אם רכיבה בתל אביב ברגיל היא התנגשות של חוויות רוחניות שונות, אז יום גשם הוא תאונת דרכים ספיריטואלית בסלו-מושן בניסיון לא להגיע לפריים האחרון ,בסרט הרץ קבוע של הרכיבה. בגשם ובקור בני האדם כל כך מכונסים בעצמם שהמפגש איתם הוא כמעט תמיד הפתעה.
בגשם פשוט לא רואים אותך.
בכביש, יכולת הראייה של הנהגים במכוניות מצטמצם עוד יותר בשילוב של אדים בשמשות, גשם שוטף על החזית וסינוור מהשתקפויות פנסים, נוסיף לזה את ההצטנפות הטבעית של כל אדם לעצמו בקור. וכך נקבל שתי סוגי התנהגויות רכב חדשות לחורף. האחת היא הנהג שנוסע יותר מדי לאט ומתמהמה עם החלטות. והשנייה היא הנהג שמניח שהכול בסדר ולא מתייחס לסכנות על הכביש. כשכל תורת הרכיבה בעיר מבוססת על צפייה והערכה נכונה של כל מי שנע מסביבך – התנהגויות חדשות יכולות להיות קצת בעיתיות (בלשון המעטה).
כל ההנחות יסוד של תנועה עם אופניים על הכביש לצד מכוניות עדיין תקפות, אבל חלקן מוקצנות. בימי הגשם של השבוע היו לי שני ברקסים חרום (משהו שנראה לי שיש עליו הרבה מידע אבל לי זו חוויה לא אופיינית), הורדתי מהנתיב פעמיים (שלצערי זה קורה, אבל הרבה פחות, ובטח לא לתוך שלולית) ואוטובוס הביא לי נגחה, נשבע באלוהים – אוטובוס שעמד בתחנה יצא קדימה כשאני במרחק של שלושים סנטימטר לפניו, לפני שקלטתי וברחתי הצידה, המראה הימנית שלו הביאה לי נגיחה לקסדה.
אז מכל חוויות הכביש בגשם החלטתי ללמוד שאני צריך להוריד מהירות, לא בגלל שמהירות נמוכה יותר טובה יותר לתנועה על הכביש (היא לא, גם לא בגשם) אבל זה נראה כאילו שעל אספלט רטוב הברקסים לא מייצרים עצירה, רק החלקה לא מבוקרת. ברקסים על אספלט בגשם הם להאטה לקראת שינוי כיוון ולא עבור עצירה, בקיצור- אין לעצור בכביש, אין כזאת אופציה בחורף.
מדהים לראות שרכיבה עירונית בגשם הופכת את הרוכב לבן אדם המחובר ביותר לסביבה מכל מי שברחוב. אני לבוש יחסית קל ורואה את כל מה שמסביבי, בעוד שכל בני האדם מסביבך מתכנסים יותר ויותר לתוך עצמם. ואם על הכביש זה דורש הגברת אוריינטציה אז על המדרכה זה הרבה יותר גרוע.
בשיא הגשם החלטתי שאולי כדי לא להסתכן ולרדת למדרכה (איזו טעות), אני צריך לשמן את הפעמון אחרי היום הזה, אם פעם חשבתי שפעמון על אופניים הוא קוריוז היסטורי, משהו נחמד ותו לא, אני חוזר בי. פעמון בעיר הוא אולי האביזר הכי חשוב שיש לי לבטיחות, צילצול בפעמון מתריע להולכי רגל שאני מתקרב, אם אתה לא מרגיש יותר מדי נשי כדי להשתמש בו, הוא לרוב גורם לאנשים לזוז קצת ימינה או שמאלה בזמן, מספיק בשביל שתוכל לעבור. דרך אגב, ומניסיון – פעמון מתכת קלאסי (גלינג גלינג) הוא ההכי טוב שיש, הוא מצמצם את הזמן שלוקח להולך רגל לקשר בין צליל ללזוז, הצליל הארכיטיפי מתקשר לאופניים הרבה לפני שהוא רואה אותך, או: כשרוב בני האדם שומעים את הצליל הזה הם מחפשים רוכב אופניים מתקרב.
אבל כמה שצלצלתי ביום גשם על מדרכה זה פשוט לא עזר, משהו ברטוב ובקר הופך אנשים לקפואים, הם לא זזים מהנתיב שלהם. שיא הגרוע : אישה אחת בשביל רוכבי אופניים באבן גבירול עומדת, אני רואה אותה מעשרים מטר (שזה המון) ומתחיל לגלנגלג , היא לא זזה – אבל יש לי זמן ואני מניח שהיא תשמע אותי, שלושה מטר (אחרי 15 מטר גלינגלונג)- היא לא זזה וכנראה לא רואה אותי (קפואה), אז אני מניח שהיא לא הולכת לזוז ולכן אני אעבור אותה במטס נמוך ולא יקרה כלום. ברגע שאני עובר במקביל אליה היא באותו זמן: רואה אותי, קופצת אחורה, וצועקת. איזה זין, עדיף כביש.
דרום או צפון? אין על דרום תל אביב לאופניים, אף אחד גם ככה לא נוהג לפי החוק אז כולם הרבה יותר ערניים, גם בגשם.
לבוש? חורף שעבר הייתי עם חליפת סערה על הבגדים ונעליים גבוהות. אחרי הניסיון של שנה שעברה שבעיקר הורכב מהרבה פעמים שהיה לי חם מדי, אני עם מכנסיים קצרים ונעליים נמוכות. אי אפשר לא להירטב, אי אפשר לא להימרח בבוץ, עדיף להחליף בגדים בעבודה, ולא חם לי, אני שונא להיות לכוד בשכבות כשחם לי.
בדיקת הנחות יסוד? רכיבה עירונית היא שמירה על מקצב אישי רוחני. המקצב בחורף הוא הרבה יותר גותי אבל עדיין רקיד.
אוהבים את BIKEPANEL? אז תנו לנו Likeב Facebook
מאת: נבות גיל
נבות גיל – רוכב לעבודה כל יום כבר שנים. בא מאמנות: בצלאל, פיסול באבן, ושותפות בעסק לקידום אמנים בחו”ל. מנסה להיות אבא ובעל טוב, חבר בקהילה של דרום תל אביב ולגדל פירות וירקות בגינה. נבות שונה מהפאנליסטים הקיימים בכך שהוא לא “ספורטאי” ולא רוכב על אופניים יקרים. הוא אפילו מעשן! אבל הוא רוכב אמיתי, לא פחות, אולי יותר? נבות יפתח לנו צוהר מרתק אל עולם הקומיוטינג\יוממות העירונית תל-אביבית.