אחרי שכתבתי כתבה על החלוקה למקצים בתחרויות ליגת האופניים (ששמחתי לראות שרובכם אהב), החלטתי להתחרות במקצה הספורט – המקצה הגדול ביותר באליפות ישראל השנה, עם 150 מתחרים – ממש פלטון ארוך ומרשים. זה גם הסיכום האישי שלי מאליפות ישראל.
מאת: גיא חלמיש
צילום: גיאחה ואיל דולין
אופניים: תחרות או Lifestyle?
מי שקורא קבוע בבייקפאנל כבר יודע שאני לא כל כך אוהב להתחרות. מת על אופניים, אבל לא משתגע על תחרויות, לא מתאמן סדיר, לא שם מטרות בד”כ… אבל מדי פעם כן. נכון, השתתפתי בלא מעט מרתוני אופני הרים עד היום, אבל בכביש אני מתחבר יותר לגישת הגראן פונדו מאשר לרייסריות הארד קור. יותר מתאימה לי מדידה קצובה על נס הרים מאשר תחרות שלמה על דופק מטורף. בפעם הראשונה שהתאמנתי באמת עם אינטרוולים של סל”ד נמוך וכח עשיתי 18:44 בנס הרים. בפעם השנייה שעשיתי את זה ניצחתי את הקטגוריה שלי (40+) במקצה הספורט באליפות ישראל במרתון. אלה כנראה היו נקודות השיא שלי שמהן אני תמיד רחוק מאוד בשגרת החיים.
כרוכב, אני יותר מתחבר לטיול של כמה ימים באלפים עם עצירות לקפה טעים במסעדה של הפס מאשר “טראנס אלפ” 8 ימים בלי הפסקה. אני לא ממש מתאמן, בעיקר רוכב, וגם לא יותר מדי חלילה כדי שלא יימאס – 6-8 שעות בשבוע זה מספיק. אין לי מאמן, אין לי תוכנית. בקיץ הקרוב יש לי מטרה כללית לשפר את הכושר לקראת מחנה האימונים של בוץ באוסטריה, ואחריו להגיע מוכן לאפיק ישראל – אז במקום לדמיין שאני מקצוען על אופניים עם דיבורי וואטים יומיים עם המאמן הזמנתי לי עוד חופשת אופניים של 4 ימים בדולומיטים…
עופר שמאי מרוכבי אשכולות – אחד החזקים בקבוצת 50+ בספורט מוביל את הדבוקה
אופניים: תחרות או ניצחון?
כשאני חושב על זה מעט, ומנסה להבין למה בעצם התרחקתי כל כך מהסצינה הזו של התחרויות בכביש והליגה, אני חושב שהכל קשור בתחרות הכביש הראשונה שרכבתי בה לפני המון שנים. אז לא היתה קטגורית “לוחמי סופ”ש” מזמינה ומחבקת, ומה שאני זוכר ממנה בעיקר זה המון טראש טוק אגרסיבי: קללות, עצבים, התנהגות מאוד לא ספורטיבית ואלימה. כל זגזוג של רוכב מלפנים זכה לקללות. כל תנועה של מישהו שלא נראתה למישהו אחר קיבלה תגובה מכוערת. זה הוציא לי את החשק לגמרי ובצורה חד משמעית מכל הדבר הזה: הרי אופניים בשבילי זה כיף. פתאום נתקלתי בקבוצה של אנשים שהאופניים הם לא הכיף שלהם, אלא נקז שליליות, אלימות ותחרותיות שהיא כבר מעבר לספורט. פתאום בפלטון ההוא נתקלתי באלה, שהאופניים הם המפלט שלהם לטובת מענה על יצרים אחרים לגמרי מאלה שהאופניים הם עבורי. במקום לחפש התעלות ספורטיבית הם חיפשו ניצחון בכל מחיר. במקום לחפש ספורט הם חיפשו כוחנות. בתקופה ההיא נשארתי בטריאתלון בלבד – ענף שלפחות אז ייצר תחרויות שהחיבוק הקבוצתי בהן היה מזמין וחם, ושבהן להשתתף, לסיים, אולי לשבור שיא אישי, ובעיקר להנות – היו המטרות של מאות מהאנשים. האווירה היתה בהתאם: חיובית וספורטיבית.
הסיבה השנייה שאני לא מתחרה הרבה, היא שכשאני מתחרה אני רוצה כבר להנות מכושר טוב ולהרגיש שאני במשחק. הזמן המוגבל שיש לי להתאמן והמרחק הקבוע של חיי כרוכב מהשיא שלי כרוכב קצת מורידים לי את הטעם בתחרויות.
האיש שבמו ידיו מקפיץ מדרגה את הקצה העליון של העלית בישראל – רוני בראון מהסייקלינג אקדמי נהנה במקצה הספורט
אז איך היה באליפות ישראל הפעם?
ההחלטה שלי להצטרף הגיע רק שבוע לפני התחרות- באימון שעשיתי עם CCC וגל צחור והרגשתי בו טוב. באופן כללי “העונה” שלי מאוד שונה מעונת האופניים בארץ: היא כעת באמצע שלה – בתקופת הגדלת העומסים המשמעותית יותר. בחורף קר וגשום, אז האביב מוציא אותי לרכוב יותר, ואני חוזר לעצמי כל שנה רק ביוני פחות או יותר. לו הייתי תחרותי, עוד מעט הייתי מתחיל בתקופת אימונים קצרים יותר והרבה יותר עצימים. לו הייתי תחרותי, ה Peak שלי היה בעוד חודש בערך. אבל מאחר ואני לא תחרותי – אני נח הרבה יותר, ויכול למשוך את תקופת האמצע הזו כל הקיץ, תוך תקווה שאצליח לשפר קצת את הכושר מהמקום הנוכחי שלי עד אפיק ישראל באמצעות שני מחנות רכיבה רב יומיים.
כשנרשמתי לאליפות ישראל הפעם ידעתי הייטב שללא אותו חודש של עבודת כח ואינטרוולים, אין לי את האפשרות לתת מכות כח משמעותיות כמו שיש לי בשיא. הפעם לא באתי כדי לנצח – באתי כדי להנות ולטעום מהחוויה. לטעמי מקצה הספורט אמור לענות בדיוק על צורך של רוכבים כמוני, והוא המקום הטבעי עבורי. פה זה צריך להיות כיף. פה צריכים להיות אנשים שהאופניים היא תחביב עיקרי שלהם, אבל הם לא רוכבים יותר מ 8 שעות בשבוע ולא מבלים באוהלי חמצן.
ואכן, באליפות ישראל הפעם הרגשתי שאני במקום הנכון רוב הזמן: בגלל הפחד מתאונות הייתי מלפנים בחמישייה או העשרייה הראשונה כל המירוץ. הבטיחות הלחיצה אותי, והעדפתי לעבוד טיפה יותר קשה על פני להיות חשוף לבעיות. התרכזתי מאוד בלמצוא רוכבים יציבים ומנוסים יותר כדי להיות מאחריהם – כאלה שמרגישים בטוח יותר על הגלגל שלהם. שמתי לב שם שזה בד”כ בא עם הגיל!
החברה דיווחו על מהירות ממוצעת גבוהה במיוחד. הנתונים הרשמיים מדברים על סביבות ה 37 קמ”ש. לי זה הרגיש סבבה- לא קשה מדי ואפילו עם רגעים נוחים. היו כמה קטעים של דופק גבוה, אבל בד”כ הם נרגעו מהר. זה כמובן לא אומר הרבה: חלק ניכר מהרכיבה היה טקטי, ובעליה האחרונה העדר אימוני הכח שלי בא לידי ביטוי והחברה החזקים ברחו לי קדימה. הרגשתי שאני מפרפר סיבובי רגליים, אבל לא מוציא את מה שהייתי יכול להוציא אילו התאמנתי באמת.
גיל אולשנסקי – תופעת טבע פיזיולוגית שיוצא הקיץ לאליפות העולם במסטרס באוסטרליה (60+!) רודף אחרי אלון גבע (40+)
יצא לי פעם לזנק עם הפרו… זה הרגיש אחרת
בגראן פונדו ים המלח לפני איזה שנתיים זינקתי עם הפרו. רק טעימה, ומסלול מאוד ייחודי, אבל המישור הקצר שלפני מעלה עקרבים הציג לי משהו ששיחות עם חברים שהשתתפו בהרבה מירוצים ומכירים את האופי שלהם טוב ממני, מאששות: לעומת מקצה הספורט, בפרו יש מכות כח מטורפות. ההתקפות שם קיצוניות הרבה יותר כיוון שהרוכבים שם מסוגלים לתת עוצמות אדירות לזמנים קצרים, (ואז להתיישב על עוצמות גבוהות יותר לזמנים ארוכים…) – יש הרבה יותר נסיונות סלקציה ויותר התקפות. פראי.
ההשפעה של זה עלי היתה של תחושת לחץ. לחץ לחץ לחץ: מפני התלשות, מפני אובדן גלגל. אובדן ריכוז לשנייה ואתם ללא שום יכולת לשלוט בסיטואציה. הדופק עולה לרמות שאתה שואל את עצמך איך יתכן להשלים את כל המרחק ככה? עד שאתה מגלה את התשובה – אי אפשר… כלומר לפחות אתה לא תוכל…
בספורט הפעם באליפות ישראל, החוויה היתה לי הרבה יותר “תרבותית”. התקפות לא עפו מהפלטון כאילו מישהו שם מנוע סילון בקראנק – הן נראו יותר כמו הגברות מהירות שנהנו לאיזה דקה או שתיים מהאדישות של הפלטון, שאז החל להגביר אבל לא בהיסטריה, ושמר את השניים שברחו במרחק קטן, עד שכולם הבינו שאין בזה טעם וזה יסגר בעליה האחרונה. מאוד אירופאי ומנומס… גם בעליה השנייה לקראת הכניסה להקפה השלישית היה צורך ביותר ריכוז ומאמץ והרגשתי שפה אני מתקרב לסף היכולת להחזיק את הקדמיים.
כל זה השתנה ב Money Time של העליה האחרונה: שם (בתוך בלגן שנוצר עקב התערבבות עם מקצה הג’וניורס שהקשה מאוד על הבנת המצב – מי איתנו ומי לא) המטפסים התחילו ללחוץ חזק, והראשון פתח עלי פער של 25 שניות תמימות. הדבוקה של אחרי ובה כמה חברים שכשאני בכושר שיא אני יכול להחזיק איתם כנראה (אבל רק בכושר שיא, לא קורה הרבה), הגיע כ 20 שניות לפני. הגעתי במקום ה 27 הלא הירואי, בסה”כ – נראה לי סביר והגיוני.
מה שיותר חשוב הוא שהיה לי כיף אמיתי! לפחות מלפנים הרוכבים היו אדיבים, ספורטיביים – אם רצית להכנס מאחורי גלגל נתנו לך. לא שמעתי שום טראש טוק (למרות שנאמר לי שהיה מזה קצת גם כן) והיתה חוויה ספורטיבית שבאמת עשתה חשק לעוד. יום אחרי, ואני עם התכווצות שרירים עדינה שמעידה על רכיבה איכותית.
אני בצהוב “עושה פרום” (מביט לסטם) בדבוקת הספורט בעליית המים (צילום: איל דולין).
מחשבות רנדומליות נוספות שעולות לי מהתחרות
- מחזה משעשע שהצחיק ועשה כיף בקטנה לקראת סוף התחרות – לקראת סוף העליה רוכב לוקח את הבקבוק וזורק אותו באוויר, כמו בטור דה פראנס, אל תחנת האוטובוס בצד הדרך. וואו, איזה סטייל, איזה מקצוענות – תמיד חלמתי להיות במירוץ שעפים ממנו בקבוקים לצד הדרך לקראת הפיניש. רק חסרים היו הטיפוסי שעוקבים באדיקות מעריצים אחרי מקצה הספורט של הליגה הישראלית שירוצו לאסוף את זה.
- טקס הסיום, הפודיום עצמו, וכל המקום מעבר להקפה עצמה פשוט לא מחזיקים מים לאירוח אליפות ישראל ברכיבת כביש: חניות רחוקות, אין איזה מתחם זולה להתאושש או אפילו סתם דשא וצל לשבת בחברותה עם הרוכבים, ואירוע הפודיום לא נראה כמו אליפות ישראל – עם פודיום בנוי רע שכמעט ונפצעו עליו הספורטאים.
- התנועה המגונה בגמר העלית לא היתה האצבע המשולשת היחידה שחשתי שהונפה שם: חגיגת הניצחון של קבוצת בוטקיה כשעלה גיל קיבץ לפודיום לא נראתה לאף אחד כמו חגיגת שמחה אותנטית וספורטיבית, אלא כמו הצגה גסה וצורמת שלא התאימה למעמד. יש הבדל בין לשמוח בניצחון לבין המופע הקולני שהקהל נאלץ לספוג שם. זה היה עצוב, חסר סטייל לחלוטין, וגרם לכולם בקהל לזוז באי נוחות ובמבוכה, שלא לאמר ברחמים על הקבוצה הזו שיכלה לצאת גדולה ומנצחת, אבל בחרה אחרת.
- אני בטוח שיש הרבה רוכבים שמסיימים תחרות כזו וכועסים על עצמם שלא ניסו להתקיף, ולו פעם אחת. אני לפחות חושב שלאור תנאי הפתיחה שלי זה היה מתבקש שאנסה – דווקא בגלל החולשה. אולי אם היו נוצרים התנאים הנכונים והשותפים המתאימים, והיה נפתח פער כלשהו, שיכול היה למנוע ממני התמודדות וואטים בעליה האחרונה. היה מתבקש שאתן לזה איזה נסיון קטנטן מתישהו. ואני לא היחיד – היו שם לא מעט קבוצות עם כמה רוכבים, ואני בטוח שהיו שם לא מעט רוכבים שהיו יכולים לשחק הרבה יותר התקפי ממה שהם שיחקו והם צריכים לחשוב על התחרות והלקחים, ובעיקר, איך הופכים אותה מעניינת יותר וחגיגית יותר לכולם עם קצת יותר אקשן טקטי.
מנצחי קטגורית הספורט: מקום 1 יותם פייביש (גילאי 17-29), 2 – גבע ברעם (גילאי 17-29), ו 3 רוני פילו (40+). (צילם: איל דולין)
נו אז לסיכום, איך היתה הרמה בספורט? גבוהה!
בהתייחס לכתבה הקודמת, אז ככה – ברור שבשפיץ יש שם אנשים שבהחלט מתאימים להגדרת רוכבי פרו מבחינת וואטים, כמות אימונים, ויחס לרכיבה בתוך מארג החיים שלהם.
בלי להתעמק יותר מדי, מהבטן, נראה לי שלו היה באמת אפשר לייצר דבוקות גדולות מספיק לפי קבוצת הגיל בלבד, ולתת לתחרות לסדר את השאר, אולי זה היה סוג של פתרון. כמו בכל תחרות – השפיץ הוא שפיץ והוא בורח קדימה. אולי הנסיון לחלק לפי רמות הוא נסיון מיותר שתמיד לא יצליח? מבחינת הוגנות, לטעמי אם אצטרך להתמודד כנגד חברה חזקים יותר שכעת נמצאים בפרו או אפילו בעלית אבל הם בקבוצת הגיל שלי, הרי שזה הגיוני יותר מהתמודדות עם חברה שהם חזקים באותה רמה, רק צעירים יותר…
אבל – חלק מהסיבה לחלוקה הנוכחית היא הצורך לאפשר מרחקי תחרות שונים לרמות שונות, ולכן נוצר כל הקושי הזה ביחס למקצים ולקטגוריות הגיל. החזקים בקטגורית גיל רוצים לעשות מרחקים ארוכים יותר, ואיחוד לפי גילאים בלבד מקשה על יצירת מרחק שיתאים לכולם באותה קבוצת גיל. זה באמת לא פשוט, אז חברים – מותר להיות פחות חד משמעיים בתגובות בפייסבוק בעניין הזה. אין פתרון קסם לכל הבעיות.
את אליפות ישראל באופני כביש 2016 סיימתי תחושת התעלות וטעם חיובי. נהניתי מאווירה מעולה, מתחושת חגיגה, מפגישות עם המון חברים שמחים ועם ענף שנראה במצב טוב מתמיד. מי יודע, אולי אלמד לקבל את רמת הכושר שלי בד”כ קצת יותר בהשלמה ואשתלב ביותר תחרויות בשנה הבאה? אולי…
מאת: גיא חלמיש
צילום: גיאחה ואיל דולין