אחרי אליפות ישראל, אני לא יודעת איזה ג’וק נכנס לי לראש, אבל החלטתי שאני הולכת על טוקיו, לא בכביש- בוולודרום! ויקטור ישר נדלק ושידך לי מכרה שלו, אלופת עולם לשעבר ב”point race”. דיברתי אתה, נשמעה רצינית, הזמנתי כרטיסים למוסקבה לשבוע של לימודים, לא היה לי מושג למה לצפות, טירוף.
מאת: מרים בר-און
דברים גדולים קורים
ענף האופניים בישראל בשלושת השנים האחרונות עובר מהפכה: קבוצת הפרו קונטיננטל הראשונה “סייקלינג אקדמי”, רוכבת ישראלית לראשונה במשחקים האולימפיים בריו באופני כביש, “הג’ירו דה איטליה” מגיע לישראל ועכשיו- וולודרום חדש שנבנה בהדר יוסף בתל אביב. יש כמה אנשים מיוחדים שעומדים מאחורי כל זה אבל אפשר להגיד שהמנוע הרציני הוא סילבן אדאמס ואולי בזכותו נזכה לראות במשחקים האולימפיים בטוקיו, לא רוכב ורוכבת אחת אלה נבחרת שתמנה 6 או אולי 10 רוכבים ישראליים רק מענף האופניים!
לקראת אליפות ישראל השנה, נכנסתי לכושר מעולה, הצלחתי לעשות זאת למרות שהשנה לא התחילה על רגל ימין. מאוד רציתי להיבחר לסגל באליפות אירופה, ידעתי שהמסלול יכול להתאים לסוג הרוכבת שאני. לא נבחרתי לאליפות והתסכול היה נוראי. יש הרבה מעבר לכושר וליכולות פיזיולוגיות, איכשהו החלטה שאמורה להיות כ”כ פשוטה הופכת לשיקול מורכב עם קריטריונים, אמות מידה ועוד סעיפים ופסקאות ותקנונים שככל הנראה לעולם לא אבין.
כיוון חדש
התסכול הוליד מחשבה על כיוון חדש. ישבתי עם ויקטור המאמן שלי וחשבנו מה עושים. לשנינו זה דגדג- וולודרום. כבר שנים שזה יושב לי באונה האחורית. משהו בספורט הזה נראה לי: המשחק הטקטי, הטכניקה, הכח, ההתאמה למבנה הגוף שלי, זה מזמן הרגיש לי נכון. שיתפתי את ניב ליבנר מאמן נבחרת ישראל וביחד פתחנו את הרגולציה לטוקיו 2020 והתחלנו לנתח מה נדרש על מנת להגיע והאם זה בכלל ריאלי. הורדתי את כל הקבצים, קראתי, בדקתי, חקרתי… וואללה יש מצב שזה ריאלי. אבל לפני שבונים מגדלים רציתי לראות אם בכלל בא לי על זה, אם זה באמת זורם לי בוורידים כמו שחשבתי. ויקטור חיבר אותי לאלופת עולם ב”פוינט רייס” 2012 אנסטסיה צ’ולקובה ואחרי שיחת טלפון אחת עם הבחורה סגרתי כרטיס טיסה למוסקבה למסע שלא היה לי מושג איפה יתחיל ואיפה יגמר.
וולודרום מוסקבה – היום הראשון
נסטיה (Anstasia Chulkova, בת 33 גרה היום בקפריסין עם בעלה אלכסיי, ניצחה את אליפות העולם ב2012 בPoint Race) טיפלה בהכל, מונית חכתה לי בשדה ונסעתי ישר למתחם הוולודרום, שם גם ישנתי במלונית ממש בתוך המתחם. היא הכניסה אותי ב-22:00 בלילה לאצטדיון האולימפי הזה, אני רואה לראשונה בחיי וולודרום ואני בשוק ומלאת התרגשות. מכינות את האופניים והציוד לאימון בוקר ונפרדות לשלום.
קודם כל זו הפעם הראשונה בחיים שאני עולה על סינגל ספיד ובואנה זה פחד אלוהים, אין הילוכים אין ברקסים, אין שיפטר כאילו…הזוי לגמרי. אני עולה על האופניים ואומרת לעצמי “מרים רבאק רק אל תעשי פדיחות” מתחילה לרכב וכל הזמן מדברת לעצמי “לפדל עגול, זה אופניים, אין הבדל, את רגילה לזה, זה לא חדש” ככה מנסה לשכנע את עצמי שזה טבעי לגמרי. היא רואה שאני מתחילה לקלוט תעניין אז היא מעלה הילוך ומתחילים לעלות על הפרקט, עולים ויורדים עולים ויורדים עד שצוברים מהירות ונשארים על הפרקט. הקפה ועוד הקפה ועוד אחת ואז נסטיה צועקת “עכשיו עולים לקו הכחול ואת יושבת עלי ועושה מה שאני עושה”, וואלה הסתכלתי לה על הישבן ולא ראיתי שום דבר אחר מעבר ופשוט עשיתי מה שהיא עשתה. פתאום אני קולטת שאני יושבת עליה, שאנחנו ב40 קמ”ש ושאנחנו מבצעות חילופים… פפפפ זה מה שראיתי ביוטיוב אין מצב שאני עושה את זה באימון הראשון. מטורף!
לאווירה: הנה הניצחון של נסטיה באליפות העולם:
פיזיקה עוברת מהראש אל הגוף…
נסטיה מבסוטה עלי רצח תוהה אולי שקרתי בעניין וולודרום בפעם הראשונה, ואז היא מחליטה לעלות עוד הילוך ולעלות לטופ הפרקט לחלק הכי גבוה שמצריך טכניקה ושליטה טובה כדי לרכב שם. היא לא אומרת הרבה פשוט צועקת לי לא לפחד שזה אותו שיפוע ועכשיו עולים, אני אחריה, נוסעות ועולות ופתאום זה מרגיש באמת שונה, באמבטיות המהירות כ”כ גבוהה שאם לא תעלה לקאדנס 140 אתה תרגיש שהשרשרת נפלה ובעלייה אם לא תכנס במהירות גבוהה זה נהיה קשה לסובב והאחיזה נחלשת.
תוך כדי כל הפיזיקה הזאת שרצה לי בראש והניסיון להרגיש הכי רגועה שיש, נסטיה באה לשמאלי כשאנחנו עדיין בטופ הפרקט ומתחילה להסביר לי את התרגיל האחרון לאותו יום- ספרינט מלמעלה ומהחלק הימני ביותר לחלק השמאלי ביותר, בירידה ובעמידה! אוקיי… אני מנסה להבין את התרגיל, מנסה לשמור על מהירות, מנסה שלא לפחד ואז זה בא…תחושת חוסר ביטחון יותר מידי דברים בו זמנית, הקצב ירד ובום האחורי החליק ודפקתי כזה גליצ’ מלמעלה מריחה יפה עד למטה.
זה מצחיק, לקח לנסטיה שלושה סיבובים להגיע אלי. האופניים לא עוצרים?. קמתי, קצת שפשופים, הכידון הסתובב, אבל משו לא טוב בצוואר: חטפתי פצצה חזקה בשרירים האחוריים של הצוואר בסגנון “צליפת שוט”. היא כמובן רצתה שנרכוב עוד קצת כדי שהגוף לא ייכנס לטראומה, הרגשתי זוועה. איזה באסה בסוף האימון אחרי שהכל הלך מושלם.
וולודרום – יום רע
הכל כואב, אין טווחי תנועה, אין ביטחון, מרגישה זוועה. ניסיתי לשכנע את נסטיה לרכוב בכביש, שאולי השרירים יתחממו וזה יעשה טוב לצוואר. לא עבד לי, היא אמרה ובצדק “מרים את פה לשבוע ובשבוע הזה אנחנו נבלה כמה שיותר על הפרקט הזה. אין לנו זמן להתאושש מהפציעה, אנחנו נעבוד עם מה שיש”. התחלנו לרכוב וזה היה קשה, פשוט התמלאתי בפחד. התחלתי לבכות, הרגשתי חסרת אונים, עצרנו בצד, היא אמרה את מה שהייתי צריכה לשמוע והמשכנו. סיימנו את האימון, ספרתי כל דקה, ואז היא אומרת לי שיהיה אימון שני היום, סובייטית. הלכתי לפיזיותרפיה ועשיתי מלא מדיטציה/פילאטיס/יוגה בחדר, נפגשנו שוב בצהריים והתחלתי להרגיש הרבה יותר טוב. עשינו מה שצריך והשארנו ת’פחדים מאחור.
בקרוב אצלנו… הוולודרום בהדר יוסף בבניה
שגרת וולודרום – נכנסים לעניינים
היום השלישי בוולודרום- התחיל פצצה, עלינו ישר לפס הכחול ומשם תרגילים של ספרינטים בעמידה, עבודה על קאדנס מעל 120, מספרים שלא הכרתי מעולם. עבדנו על תרגילים של משחקי דראפטינג, הרבה סלאלומים ושינוי קצב שהמטרה שלי לשמור את הגלגל האחורי שלה ולא לתת לה להתנתק ממני.
ביום הרביעי, אחרי שהתרגלנו לפרקט ולשיפועים של המסלול נסטיה רצתה מהירות. היא רצתה שאני אדע מה המהירות הנדרשת למירוץ וולודרום. זה היה קשה, הרגשתי שאני נותנת 200% וזה עדיין לא מספק ת’סחורה. הבנתי שיש בעיה רצינית עם הקאדנס שלי, אני חייבת ללמוד לסובב מהר. אין מקום בוולודרום לדחוף כוח בהילוך כבד. שם המשחק זה קאדנס!
בימים האחרונים היה חשוב לנסטיה שאני אבלה כמה שיותר שעות על המסלול, אז היו לנו ימים עמוסים ומעייפים. עשינו הכל, כל מה שלמדתי. המהירות השתפרה, הטכניקה, הביטחון. נסטיה בעיקר ישבה וצפתה בי ואני הסתובבתי שם מלמעלה למטה, מלמטה למעלה, בעמידה בישיבה ומה שצריך.
מרים בר און- אלופת ישראל באופני כביש 2016
הדרך עוד ארוכה
בימים האחרונים במוסקבה, קלטתי כמה עוד נדרש ממני לעבוד. הדרך ארוכה וככל הנראה אני/אנחנו במרוץ נגד הזמן. המטרה ברורה, אני רוצה להגיע לטוקיו ואני חושבת שיש פה פוטנציאל אדיר להכניס מס’ גדול של רוכבים. יש הרבה דיבורים עכשיו על מרוצי UCI שאקח חלק בהם, תחושת הבטן שלי שהחודשים הקרובים יהיו מאוד עמוסים, עם נסיעות לחו”ל. ויקטור כבר התחיל לגבש את התוכנית לשנה הקרובה, אפילו אני סקרנית, זה הולך להיות מעניין.