רגע לפני שההילה הורודה של הג’ירו מתפוגגת ונעלמת עוד סיפור קטן מרותי ואורית שיצאו למשימה עיתונאית חשובה מאחורי הקלעים של המירוץ הענק הזה. ומי שמחפש תיאורי רכיבה הירואית או ראיון עם אחד מלובשי החולצות, מתבקש לדלג לכתבה הבאה. אורית ברנע מביאה הצצה לדברים החשובים באמת!
“…במרצדס משנה את המיקום שלה”
רק לפני 3 ימים בדלפק העיתונאות המאולתר בקורדנונס רותי ואני החלפנו מבטים מזוגגים כאשר הפקיד הנחמד שאל אותנו אם נצטרך מדבקה לרכב כדי לעקוב אחר המירוץ… זה לקח לנו 3 שניות להגיד “סי” וככה מצאנו את עצמנו עוברות מחסומים, חולפות בכבישים סגורים, מחליפות חיוכים וסימני ידיים עם שוטרים איטלקים חמורי סבר, דוהרות לשנות מיקום במרצדס השחורה והנוצצת שקיבלנו מההשכרה שנושאת אחר כבוד את מדבקת ה-STAMPA (עיתונות !).
מדבקת הקסם ! פחדנו להדביק על המרצדס שקיבלנו מהניילונים (18 ק”מ תמימים עברו עליה עד שהגיעה לידינו)
היום המוצלח ביותר שלנו בכבישים (ושלא יעלו לכם רעיונות) התחיל דווקא במפח נפש כאשר שמענו שביטלו את העלייה לגליבייה שהיתה מעין שיא מתוכנן בנסיעה שלנו. בנוסף לחדשות האלה, באותו בוקר בבריאנסון, במשרד התיירות המקומי, הודיעו לנו שכל מעברי ההרים סגורים לנסיעת כלי רכב כי יורד שלג. ברגע של מלנכוליה וותרנות החלטנו שהכי טוב שנחכה לרוכבים בנקודת הזינוק ואחרי שיעברו סתם נלך לטייל… (כאילו “אם ביטלו לנו את הגליבייה, אז נשבור את הכלים לגמרי”).
הגענו לאיזור הזינוק, שהיה במקום נמוך ובמגמת ירידה, ואחרי מספר דקות של שעמום ודכדוך הבנו שהפלוטון הולך לעבור לידנו במהירות האור ובזה ייגמר היום שלנו ובטח נפצה את עצמנו באיזה סיבוב באאוטלט המקומי. באופן די ספונטני החלטנו להמשיך לנסוע עד שנגיע לתחילת הטיפוס הראשון של היום – Mont du Cenis. הכבישים כבר נסגרו אבל יש לנו את מדבקת הקסם הורודה וזה עובד.
הכביש שומם אך מדי מספר דקות אנחנו נעקפות על ידי רכבי הקבוצות ואין מה לעשות, אותנו זה מרגש! העלייה כבר התחילה וכל סיבוב שמגיע אנחנו בודקות עד כמה השיפוע “רע” והאם הוא יאט מספיק את הרוכבים, כדי שנוכל לצלם בלי שירעדו לנו האצבעות… אנחנו לא מגיעות להסכמה וכל אחת בוחרת קטע אחר, ככה יהיה יותר מעניין.
מחכות 40 דקות והם מגיעים. שום שיפוע לא עוצר אותם ולמרות שהם עדיין נינוחים ולא באטרף הם חולפים אותנו די מהר ובדבוקה אחת “גרופו קומפטו”.
בשמאל התמונה, החולצה הורודה, וינצנזו ניבאלי. במרכז התמונה, בחולצה האדומה, מארק קאבנדיש
עם האוכל בא התאבון. כבר לא בא לנו לנטוש ואנחנו מחליטות להמשיך לעקוב אחר שיירת הליווי שמתקדמת באיטיות במעלה ההר. הנוף מהפנט ומדי כמה דקות ניתן לראות את הפלוטון מציץ במעלה הכביש המתפתל ואת המסוק חג מלמעלה.
ב-ק-ב-ו-ק!!!
רותי בנינוחות על ההגה, כמו כל יום, ופתאום צעקה: בקבוק! זוהי נקודת המפנה של היום וזה מזכיר לנו נשכחות (משנים קודמות) אבל הפעם אנחנו במשחק של הגדולים. אנחנו כבר בגובה רב וה”טיפוסי” המקומיים לא נראים בצידי הכביש מה שמגדיל מאוד את הסיכויים שלנו לנצח… כשאנחנו שם, בתוך הסיטואציה, לא מעניין אותנו יותר כלום חוץ מבקבוקים… מפאת צנעת הפרט לא נזכיר כאן את הגיל שלנו אבל בואו נגיד שאפשר בקלות להוריד 3 עשורים לכל אחת מאיתנו ואז ההתנהגות שלנו (אולי) תתקבל בהבנה.
בתמונה למעלה:שלישי מימין Giovanni Visconti מנצח השלב מקבוצת Movistar
הרוכבים כבר עשרות דקות לפנינו, מטפסים לעבר מעבר ההרים, אנחנו בשיירה ארוכה של רכבי שירות שמזדחלים אחרי המירוץ ומה נהיה איתנו?
אנחנו בתחרות משל עצמנו: המשתתפים העיקריים הם אנחנו, כמובן, מכונית פוליציה/משטרה במעלה הטור עם שוטר בעל עיני נץ וזינוק של פומה, ועוד כמה פונקציונרים שלא מתביישים לעצור באמצע הכביש החד מסלולי, פתאום, ללא התראה, לזנק מהרכב, לרוץ לשוליים ולגנוב לנו את השלל! בקבוק שלפני דקות אחדות הרווה את צמאונו של אחד הלוחמים (קירות השלג שלצידנו נותנים לגיטמציה מוחלטת למושג לוחמים).
השוטר מתגלה מהר מאוד כמתחרה מעצבן בעל עליונות ברורה גם כי הוא החוק וגם כי הוא כמה מכוניות לפנינו ואנחנו מתפללות שתהיה איזה תגרה במעלה הכביש… הבעיה העיקרית שלנו היא לא באיתור הבקבוק, שם אנחנו מצטיינות אבל בגישה אל הבקבוק, “טעון שיפור”…
בגילויים הראשונים רותי מאותתת ויורדת לשוליים (שלא ממש קיימים) ואני גם בזינוק הכי אכזרי שלי נעמדת ליד הבקבוק כדי לראות את הגרציה שיצאה באמצע הכביש שתי מכוניות מאחורינו קוטפת את הפרס. שני פספוסים כאלה הספיקו לנו כדי להיזכר במולדת האהובה ובנהגי המרצדס הגזעיים שלה ובמטרים המצטברים שנותרו, רותי מאמצת קוד התנהגות חדשני.
בידינו: 12 בקבוקים עם הרפס שפתיים מקורי של רוכבי פרו טור!
הכביש מטפס בסרפנטינות אינסופיות והמסוק עדיין חג מעל וזה אומר שהם עדיין מטפסים… המוטיבציה בשיאה וההצלחה הלא מבוטלת שלנו מגיעה למעלה ממש בפאס, שם, מתגלה אוצר קבור בשלג של קבוצת Movistar: שלושה (!) בקבוקים עם תה חם ומהביל שפשוט ננטשו והשמחה גדולה.
אנחנו כבר מתחילות לחשוב על עסקאות חליפין עם המתחרים. העיניים מתרגלות מהר מאוד למשימה והראש כבר לומד לזהות את האזורים הפוטנציאלים להצלחה. מפה לשם הצלחנו לשים ידנו על 12 בקבוקים אותנטיים לחלוטין ובכל עשרות הקילומטרים שנסענו באותו היום לא הפסקנו לחפש… וגם למחרת וגם ביום שאחרי וגם בדרך לשדה התעופה. וכדי שלא תחשבו שהטירוף היה רגעי, אז בערב במלון שטפנו את כולם וצילמנו למזכרת במקלחת. זה היה היום שהיה.
