ה HLC שלי \ חנוך רדליך

כותבים אורחים2 במאי 2014

יום רביעי בערב, השעה 21:14 דקות. משפחה שומרת מסורת יושבת על כסאות נוח בחול החם של החוף הצפוני של אילת, מול רחש הגלים הרגועים. בייגלה, שתיה קלה, שיחה משפחתית…
״אה, סליחה…״ אני מבקש, ״אתם יושבים לי על נקודת הסיום״.
הם מסתובבים אלי, ופניהם משתנים מחיוך רגוע של ערב משפחתי לבהלה וחוסר הבנה, אל מול רוכב אופניים מלוכלך מאבק וקרם הגנה, מלא פסי מלח מודגשים על חולצת הרכיבה המצחינה.
״ה-GPS שלי אומר לי שאני חייב להגיע עד המים, אתם יכולים לזוז, רק לשניה אחת?״
כך נגמר לו ה-HLC הראשון שלי, ללא תרועות יוצאות דופן, ועם דיוק מוחלט עד הנקודה האחרונה שעל מפת המסלול ב-e-trex 30 שלי.

עמדתי לרגע על החוף החולי, כיביתי את מערכת התאורה וחייכתי לעצמי. בשקט. עוד חלום התגשם.

התחלה

כאשר התחילו תחרויות האנדורנס בארץ, אי שם בסוף העשור הקודם, היה זה הפרופסור רוזן, אשר התווה את הדרך, את המהות, את החלום. לאחריו הגיעו רוכבים נוספים, מארגני אירועים ומקימי קומונות, כמו אילן טבת, והרפתקנים מוכשרים כמו זוהר קנטור. על בסיס המגמה המתפתחת ברחבי העולם, שלושת האחרונים חברו יחד, ויצרו את אירוע הסיבולת המדהים, המטורף והקשה ביותר שהיה אי פעם בישראל. כרוכב אופניים, אני אוהב לגעת בכל תחומי הרכיבה באשר הם, ומקפיד לקחת חלק בתחרויות מכל הסוגים: אול מאונטיין, סינגלספיד, מרתון, xc- אני אוהב הכל מהכל. אם זה נע על שני גלגלים, ומונע בכוח אדם- count me in! אך החיבור העמוק ביותר שלי הוא לתחרויות סופר סיבולת, דוגמת ה-tour divide, אליו ניגשתי לראשונה בקיץ 2012. מבחינה פיזיולוגית ואימונית, הייתי מוכן מאי פעם- בעל סיבולת רכיבה בלתי רגילה, עם אלפי שעות רכיבה ברגליים, עם ציוד מותאם במיוחד לרגל האירוע וראש של רוכב מנוסה. מה שלא ידעתי אז, ואני יודע היום, הוא שבתחרויות הרפתקה מסוג זה, האופניים הם רק האמצעי איתו מגיעים לסיום. ההתמודדות האמיתית של הרוכב היא אינה הרכיבה, אלא כל המעטפת שמסביב: הבדידות, הכאבים, ההליכה הרגלית, התכנון היומי וחלוקת המים, האוכל והמשאבים הגופניים. מבחינה זו, לפחות, ניגשתי ל-HLC חכם יותר, בוגר יותר, ובעיקר- נחוש יותר.

ההכנות

לרוכב כמוני, אשר מבלה כל כך הרבה שעות בשבוע על האוכף, בהדרכות, הדבר האחרון שחסר זה שעות רכיבה. אני מאמן יותר מ-20 שעות בשבוע, וכל שהיה עלי לעשות מבחינה אימונית לקראת ה-HLC היה לרכוב הלוך וחזור לאימונים השונים אותם אני מעביר, ולתבל באיזו רכיבה ארוכה במיוחד (200 ק״מ פלוס) אחת למספר שבועות.

רכיבת הכנה שזכורה לי במיוחד, היא הצ׳ימיצ׳ורי הכפול (הלוך-חזור) אשר ביצעתי בתחילת ינואר. העמסתי את כל ציוד ה-HLC על אופני המרחקים שלי (כך אני קורא לאופני הבייק-פאקינג שלי), ויצאתי באישון לילה ל-324 קילומטרים בודדים במדבר. 21 שעות מאוחר יותר, לאחר הרפתקת מדבר אמיתית, שכללה דחיפת האופניים ברגל, זיפזיף עמוק ומייאש וחושך מוחלט ומבעית- סיימתי בחצבה, והרגשתי מוכן נפשית ל-HLC. מכאן והלאה המשכתי ברכיבות ארוכות מדי פעם, עם דגש על הדבר אשר התגלה כקשה לי ביותר- הלינה בשטח. את הציוד הנכון היה לי כל הזמן- שק שינה איכותי וקליל, מזרון מתנפח ונוח, אבל תמיד היתה לי בעיה להירדם באמצע היער או המדבר, לבד, עם כל הרעשים מסביבי… על כן, שמתי את הדגש על ההתמודדות הזו, תוך מציאת פתרונות לבעיות ספציפיות שהכרתי מהרכיבות הארוכות שלי. כרית מתנפחת נוספה למערכת השינה שלי, וכדורי לוריוואן (ששנוררתי מאמא שלי) נבלעו בכל לילה במהלך התחרות. ישנתי כמו בול עץ, ועל אף שהיה לי מעט קשה יותר להתעורר מהשפעת הכדור, זה היה שווה את ההתאוששות ששינה טובה איפשרה לי.

שינויים נוספים שקרו במהלך ההכנות:

עברתי משלדת אלומיניום לשלדת סופר-פליי קרבון (מדגם 2012), לטובת משקל קל יותר.
עברתי לגלגלי בונטרגר רייס xxx לייט, עם חישוקי קרבון, בדיוק מאותה הסיבה.
רכשתי כידון ייעודי לרכיבת מרחקים, מבית ג׳ף ג׳ונס, אשר לו אפשרויות אחיזה רבות ואפשרות נוחה יותר להחזקת התיקים הקדמיים.
קיבלתי GPS אשר מותאם במיוחד לצרכים של רוכבים שכמותי- גארמין etrex30, הפועל על שתי סוללות אצבע (אין איפה להטעין סוללות במהלך המירוץ), ומחזיק כ-20 שעות עבודה רצופות.
עברתי למערכת תאורה סופר איכותית מבית exposure, עם פנס כידון בעל יכולת להחזיק עד 36 שעות עבודה, ופנס ראש היכול להחזיק 20 שעות עבודה. על אף שהם נטענים- זהו זמן עבודה שאמור היה להחזיק בקלות את שעות רכיבת הלילה הנדרשות להשלמת ה-HLC.
בעצת עמוס וולף, מודד האופניים וחבר ילדות, עברתי לקראנק בעל זרועות 170 מ״מ, לטובת יעילות רבה יותר לרוכב סל״דניק שכמותי.

לאחר כל התוספות, ועם כל התיקים המלאים, משקלם ה״יבש״ של האופניים עמד על 17.6 קילוגרמים, ואני הייתי מבסוט עד הגג.

מכאן והלאה הייתי עסוק בראשי בתרחישים אפשריים ובפתרונם, במעבר על מפת המסלול ובהכנה נפשית לאתגר העומד בפני. ובכל זאת- לקראת רגע האמת, הגוף שלי תפס מחלה, והסתובבתי כמו סמרטוט בארבעת הימים שקדמו ליום התחרות. פסיכוסומטי או פיזיולוגי, זה לא משנה- הרגשתי לא טוב, וזה הלחיץ אותי וריפה את ידי. אפילו שקלתי לא לזנק עם שאר הרוכבים, ולצאת בדיוק 24 שעות אחריהם, לאחר שארגיש מעט טוב יותר…

ערב לפני המירוץ, תוך כדי הארוחה הדרוזית הקבוצתית במג׳דל שמס- התחלתי להרגיש טוב יותר, והחלטתי שאני הולך על זה כמו שצריך.

הימים הראשונים

כבר דקות לאחר הזינוק, פרץ מקס מוריס האמריקאי קדימה, והכתיב קצב אל תוך העליה הראשונה. פאקינג קצב של תחרות מרתון קצרה, חשבתי לעצמי, ועל אף שהבטחתי ביני לביני לא ללחוץ ביום הראשון, בכדי להחלים לחלוטין מן המחלה, הרייסר שבי לא נתן לי להרפות מן המובילים.

מקס מוריס האמריקאי הוא אישיות מקסימה וחביבה, רוכב סופר קשוח וספרטני ( ללא שק שינה או מזרון, עם סט ביגוד אחד ואופניים במשקל 14 וחצי קילוגרמים…), בעל עבר מדהים בתחרויות סיבולת והרפתקה, בוגר הטור דיווייד ומנצח תחרות ה-AZT, הנחשבת לקשה ביותר מבחינה טכנית ופיזית מבין תחרויות הסופר אנדורנס. את מקס אני מכיר מתחרות הטור דיווייד שלי, ושמחתי למצוא עצמי מלפנים עם רוכב מנוסה שכזה. לאחר מספר דקות נוסף אלינו רוכב נוסף, בריטי נינוח וחזק, בשם סטיב הדינג, שהתברר כרוכב חזק ובעל עבר בתחרויות 24 שעות, תחרויות הרפתקה בסקוטלנד ובאלסקה, מיומן מאד ומחושב עד הבורג האחרון. יחד בילינו את שלושת הימים הראשונים, פותחים פער משאר המתחרים, ומבלים את זמננו בשיחות ובתלונות משותפות על קושי המסלול ועל כמה כבר אפשר לרדת ולעלות מן הכינרת וחזרה אליה…

באופן אישי היה לי נחמד לרכוב עם אנשים, דבר שאיני רגיל בו, וכל עוד דיוושנו, הקצב גם היה לטעמי. הבעיה שלי היתה עם העצירות המשותפות… כאשר שלושה אנשים עוצרים לאכול, או להצטייד באוכל ושתיה לדרך, העצירה מתמשכת ועל כן קצב הרכיבה ברוטו יורד באופן משמעותי. המשמעות- רוכבים מרחק קטן יותר מזה המתאפשר ברכיבת בדד. בכלל- כאשר אני רוכב לבד, איני עוצר. כלומר, לא ל״מנוחה והירגעות״. העצירות שלי הן פונקציונאליות בלבד: למלא מים, להחליף סוללות ב-GPS, לקנות אוכל או לאכול ארוחה אחת אמיתית (מנסה להקפיד לעשות זאת פעם אחת ביום, הן בשביל הנפש והן בשביל הגוף). לכן הפריעו לי העצירות הארוכות, והחלטתי שהיום הרביעי יהיה היום בו איני מחכה יותר בעצירות. מסיים את ענייני ויוצא לדרך.

היום השלישי היה מאוד משמעותי מבחינת דיווש, ובו טיפסנו לכרמל, ג׳יעג׳ענו לאורכו, וירדנו למישורים המובילים לכיוון תל אביב, ומשם לגבעות שוהם (שם בילינו את הלילה). יום חם, קשה וארוך, אשר בסופו, כך נראה לי, התייבשו שני שותפי למסע… סטיב הבריטי, הרגיל ברכיבות בקור ובגשם, הקיא לקראת הבוקר, והתחיל איתנו את היום, מעט ירקרק ושקט במיוחד. בעצירה הראשונה, על גבי שביל ים אל י-ם, במכולת הישוב כפר בן-נון, אמרתי למקס שאני ממשיך בדרכי, כאשר סטיב יושב בחוץ, מסכן, על הרצפה, ואומר לי- I think I’m going to ride to Jerusalem and take a day off… איחלתי לו שירגיש טוב ושאני מקווה שיחזור לאוכף במהרה. לאחר מכן הבנתי שהוא פרש מן המירוץ…

משם התחלתי את המסע הפרטי שלי בתוך ה-HLC, בקצב שלי, בתנאים שלי, על פי היכולות שלי… כאשר אני רוכב לבדי, איני מתאמץ. לא מאמץ רגעי, ולא מאמץ מתמשך. כל הזמן בתוך איזור הנוחות שלי, ללא התנשפות וללא העלאת דופק. נינוח, משתמש בהילוכים ופשוט רוכב וממשיך לנוע ללא הפסקה. כך עשיתי בימים הבאים, וזה מה שעבד לטובתי, עד פתיחת פער של 32 שעות בסיום התחרות.

אל ירושלים ומעבר לה

היום הרביעי לקח אותי אל הרי ירושלים, לתוך מסלול מטורף וקשה שרקח עבורנו מר שני, להלן, ״הסדיסט״. הוא החליט שעלינו לתפור כל עליה אפשרית, סינגל קיקיוני, סמטה צדדית או רמז לבאר, והעביר אותנו מסע ייסורים (?!) דרך העיר העתיקה, בערב החג השני של פסח. סיוט אמיתי, אבל כמו בכל מקום במהלך המירוץ, הנחמה היחידה שלי היא שכל הרוכבים המתחרים שלי עוברים בדיוק את אותו הדבר. ביציאה מירושלים, אל עבר עמק האלה וסינגל קנים-עדולם, מצא עליות וסינגלים טכניים המתאימים יותר לרוכבי XC ורוכבי שבילים אגרסיביים (דרך הקיסר), ומצאתי עצמי דוחף ומרים את האופניים הכבדים והעמוסים יותר מהרגיל. אבל המשכתי. בראש שלי רצה מנטרה: אני לא עוצר. אני ממשיך. קצב גבוה או קצב נמוך- אני בתנועה בלתי פוסקת. וכך עשיתי.

אל סינגל קנים נכנסתי עם חשיכה, ורכבתי את כל הסינגל לאור פנסים, עם התנים מייללים סביבי. אל פארק בריטניה הגעתי בתשע בערב, ושם פגשתי את אודי קרני, רוכב מדופלם, אשר ליווה ופגש אותנו לאורך הדרך, רכוב על אופנועו- מראיין אותנו לטובת כתבה בערוץ 2. לאחר יום שלם של בדידות, היה כיף לפגוש פנים מוכרות. את הלילה ביליתי מאחורי תחנת הדלק בבית גוברין, שם כבר ניצלתי את המקום, והטענתי את הסלולרי ואת הפנסים, על כל מקרה שלא יבוא.

אל המדבר האמיתי

היום החמישי היה בסימן מעבר מן השדות הירוקים אל המדבר האמיתי. הוא היה גם בסימן תחילת לקיחת הכדורים נגד כאבים כל שלוש שעות (פצעי לחץ מתגברים והולכים בישבן…). כואב, אבל פחות. גבעות חבל לכיש, מסלולי הרכיבה של פורה, עצירה בג׳ו אלון למקלחת, תפירת עליות בלתי נגמרת ביער יתיר, הדרך הרומית והטכנית מהר עמשא אל תוך המדבר הצחיח של מבואות ערד. לאחר עצירה לארטיק והצטיידות בערד, ירדתי את נחל בוקק (שם פגשתי ברונן ביתן, שהחל את מסעו יומיים לפני כן, באיזור מודיעין) ומעלה זרון הטכני, ללא תקלות ועם אוויר לרכיבה מבחינת לוח הזמנים.

הקטע הבא, מצומת זוהר ועד שדה בוקר, הוא הקטע הארוך במסלול ללא גישה למים או אוכל, והצטיידות רצינית היתה הכרחית בצומת זוהר. שתיתי בקבוק ליטר וחצי, התמלאתי עד קצה גבול היכולת במים- 6 ליטרים עלי ועל האופניים, ויצאתי להמשך הדרך. נחל סדום ועליות וירידות לאורך דרום מדבר יהודה, נאות הכיכר ו״חריץ בחוואר״ עם רדת החשיכה. לילה חשוך, מלא כוכבים, ליווה אותי עד המעבר של כביש 90 לכיוון נחל חצרה מלא הזיפזיף וההליכה הרגלית. הגוף היה עייף מאוד, ורוח פנים חזקה וקרה הקפיאה אותי והאטה את התקדמותי עד מאד.

המטרה שלי היתה להתקרב עד כמה שניתן באותו הלילה לכיוון הבסיס של מעלה עקרבים, אותו אטפס עם בוקר, אך הגוף העייף וקצב ההתקדמות האפסי הביאו אותי למצוא מקום ללילה בחניון מכתש קטן, כאשר הרוח מאיימת להעיף את המזרון המתנפח שלי (סלעים החזיקו אותו במקומו עד שנשכבתי) וכל ההתכוננות שלי לשינה לוותה ברעידות בלתי רצוניות מרוב עייפות וקור. ליל הרפתקה אמיתי בלב המדבר.

התעוררתי בחמש בבוקר, והרוח שככה. המשכתי את התקדמותי האיטית בנחל צין וגבי שיש, ויצאתי אל הכביש המוביל למעלה עקרבים. מעולם לא ציפה כל כך רוכב להגיע אל המעלה האימתני, כמו שאני ציפיתי… הוא סימל לי מקום מוכר, שקט מאדמת המדבר הקופצנית והבלתי מתפשרת, ושעתיים של רכיבת כביש נינוחה. טיפסתי את המעלה בזיגזגים, לטובת מיתון השיפוע, וסיימתי אותו בשעה 07:40 בבוקר. משם רכבתי על הכביש אל תוך המכתש הגדול, ונכנסתי לשטח לכיוון מעלה אברהם המוכר וה״אהוב״. רק בעיה קטנה אחת- נגמרו לי כל המים, ונשארו לי רק מעט שקדים מלוחים בתור ארוחה עד שדה בוקר.

שלוש שעות מורטות עצבים עברו, ללא מים כלל, עד שהגעתי מול בתי השכונה החדשה בשדה בוקר, ופרצוף מודאג התחלף בחיוך מתרגש… אבל אז החליט הסדיסט, להלן- ״לימור שני״, שעלי לטייל ברחבי המדבר המקיף את הישוב, כאשר המים כה קרובים, אך בעצם, כה רחוקים. לשדה בוקר ולחנות ״גיאופן״ נכנסתי בשעה 11:40 בבוקר, צמא, רעב ומעט עצבני. את האופניים השארתי אצל המכונאים, לטובת ניקוי ושימון מערכת ההינע, ויצאתי למסע קניות בסופר, ולארוחת חומוס טובה בחומוסיה המקומית. צלחת חומוס, שלוש ביצים, שתי פיתות ומלא חמוצים מאוחר יותר, יצאתי לדרך, אל עבר מה שחשבתי שהוא מסלול הצ׳ימיצ׳ורי המוכר.

אממה- הסדיסט חשב אחרת, והוסיף לקלחת את נחל חגור- מסלול מקולל, זרוע אבנים כהות, אשר יחד עם רוח גב קלה וחום של 38 מעלות, הפכו את ההליכה והרכיבה בו למסע מן הגיהינום אל עבר שלוחת צלמון. בקצה השלוחה צילמתי את האופניים, עידכנתי בפייסבוק והסתכלתי על התקדמות המתחרים שלי באפליקציית track leaders המדהימה. כבר לא הייתי לחוץ, הפער היה גדול מספיק, כ-10 שעות רכיבה, שגם אם תקלה מפתיעה היתה מפסיקה את התקדמותי, היה לי זמן ארוך מספיק לטפל בה. המשכתי אל עבר הערבה, לא מפסיק לדווש, ועליתי דרומה על ציר המעיינות. משם לקח אותי המסלול לכיוון סינגל צוקים ואל רמת ברק. המטרה היומית היתה להגיע לתחילת רמת ברק, מרחק של 220 קילומטרים מאילת, ולסיים את היום הבא על קו החוף האילתי.

רכבתי בסינגל צוקים בחשיכה מוחלטת, בשקט מדברי מצמית, והגעתי עד הפניה לרמת ברק בשעה 21:46 בלילה. האמת היא שכבר רכבתי בזיגזגים מרוב עייפות, וכמעט ונפלתי מספר פעמים, אך בתחילת התחרות הבטחתי לעצמי הבטחה: לסיים כל יום בהרגשה שנתתי מאמץ הירואי שייחרת בזיכרוני. וכך נגמר גם היום הזה. מוקדם מבחינת שעה, אך כזה שהשאיר לי את האפשרות לקום מוקדם מהרגיל ליום האחרון של המסע, ולתת את כל כולי לטובת סיום האתגר.

היום האחרון

התעוררתי מן השעון המעורר בשעה 04:00 בדיוק, ועד 04:24 כבר הייתי על האופניים. את רמת ברק, על עליותיה הרגליות ונופיה הקסומים, רכבתי בחושך, תוך שהאור עלה על היום האחרון של ה-HLC שלי. הדרך לישוב פארן עברה בסינגלים ארוכים וקשוחים, והמכולת בפארן לא יכולה היתה להגיע דקה מוקדם יותר. התארגנות זריזה והצטיידות, חציית כביש הערבה, והתחלתי לשעוט דרומה, עם רוח צפונית חמה בגבי. יותר מ-30 קילומטרים של שביל גבול מהיר ומלא קורדרוי עברו במהירות, ומולי עמד מעלה קטורה ואחריו עשרות קילומטרים של סינגלים מדהימים ומעיפים. את המעלה טיפסתי ברגל ובמהרה, ובנאות סמדר עצרת לשתיית ליטר של מיץ אפרסק אורגני, וקניית עוגיות אורגניות וטעימות במחיר מופרך לחלוטין.

את כל היום העברתי, ממלמל את המנטרה שלי: אני לא עוצר. לא מפסיק. כל הזמן מתקדם. הדרך המקוללת לאורך בסיס עובדה הוציאה ממני צעקות כאב, אבל שום דבר, אמרתי לעצמי, לא יעצור אותי מלהגיע הערב לאילת. הר ברך בא והלך לו, והנחל המזופזף המוביל לפאתי פארק תמנע עבר לי במהירות. אל תוך הפארק נכנסתי בעשרה לשבע בערב, ולאחר הצטיידות בשתיה ואכילת סנדוויץ במזנון של האגם, יצאתי בשעטה אל עבר אילת. סינגלים בתוך הפארק הובילו אותי אל היציאה ממנו, ומכאן והלאה רכבתי על שבילים רחבים מצדו המזרחי של כביש הערבה. אורות אילת באופק האיצו את דיוושי, ותפסתי תנוחה אירודינמית על הכידון שלי. לא הפסקתי לדווש. לא למנוחה, לא לשניה, לא לרגע קט. קו הסיום כבר מולי וההרפתקה עומדת להסתיים.

מצד אחד רציתי לגמור עם זה, להשלים את המשימה. מצד שני, ידעתי, קו הסיום הוא גם סיומו של חלום, על כל המשתמע מכך.

את המשפחה שומרת המסורת הפתעתי בדיוק ב- 21:14 דקות בערב יום רביעי, על חופה הצפוני של אילת.

שישה ימים, 14 שעות וארבע עשרה דקות

6:14:14 אחרי שיצאתי לדרך, אי שם במג׳דל שמס, על הר החרמון. צמרמורת של התרגשות עברה בגופי, ובעיניים עצומות יכולתי להעביר במספר שניות את כל הנופים אשר עברתי, החוויות והכאבים לאורך הדרך, ההגשמה העצמית אותה הרגשתי על כל סלע, במעלה כל שביל, במורד כל סינגל. ששת הימים האלו היו אני, באופן המזוכך ביותר, כך הרגשתי. ובכך זה נגמר. אני יודע שרבים הם הרוכבים אשר מתעסקים במספרים כל הזמן, ולהם זה יהיה חשוב (אני מתעסק בחוויות…):

1367 קילומטרים, 94 שעות וחצי של תנועה, 16.5 שעות מנוחה במהלך הימים. 14.5 קמ״ש ממוצע בתנועה, 12.3 עם המנוחות. אף תקלת אופניים, אף הילוך שקפץ, ללא פנצ׳רים (פרט לחור קטן שנסתם לבד, לאחר עשרים דקות מהזינוק, ונסתם על ידי תולעת, על כל מקרה שלא יהיה). מירוץ מושלם.

אני רוצה להודות למספר אנשים וגופים אשר בלעדיהם היה לי קשה בהרבה להגשים חלומות:

הראשונים הם זוהר קנטור, אילן טבת ולימור שני, על שיצרו את הדבר המופלא הזה שנקרא HLC, בחיזוק צידי של עזרא שהרבני ועוד רבים וטובים שנרתמו למען המשימה הלא פשוטה הזו, של ליצור יש מאין, ולהביא לכאן רוכבים ברמה עולמית.
אמיר ואריה פרזנטי, וכל צוות CTC ישראל, על האופניים, החלקים והסבלנות לרוכב פדנט שכמותי.
רוני ואור ענר, וכל צוות רודי פרוג׳קט ישראל, על התמיכה, הקסדות ועל המשקפיים שלקחתי למסע (pro flow), בעלי העדשות המתכהות, שבילו כמעט 20 שעות ביממה על אפי, ולא הורגשו ברמה כזו שבאחד הלילות הלכתי לישון איתם.
ליואב קמין וגארמין ישראל, על מכשיר ה-etrex30 הסופר יעיל והמתאים ביותר למסע ממין זה.
להורים ולמשפחה שלי, שגם בימים בהם נראה היה כאילו אין לי דרך וכיוון בחיים, נתנו לי גב ואורך רוח למצוא את הדרכים הנידחות ביותר בהן אני רוכב.

ומעל הכל, לאשתי, מורן, על שהביאה לי את אוריקי שלנו, ומאפשרת לי להמשיך לרדוף אחרי החלומות שלי. אני אוהב אותך.

הלאה, לחלום הבא