומת מעלה אפרים מאפשר רכיבה צפונה שתוארה באותה כתבה. הסיבה שייחדתי כתבה לטיפוס המלא של מעלה אפרים היא שלרוב אנחנו יורדים בו, וכבר שכחנו את אהבת כלולותינו בימים שבהם כל רכיבה בכביש אלון וסביבותיו הרגישה כרכיבת בתולין. הירידה חזרה היא מהמענגות שיש לנו. סיבובים רחבים, אספלט חדש ברובו, ושוליים שבחלקם איכותיים אף יותר ממנו. מבחינה בטחונית, זה איזור שנחשב רגוע כי אין מעבר לייד כפר כלשהו. אבל הרצח של אבי בן-ציון בחורף הזה, כמו גם הפעולות של ‘ארץ המרדפים’ מזכירות לנו שאין מקום שהוא בטוח מדי בארץ שלנו.
מפת המסלול, מדגל ירוק לדגל משבצות. באדיבות מרכז למיפוי ישראל.
מאת: יותם קאופמן
לחץ למעבר ללוח המשומשים של BIKEPANEL – כי במשומשים נמצאים באמת הדילים הכי טובים שאפשר למצוא…