הזמן מתעתע, שוב. ת”א, יוני 2015.
הזמן התחיל חודשים אחורה, כשהחלו דיבורים על מסע חדש שאני אעשה בקיץ. סתם, דיבורים. מותר לדבר, נכון? בינתיים נמאס לזמן, והוא האיץ את הסרט לפסט-פורוורד כדי לקדם את העלילה, והריץ חודשים בלי שאפשר לספור אותם, ואנשים מתחילים לשאול אותי נו, מה עם המסע? לאן בכלל אמרת שאתה נוסע? הממ… לאן באמת אני נוסע? אוקי, אני אומר לעצמי, יש עוד זמן, אבל אני חייב לדעת באמת לאן אני נוסע. שוקע בחיפושי גוגל, בלוגים, מפות וצילומים בכל דקה פנויה, וכשאני כבר מתחיל לדעת מסתבר שהזמן, שמתחזה לזוחל, הוא בעצם רץ, מה רץ – טס! פתאום נהיה דחוף לקבוע תאריך ספציפי, כי יש כל כך הרבה הכנות לעשות, באופניים, בכושר, במשפחה, בעבודה, בחיים עצמם. איך קובעים תאריך? פשוט מאוד – מזמינים טיסה! סיבוב גוגל מזורז לאיתור הזמן האידאלי לטיול באזור, בדיקה קטנה של טיסות אפשריות ומחירים, וכשמגיע במייל סוף סוף הכרטיס המכורטס, מסתבר שזה בעוד שלושה שבועות! וואי וואי וואי, הזמן לא עוצר!
מאת: קובי אשל
הכתבות בסדרה:
- מסע אופניים בדרך הפמיר (1) – מסע הרפתקני במדינות הסטאן
- מסע אופניים בדרך הפמיר (2): ת”א-בישקק
- מסע אופניים בדרך הפמיר (3) – בישקק איתך במאבקך הצודק
- מסע אופניים בדרך הפמיר (4) – הדרך לסון קול
- מסע אופניים בדרך הפמיר (5) – האם זהו גן עדן?
- מסע אופניים בדרך הפמיר (6) – הירידה אל המישור
ואז תפסתי את הזמן השקרן על חם: כשאמרתי לגיאחה בטלפון שזה בעוד שלושה שבועות הוא אמר “מההה???” וראיתי אותו מחוויר דרך הטלפון. זהו, יש לי עד. אבל כאן נכנס “סידורים אחרונים” לעלילה, והוא אפילו יותר שקרן מהזמן. “סידורים אחרונים” מתחזה לשניים שלושה אבל הוא יותר ממאה. למרבה המזל הזמן ראה שעליתי עליו והחליט לשים ברקס במפתיע וכך כל יום נמשך שבוע, והתאפשר לי להרוג את כל המאה של “סידורים אחרונים” אחד אחד. והוא לא נכנע בקלות, הכלב, וכשהוא רואה שהוא נחלש הוא מחליף את שמו ל”סגירת פינות” במטרה לבלבל אותי.
בשלב הזה, כשנותרו עוד חמישה ימים, הקרב בעיצומו ויחסי הכוחות ביני לבין שני החארות – הזמן בלי מרכאות ו “סידורים אחרונים” במרכאות כפולות – שווים (אם הם לא המציאו תעלול חדש שעוד לא עליתי עליו).
ובינתיים בפגסוס מחככים ידיים לקראת בואי. מעניין מה הם מכינים לי. מזל שדרך הפמיר עצמה עדיין לא שמעה עלי, רק אני עליה.
16/6 אינטרקונטיננטליה
פעם אהבתי את הקטע הזה, שאתה עובר בביקורת הדרכונים ומקבל חותמת שעזבת את הארץ, ועולה לדיוטי בצעדי נסיך, כמי שלשום שררה אין אחיזה בו. רשמית אתה לא בישראל וטרם נכנסת לשום מדינה אחרת. אתה אזרח העולם. תחושה אדירה. רק בגלל זה אהבתי לטוס באותם ימים. יכולת לקנות מוצרים ללא מיסים (כי לא המדינה הפולטת ולא הקולטת יכולות לגבות ממך מיסים אם אתה לא בתחומן), וליהנות ממזגן משובח שלא עולה לך ושירותים מעוצבים עם פטנטים חדשניים לשטיפת הידיים. מהרגע שקיבלת את החותמת בדרכון אתה מרגיש שחרור אדיר. אח, אתה אומר לעצמך, איזה חיים!
אבל עכשיו, למוד לקח הדמוקרטיה הישראלית, הגלובליזציה והקפיטליזם, אני מבין שאני לכוד בין קירות הזכוכית כמו עכבר במלכודת, במיוחד בקונקשן בטיסת לאו-קוסט, שזורקים אותך בטרמינל ישן ונידח, בשדה מיושן ומרוחק, בו כל בקבוק מים עולה לך בקפיטליזם כולו כי אתה קהל שבוי בצורתו הצרופה ביותר, מתויג וממודר עד העצם. ואני נחנק, משווע לחותמת של ארץ כלשהי שתסכים לקבל אותי ולשחרר אותי אל מרחביה.
טרמינל איי לאב יו, בלה מיה.
17/6, בישקק – אני ורכס טיאן-שאן מחליפים מבטים
טיסת ההמשך מאיסטנבול לבישקק כבר סימנה לי את האווירה הכללית: איחור של שעתיים בהם אתה דחוס עם מאתיים איכרים קירגיזים (כך לפחות הם נראו לי), מיוזעים ומטופלים באלפיים חבילות ענקיות של סחורות בתפזורת קשורות בחבלים שלא ברור איך יכנסו למטוס הקטן, כלואים במתחם הצר בלי אפשרות לזוז. לא פלא שההתארגנות בתוך המטוס לקחה עוד שעה שלמה.
כשיצאתי לבסוף עם שחר מהטרמינל של בישקק גורר ארגז קרטון ענק ובאמתחתי ויזה לשלושים יום, מייד התנפלו עלי שלוש מאות נהגי טקסי מרעבים בניסיון למשוך אותי למונית שלהם… מיואש מלגרש אותם פתחתי את קרטון האופניים והרכבתי אותם כך, מול קהל הנהגים, שלא חסכו ממני את שפע העצות שלהם וגם שליחת הידיים בניסיון לעזור, וכל ברוסית בניב קירגיזי. אבל אני – בתושייה רבה יש לומר – גלגלתי להם סיגריות מהטבק שלי לאות ידידות, ומיד הם רצו להביא לי בקבוק סודה ושרפרף קטן.
* תודה לחברת עולם קטן שתומכת במסע של קובי וסיפקה לו מכשיר למעקב GPS:
רשמו לפניכם: קירגיזסטן ידידותית לרוכבי אופניים. בכל שלבי הוצאת הוויזה וביקורת הדרכונים, השוטרים הקשוחים נתנו לי לעבור מהצד, הכווינו אותי באדיבות ולא הערימו קשיים. ניכר היה שהם כבר ראו טיפוסים כמוני, עם אופניים שעולים כמו מכונית. גם מחסום משטרתי בדרך מהשדה לעיר נהג בי באותה צורה. עושה רושם שהם רוצים אותנו שם, אולי אפילו בהוראה מלמעלה.
וכך, עייף וטרוט עיניים אחרי יממה קשה בלי דקה של נימנום התחלתי לדווש בדרך אל העיר, והינה למולי הרכס המהמם, כל כך גבוה למעלה, שאתה לא תופס אם אלה עננים או פסגות מושלגות. עצרתי לגלגל סיגריה ולהשתאות. אלוהים אדירים, איך לאלף עזאזלים אני אמור לחצות את הרכס הזה?
18/6 – בישקק אוש באזר
בבוקר בבוקר נסעתי לחפש את השגרירות הטג’יקית, אי שם בירכתי העיר. פגשתי שם בחור שוויצרי, ויחד התדפקנו על השער. אט אט נאספו עוד כמה מטיילים, בהם אחד ישראלי, מטייל מקצועי בשם פלג. הוא לא הפסיק לברבר ולהתרברב בבלוג שלו בשם ” לונלי פלג”. לא סבלתי אותו, ורמזתי לשוויצרי שלא יסגיר אותי כישראלי. וזה לקח שעתיים עד שנפתח האשנב, ולאחר מילוי טפסים קדחתני נלקח הדרכון שלי ונאמר לי לחזור מחר.
בשארית היום התגלגלתי ל”אוש בזאר” מפורסם, אחת התחנות הראשיות של דרך המשי. זה שוק פשפשים ענק, שוקק ודחוס באלפי אנשים מכל הצבעים והמינים, ובו אלפי דוכנים עם כל סחורה שאפשר לדמיין. בייחוד משכה אותי סמטת בגדי הצבא הרוסי, מכומתה ועד נעל, משינל צמר כבד ועד תרמיל. אהבתי גם את סמטת סחורות הברזל, ולמרבה הפלא מצאתי שם צמיגי אופניים חדשים, 700/38, תוצרת מישלין במחיר 130 סום (כשני דולר)! המוכר, בהגינות מפתיעה, הסביר לי שפג תקפם לפני שנתיים שלוש, אבל הוא שומר אותם בצל והם שמישים לגמרי.
הקירגיזים הם עם מסביר פנים, ידידותי ואדיב מאוד. כל אחד יוצא מגדרו כדי לעזור לך. והרי שתי דוגמאות: אתמול, כשחיפשתי את המלון, שאלתי איש ברחוב לכתובת. התברר שהוא שיכור לגמרי, בקושי מצליח לעמוד. כשהוא קלט שאני תייר, הוא סטר לעצמו בכוח כמה פעמים כדי להתפכח ולעזור לי, ולבסוף משך אותי ביד לאישה דוברת אנגלית. כמובן שגלגלתי לו סיגריה, הגיע לו!
הם מדברים כאן בשתי שפות: רוסית וקירגיזית (שדי מזכירה תורכית), ואין לי איתם שום שפה משותפת. לפעמים זה ממש חמור: ניגשתי לדוכן סלולר קטן כדי לקנות כרטיס סים מקומי, והמוכרת החמודה לא הצליחה להבין אותי בשום אופן, עד כדי שהליטה את פניה בידיה מרוב בושה. מה לא עשיתי – תנועות ידיים, הדגמות על הסמרטפון, הבעות ופרצופים, והטריק הידוע שלי לעבור לעברית שוטפת – לא עזר, עד שמרוב תסכול ובושה היא פרצה בבכי. כמה מביך ונוגע ללב. כמובן שלא יכולתי לעזוב אותה וללכת. פתאום נזכרתי שהתקנתי לפני הנסיעה שיחון עברי רוסי, שהתגלה כמגוחך ואידיוטי, עם משפטים כגון “מה תרצה למנה ראשונה?” או “היכן דוכן העיתונים?”, שכשאני לוחץ עליהם המכשיר מדבר אותם ברוסית, והתחלתי להשמיע לה משפטים בתפזורת כדי לשעשע אותה, וכך השמענו אחד לשנייה משפטים סתמיים, עד שהבכי הפך לצחוק, והרשיתי לעצמי לעזוב אותה לשלום.
מחר אאסוף את הדרכון והוויזה המיוחלת, ומחרתיים עם שחר אצא לדרך. הרי טיאן שאן כבר לא יכולים לחכות לי!
מאת: קובי אשל
קובי אשל – רוכב שטח, מוביל טיולים ונווט, בייקפקר, טורר וסתם רוכב. קובי חובב דרכים ומפות, טיולים ומסעות, הוגה והוזה בלי בושה ואספן צלקות אובססיבי. קובי טוען שטיול בלי אלמנט של הרפתקה הוא רק אימון, וכשמעצבנים אותו הוא מאיים לעלות על האופניים, לרכוב אל האופק ולא לחזור לעולם.
